"אנחנו רושמים עכשיו היסטוריה - מטוס ישראלי נכנס למרחב האווירי של סעודיה". כשקברניט טיסה 971 השמיע את ההודעה הזאת התרגשתי באמת. הבטתי למטה - המדבר הסעודי השתרע עד לקצה האופק כשמגן דוד כחול נמצא על כנף המטוס למעלה.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות 

פחות משעה אחרי כן כבר עברנו ליד ריאד, בירתה של מדינת הענק שמובילה את הציר הסוני, ולא יכולת שלא לתהות לאן דברים עשויים להגיע. אמת הוא שהאישור לטיסה מעל סעודיה ניתן רק בגלל הנוסע שישב בקדמת המטוס - ג'ארד קושנר - ועדיין, היסטוריה.

את קושנר שאלתי במסיבת העיתונאים המאולתרת במטוס האם גם בכירים סעודיים צפויים לקבל את פנינו. הוא נזף בי בחיוך. תחגגו את הרגע ההיסטורי, הוא אמר והעיר על כך שאנחנו הישראלים חסרי סבלנות. זה ה-DNA שלנו, אמרתי, והוא חייך: יש לכם DNA מעולה.

מיד אחרי הנחיתה חיכו למשלחת הישראלית שטיח אדום, פודיום ודגלי ישראל מונפים אל על במדינה ערבית שעד כה היתה מחוץ לתחום, לפחות באופן רשמי. כשאתה שם אתה מבין את החשיבות של הפומביות הזאת, של הוצאת הקשר עם ישראל מהארון. כבר לא מתביישים, כבר לא מסתירים - אנחנו שם, מלווים משלחת פקידים ישראלים בגלוי ולאור יום.

מטוס אל על באבו דאבי

טבעת האבטחה סביבנו היתה הדוקה. לא לוקחים כאן סיכונים. הקפסולה הזאת, שילוב של קורונה ושל החשש שאירוע בטחוני יתרחש סביב המשלחת הישראלית, הצרה את צעדנו. "כל מי שאתה רואה במלון הוא איש מוחאבראת (שב"כ) מקומי שתפקידו לשמור עליכם - קומות שלמות לקחנו לצורך זה", אמרה לי אשת ביטחון במעלית.

הטבעת הזאת הקשתה עליי להגיע לקולות אותנטיים - לשמוע את האיש ברחוב ואת דעתו על הסכם הנורמליזציה עם ישראל. אבל בכל זאת הצלחתי להגיע לכמה כאלה; בקניון הצמוד למלון, במוזיאון שבו ביקרנו, גם עם שומרי המסגד הגדול על שם השיח זאיד.

הקולות ששמעתי היו ממש מונוליתיים - כולם דיברו על השמחה שבה הם מקבלים את ההסכם עם ישראל, על האמונה העיוורת שהם רוחשים למנהיג ולדרכו ועל העובדה שאין בין ישראל לבין האמירויות דם רע: "אנחנו לא אויבים - מעולם לא היתה מלחמה בינינו. אני מת כבר לבקר בתל אביב", אמר לי בעברית צעיר מקומי שלמד בארבעת החודשים האחרונים את שפתנו, והלסת שלי נשמטה.

מסגד באבו דאבי (צילום: 123rf)
מסגד באבו דאבי | צילום: 123rf

קשה שלא להתרשם מהעושר והכוח שיש למדינה הקטנה הזאת (קצת יותר ממיליון אזרחים, כל היתר - כשמונה מיליון - תושבים ועובדים זרים). נראה שאין שום פרוייקט הנדסי שהוא מעבר להישג ידם. בנייני ענק, מלונות פאר, כבישים רחבים.

כשאתה מביט במפה ורואה עד כמה אירן קרובה אליהם - וכשאתה שומע את איומיו של חמנאי - אתה מתקשה שלא להעריך את הצעד הזה שלהם, ואת העובדה שהאמירתים אינם מתנצלים. בארוחת הערב החגיגית שקיימנו עם בכירים בממשל הטרמינולוגיה היתה בוטחת. רוח הדברים לא השתמעה לשני פנים: הם רוצים להגיע לנורמליזציה מלאה ובקרוב, ואפשר להניח שגם הסיוע הצבאי האמריקני הוא חלק ממערך השיקולים.

שוב ושוב המארחים שלנו דיברו על התפקיד שיועד להם, על עשרות מיליוני צעירים מובטלים בעולם הערבי שחוששים לעתידם ועל היכולת והרצון שלהם לקדם את השלום. מאחורי כל הדיבורים האלה מסתתרת תפיסת עולם שלמה של המנהיג, מחמד בן זאיד, שקורא תיגר על הובלת הציר הסוני ועל חיזוק מדינתו. אבל צריך לשים לב גם לקולות הרשמיים – כולל של יורש העצר עצמו: בכולם הפלסטינים הוזכרו, בכולם דובר על המחויבות למדינה פלסטינית. מס שפתיים או כוונה רצינית? זה כבר נתון לפרשנות.