מכירים את המשפט "אל תהיה צודק תהיה חכם"? נדמה לי שגם יו"ר מרצ ניצן הורוביץ (אין קשר משפחתי) מכיר את המשפט הזה, אבל כשהוא נשאל על החלטת בית הדין הבינלאומי בהאג לפתוח בחקירה נגד ישראל, הוא לא התלבט לרגע האם להיות צודק או חכם, ובחר באופציה שלישית - לא זה ולא זה.

אם יקרה מה שהסקרים מצביעים עליו, ומרצ אכן תיעלם מהכנסת הבאה, הריאיון האומלל הזה ייזכר בתוך המסמר האחרון באחרון שלה. מי שעוקב אחרי המפלגה הזאת לא יכול להיות יותר מדי מופתע. האם במרצ חושבים באמת שיש יותר מ-130 אלף יהודים בישראל שמגדירים את מה שצה"ל עשה ב"צוק איתן" כפשעי מלחמה? האם הם יצאו בשנים האחרונות מהטוויטר או משיחות הברנז'ה, ופגשו מקרוב את מי שאמור להיות קהל הבוחרים שלהם?

ניצן הורוביץ (צילום: אלי דסה)
מישהו מופתע ממצבם? יו"ר מרצ ניצן הורוביץ | צילום: אלי דסה

זה קצת אירוני שהשמאל, שמזוהה ורואה את עצמו כפרוגרסיבי, כלומר מתקדם ומתאים את עצמו לרוח הזמן, נשאר תקוע בתפיסות של לפני עשר, עשרים ואפילו שלושים שנה. המשחק נגמר מזמן, ההתמודדות הוכרעה, אבל במרצ עוד מאשימים בהפסד את השופט או המאמן, או המזל (או הבוחרים, שכמובן לא יודעים מה טוב להם).

נאחזים בפנטזיה

לפני כמה שנים נכחתי באירוע שקיבץ את כל הבכירים של השמאל הישראלי. לא רק מרצ היו שם, גם "שוברים שתיקה", "בצלם" ו-"יש גבול" - בקיצור, כל הנבחרת. אחד הנואמים היה הסופר א"ב יהושע, מהמנהיגים האינטלקטואלים הבולטים של השמאל כבר עשרות שנים, מי שתמיד השמיע את קולו וזכה לאהדה, ולפעמים הערצה, מהמחנה שלו. שם, מול הקהל הביתי, הוא אמר דבר די מדהים: "שתי מדינות לשני עמים - הפתרון הגדול שאנחנו מדברים עליו מאז 67', כבר לא רלוונטי".

בחירות 2015, שלטים (צילום: בני דויטש)
יש כבוד למפלגות אידיאולוגיות, מרצ | צילום: בני דויטש

במו עיני ראיתי את כל היושבים באולם נעים בחוסר נוחות בכיסאותיהם, מדי פעם נשמעו גם צקצוקים ומחאות רפות. ברגע הזה הבנתי עד כמה השמאל הישראלי נמצא עמוק בצרות, ולאורך זמן, למרצ אין באמת סיכוי לשרוד. גם כששמים להם את המציאות מול העיניים, הם מתעקשים להיאחז בפנטזיה, או לפחות בסיסמאות המוכרות.

הסופר הנערץ דיבר על ההתנחלויות שיישארו ועל שטחים שיסופחו. הבעת האי-נוחות התחלפה בהבעה של חוסר אמון.

"כשניצן הורוביץ מצדיק החלטה כל כך מנותקת ואנטי-ישראלית, כשהוא מאמץ, כמו במקרים רבים, את העמדה הפלסטינית, מי הוא מצפה שיצביע עבורו?"

לא במקרה נקלעתי לאירוע הזה, זו הייתה אזכרה למנהיג מרצ ושר החינוך לשעבר יוסי שריד, שגם היה חבר שלי. במשך השנים בהן גר במושב מרגליות, הוא היה מגיע אל תחיה ואליי לשבתות ותמיד נהנה מרוחב היריעה ועומק הדעות שלו, גם אם לא הסכמתי עם אף אחת מהן כמעט. הרבה שיחות היו לנו, ובכל פעם שדיברנו פוליטיקה, אמרתי לו שהוא חייב קצת להתמתן אם הוא רוצה לפנות לקהל הגדול שהוא מתיימר לדבר בשמו.

יוסי שריד לא פזל למרכז, אבל היו לו מספיק כריזמה ושיעור קומה כדי להשאיר את מרצ רלוונטית בזירה הפוליטית. גם היו לצידו, ואחר כך במקומו, אנשים כמו רן כהן ואילן גילאון, שידעו לפנות לציבור מתוך עשייה בשטח ותפיסה חברתית-כלכלית ברורה, ולא עם סיסמאות מיושנות.

פעם בימין, עכשיו בשמאל

כשניצן הורוביץ מצדיק החלטה כל כך מנותקת ואנטי-ישראלית, כשהוא מאמץ, כמו במקרים רבים, את העמדה הפלסטינית (הרי צה"ל יריה לעבר ריכוזי אוכלוסייה בשביל הכיף, ואף מחבל לא ניצל את האזרחים המסכנים בעזה כדי לפגוע משם באזרחי ישראל, נכון?), מי הוא מצפה שיצביע עבורו?

אמנם מעולם לא חשבתי להצביע למרצ, וקשה לי למצוא שלושה משפטים במצע שלהם שאני יכול להסכים איתם בלב שלם, אבל דווקא יש לי כבוד למפלגות אידיאולוגיות כמוה, מפלגות של אנשים עם משנה סדורה ואידיאולוגיה שלא כוללת רק משרות וכיבודים. הבעיה היא שבמרצ האידיאולוגיה הפכה לעקשנות, חוסר הגמישות גרם לה להישבר.

יוסי שריד, ארכיון (צילום: משה מילנר)
בלי סיסמאות מיושנות, יוסי שריד | צילום: משה מילנר

זוכרים את "מולדת" של רחבעם זאבי שקראה לטרנספר, ואת "התחייה" של גאולה כהן שנשבעה לשלמות הארץ ו"שתי גדות לירדן"? הן נעלמו משום שלא היו רלוונטיות יותר. מה שקרה מימין, קורה עכשיו משמאל.

זה לא מקרי שמרצ מדשדשת סביב אחוז החסימה במערכות הבחירות האחרונות, ולא מצליחה ליצור אפילו מומנטום אחד קטן. אותם שמות, אותם רעיונות וגם אותם מצביעים. בעצם, גם המצביעים מתמעטים.