עוד לא יצאנו מהסגר השני וכבר מאיימים עלינו בסגר שלישי. במין השלמה כזו. כאילו זה בסך הכול ניסיון נוסף על מתקן אימונים בנינג'ה. לא הצליח בפעם הראשונה, או בשנייה אז אולי בפעם השלישית לא ניפול למים. הרי ראש הממשלה ממשיך לשווק את הפתרון הטיפשי הזה כהישג אדיר אישי שלו. הראשון לסגור בפעם השנייה, לפני כולם ובניגוד לעצת כולם.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
מן הסתם הוא לא יהסס להוריד שוב את המתג ולבקש קרדיט על כך שהחשמל אכן נכבה. סגרנו ברז והמים הפסיקו לזרום, הכנו בפטיש והמסמר נתקע, או ברוח הימים האלה - שמנו חוסם עורקים והדם הפסיק לזרום. אכן הצלחה אדירה של המובן מאליו. ומה הלאה? מה השתנה? למה שנקבל תוצאה אחרת?
די להסתכל על פתיחת מסגרות החינוך לגיל הרך. חבל על הזמן של העורכים. כל שנדרש הוא לעשות העתק הדבק ולפרסם את אותן כותרות מהפתיחה בגל הראשון. אותן חששות, אותן התרעות של הגננות וההורים על כך שהמתווה לא ישים ולא בטוח, אותו בלגן וחוסר ארגון.
ההבדל היחיד כמובן הוא שאנחנו כבר בגל השני, כלומר היה זמן להיערך, להסיק מסקנות ולהגיע מוכנים לאירוע. תהיו בטוחים שבעוד שבועיים, כשיגיע שלב הפתיחה הבא של מערכת החינוך נשמע בדיוק את אותן זמירות - עוד לא נמצאו מספיק מרחבים, עוד אין מספיק כוח אדם, ארגוני המורים יקפצו. שוב ושוב נזכיר שסגר נועד לקנות למערכת זמן, כדי להגיע עם פתרונות שיאפשרו חיים לצד הנגיף. אז מה. העיקר שאפשר לדבר על הצלחה אדירה ולהמשיך לאיים על הציבור הכללי שאם לא ימלא אחר ההוראות הוא ימצא את עצמו בסגר נוסף על חשבונו המלא.
הבעיה שמפעם לפעם זה נהיה יותר קל. התודעה כבר התרגלה להגבלות ולחיים תחת הנחתות ופיקוח משטרתי. בפעם הבאה אף אחד כנראה כבר לא יתרגש מהעובדה שמשטרה יכולה לאזוק מתרחצת בים או להשליך בברוטליות לניידת בחורה צעירה, כי לא הזדהתה כנדרש כשנתפסה על חם מבצעת פשע של הורדה רגעית של המסכה לסנטר.
לא יהיה מי שישאל למה בכלל אזרח נורמטיבי צריך למצוא את עצמו בעימות עם שוטרים שמסתיים במעצר ובאלימות מיותרת. התמונות מחתונת המריבה מן הסתם יסייעו למשטרה להצליח במה שנבלם בסיבוב הזה - לקבל אישור להיכנס לבתים פרטיים בלי צו כדי לאכוף את ההנחיות.
מעבר לפגיעה האנושה בכלכלה, בבריאות הנפשית, בחינוך של הדור הבא, מסגר לסגר הולך ונשחק המעמד שלנו כאזרחים במדינה דמוקרטית. במהירות מפחידה נולדנו מחדש כנתינים שנדרשים לציית לגחמות של ממשלה וקבינט שמרשים לעצמם לפעול באופן לא מידתי, בוודאי לא שוויוני ולא ענייני, ותוך כניעה לשיקולים פוליטיים. בפעם הראשונה היה קשה להפנים את החיים בהגבלת המאה מטר, בפעם השנייה אמרנו תודה שקיבלנו קילומטר ורשות לספורט יחידני, בפעם השלישית זה כבר יהיה מובן מאליו שחיינו ייגזרו מהגחמות של חברי הקבינט שינחיתנו עלינו הגבלות ונגיד תודה (בתנאי כמובן שאנחנו לא שייכים למגזר שזוכה ליחס מועדף ויש לו מהלכים בשלטון).
אחרי שהתקופה הרעה הזו תסתיים, אם בזכות חיסון ואם פשוט ייעלם כמו במקרים קודמים, הנזקים מימי הקורונה ושני הסגרים שבתוכם ילוו אותנו עוד שנים קדימה.
בינתיים כדאי להרהר בקול בשאלה מי הוא אנרכיסט. למי מותר הכול ומי ישלם את המחיר? האם היינו עדים לאותה סבלנות של פריקת עול והתרסה של מנהיגי דת ופוליטיקאים אם הייתה מגיעה ממגזר אחר? מה באמת מחבר בין הציבור שחי כאן בארץ? ומעל הכול - מתי תחלחל ההכרה שהמערכה האמיתית היא לא נגד הקורנה אלא על הבית? כל עוד השאלות האלה נותרות ללא מענה או דיון, אסור להסכים לקבל על עצמנו בהכנעה איומים על שימוש נוסף במה שאמור להיות נשק יום הדין ובאופן חד-פעמי. סגר שלישי יהיה מכת פטיש אחת יותר מדי, שבר מוחלט שאולי יוביל אותנו בחיים לעידן שאחרי הקורונה, אבל מרוסקים לחתיכות.