סוכות כבר בפתח, וכל הסימנים מראים שגם את חנוכה נצטרך לעשות בריחוק חברתי ומסכות – בלי הדלקת נרות המונית, בלי המריבות הקבועות בנוסח "אצל מי נמצאים בנר ראשון?", ואפילו בלי הפסטיגל... אם נזכור שהקורונה התחילה סמוך לפורים, זה אומר שנעבור סיבוב שלם של לוח החגים היהודי בצל המגפה הבלתי נגמרת. מי היה מאמין.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
לקראת ראש השנה ויום הכיפורים, התעסקנו הרבה בסוגיית בתי הכנסת, ובקושי הגדול של אנשים דתיים לשנות את מנהגם הקבוע בימים החשובים ביותר בשנה היהודית. מילוי ההנחיות והמתווים הקפדניים (לפחות על הנייר), אמנם השפיעו על שומרי המצוות, אבל קצת פספסנו את מה שעובר השנה על החילונים.
חשבו רגע על עשרות ומאות האלפים שעבורם ראש השנה ויום הכיפורים הם הפעמים היחידות בהן הם מבקרים בבית כנסת, על האנשים שאולי לא צמים ביום כיפור אבל מקפידים להגיע במשך שנים ל"כל נדרי" ולתקיעת השופר. בעוד בישראל בכל זאת יש אלמנטים של מסורת שטבועים בהתנהלות הציבורית גם בזמן הקורונה, אם נחשוב על מה שקורה בתפוצות נגלה שיהודים רבים פשוט התנתקו השנה מאותם אירועים ומקומות ששומרים על הקשר שלהם למסורת.
וכאן נכנסת לתמונה הסוכה, שבשנים האחרונות נראית יותר ויותר במרחב הציבורי, גם בקרב אנשים שלא מקיימים מצוות כלל, כולל כמה חברים שלי שהם אתאיסטים מושבעים: "הילדים ביקשו", כך הם מסבירים לי. בבתים פרטיים ובדירות שיכון, בפרויקטים חדשים ובשכונות עירוניות צפופות, אפשר לראות את הסוכות, שחלקן הגדול לא בדיוק עונה להגדרה של סוכה כשרה: כמה סדינים, ענפי דקל מפוזרים מעל, שרשראות נייר לקישוט, ואולי עוד משהו שהילדים הביאו מבית הספר או מהגן.
אז השנה אין בית ספר ואין גן, אבל יש לי הרגשה שסוכות רבות דווקא יהיו: הילדים ממילא בבית, גם ההורים בחלקם הגדול נשארים איתם, ובניית סוכה נראית כמו הפעילות האולטימטיבית לימים הקרובים.
בכלל, סוכות הוא חג אהוב שקל להתחבר אליו. מזג האוויר טוב, הילדים אוהבים לאכול ולישון בסוכה, וחול המועד (יחד עם שמחת תורה) הוא החופש האחרון לפני חנוכה. החיבור הזה למסורת ומורשת ישראל, גם אם לא נבנה על קיום מצוות ויראת שמיים, הוא חזק ממה שנהוג לחשוב. בעידן של שפע וביטחון (כן, אפילו השנה) הישיבה בסוכה מזכירה לנו טוב יותר מכל שיעור היסטוריה את המסע והתנאים של בני ישראל במדבר, ואת היותנו חלק משרשרת הדורות.
נכון, אני בטוח שלא נחמיץ הזדמנות לריב על דברים כמו פתיחת שוקי ארבעת המינים או הקמת סוכות של מבודדי קורונה, ובטח גם לקראת ההקפות של שמחת תורה יתנהלו ויכוחים והאשמות, אבל לחג הזה יש דווקא הזדמנות לקרב ולאחד. המראות של הסוכות שמעטרות את המרפסות והחצרות המשותפים יכולים להזכיר לנו לקחת רגע נשימה ולחשוב על כל המטען האדיר ששומר אותנו יחד, גם בזמנים כל כך מאתגרים.
אז גם אם לא יגיעו הפעם אושפיזין, ולא נסתובב בין הסוכות של החברים שלנו ונשווה קישוטים ועיצוב, בשנה הזו בניית סוכה היא מעשה יהודי מתמיד. וכשנשב בסוכות הריקות עם בני הזוג, אולי עם הילדים הקטנים, נתפלל שבשנה הבאה לא יהיה מקום להכיל את כל האורחים.