"בוא לא נשתוק, עכשיו לתמיד. דבר מלב, תתחיל להנהיג. יש פה אנשים – ולא רובוטים". המילים האלה הן מתוך השיר שדודו אהרון ואני הוצאנו השבוע. זה שיר שונה מכל מה שאנחנו רגילים לעשות עד עכשיו. הפעם לא כתבנו עוד שיר על אהבה, פרידה, זוגיות או משפחה. כתבנו לראשונה שיר חברתי, עלינו כחברה ומדינה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
הרגשנו שחובתנו יותר מתמיד, כאומנים, להשתמש בבמה שיש לנו כדי לנסות לקרב לבבות. לאחד בזמן שהחברה שסועה וקרועה אנחנו רואים את ההפגנות בכל הארץ. אנחנו רואים את האחים שלנו נלחמים האחד בשני, ברחוב או ברשתות החברתיות.
אנחנו קוראים תגובות של גולשים, שבתקתוק בלתי אחראי, הורסים לאנשים אחרים את החיים. המשפט הראשון שפותח את השיר: "תגיד לי איך עושים שלום". אין פה כוונה לשלום עם אויבינו. אולי גם זה יבוא, בעזרת ה'.
אנחנו מדברים על שלום בתוכנו, שלום בינינו. יש תחושה שבגלל משבר הקורונה והמצוקה הכלכלית שהוא הביא, אנשים קצת איבדו את זה – והקצוות עכשיו הרבה יותר חשופים. אנחנו חוששים שזה ידרדר למלחמת אחים - והגיע הזמן לעצור את זה. לא ניתן שיפלגו אותנו, שישברו אותנו.
דודו ואני לא מפנים אצבע מאשימה למנהיג כזה או אחר, אנחנו מדברים על כך שכל אחד ואחד צריך להנהיג את הבית שלו. להכניס אהבת חינם. זה לא משנה מה אתה חושב, מה הדעה שלך, זה לא אומר שאני יכול לשנוא אותך. אנחנו צריכים לחנך את עצמנו - גם כחברה וגם כפוליטיקה, שלכל אחד אחריות על מילותיו.
אל תיתנו יד לשיימינג שמרסק אנשים. אל תעמדו מהצד כשאתם רואים שנעשה מעשה שלא ייעשה. תתערבו, תנקטו עמדה. תסבירו, תחבקו, תשמרו על החלש. ותשמרו גם על החזק מפני עצמו. אם נרצה או לא נרצה, אנחנו קשורים זה בזה. אני רוצה לדאוג לילדים של כל עם ישראל, שיגדלו לחברה טובה, שאין בה פחד ושנאת חינם