אבנר יקר, האמת היא שאני מחבב אותך מן המעט שהצלחתי להקשיב לך. מי כמוני יודע כמה קשה לעיתים להיות "הבן של" ולא פעם זה מתחלף מהרגשת כבוד נפלאה לעגלה עמוסת אבנים שנאלצים לגרור אחרינו. כותב אליך נקי מציניות ובוא שנינו לא נקרא את הטוקבקים האמיתיים והקנויים שיזרמו פה תכף מתחתינו.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
מי כמוך יודע שבדמוקרטיה זכות היסוד היא לבקר את השלטון הנבחר. ואם נהיה מדויקים אז אביך לא קיבל את מירב הקולות של העם בבחירות האחרונות וגם אם היה מקבל הוא עדיין היה צריך להיות חשוף לביקורת ולרחשי העם. "לך" זו קריאה להחליף את ראש הממשלה שחשוד בפלילים ואשר הוביל את מדינתנו לתהום בריאותית וכלכלית חסרת תקדים, כי בניגוד לאביך, אנחנו העם לא יכולים לצאת לנבצרות.
כרגע המדינה שסועה סביב אדם אחד וזה גורם לאלפי טרגדיות. החל מעסקים סגורים ועד לעצורים בהפגנות. הדבר היחידי שירגיע את הכאוס הזה זו נבצרות למשך תקופת המשפט של אביך (ובכל ליבי אני מקווה שיצא זכאי, גם למענו וגם למען ישראל). רוב העם מאמין שאביך לא יכול לקחת החלטות קשות ומורכבות ממקום נקי בזמן מלחמה שגובה מתים רבים, עם רמת תחלואה מהגבוהות בעולם ופגועי נפש שעוד ידובר רבות עליהם.
אביך אמר (ובצדק) "לך" לאולמרט, והיום העם אומר לאביך את אותו הדבר בדיוק. אביך צריך לבחור היום מה הוא אוהב יותר, את הכוח והשררה או את מדינת ישראל. העם זקוק היום לסולידריות, נמאס לנו משנאה ופילוג, החלטנו להחזיק ידיים ולהתייצב ביחד, באהבה למקום שאנחנו חיים בו ולעתיד שאנחנו רוצים להשאיר לילדינו. עם כל הקדמה המפוארת שישראל מתהדרת בה, הגענו לשפל בו אנחנו מגנים על הדברים הבסיסים ביותר שזה פשוט לחיות.
אבנר יקירי, השבר גדול מדי וכולם ראו מה קרה כשניסו לסגור את ההפגנות בבלפור. הגיעו הרבה יותר אנשים וקמו מאות בלפורים ברחבי ישראל, כי הרבה כיסים מרוקנים לאזרחים מכסף אבל חופש המחאה לא דורש כיסים. יש אמונה שמשהו התקלקל פה, משהו נשבר, שאיש לא מדבר עלינו ולא דואג לנו. יש משהו בחופש הדיבור ובחופש ההפגנה שככל שמפעילים יותר כוח כדי לשבור אותו זה רק יוצר יותר התנגדות.
מיליוני אזרחים לא מבינים את המשמעות האמיתית של הסגר, האם הוא בא להציל חיים או בא להציל את חייו הפוליטיים של אביך. להרבה אזרחים טובים הסגר הזה נתפס כהשתקה, הסגר מרגיש להם יותר ויותר כמו מהלך שבא לדחות, לעכב או לבטל סגר של איש אחד.
תבין אבנר, לנו לעם אין את ארגז הכלים של אביך, אין לנו את היכולת להטיל סגר, לקבוע את המתווה ולהזרים כספים לחלק גדול מהעם שאיבד את עולמו, תכבד את המעט שיש לנו, החופש להצמיד שתי אותיות לפרופיל שלנו.
כשאתה קורא אותן דמיין אותן לא כמו ציווי אלא כמו תחינה וזעקה. "לך", כדי שנוכל להתרפא ולהתחיל כאן משהו חדש.