מאז שנות התשעים, לאחר הסכמי אוסלו ובזכותם, מקיימת ישראל יחסים מגוונים וקדחתניים עם מדינות המפרץ. ישראלים שבאים ויוצאים באיחוד האמירויות, בבחריין, בעומאן, בקטר, מספרים, שבמלונות היוקרה, בשעת ארוחת הבוקר, את הפאר השקט חורכות הקריאות: "דוד, תביא את המיץ. משה, תזיז הנה את הגבינות". איך לקבל אם כך את ההסכם? במאור פנים אך בלי אופוריה, בשמחה אך בלי התרוממות רוח.
ליבו המדיני של נתניהו היה תמיד במקום הנכון. אומץ לב לא היה לו. לפני ארבע שנים הוא עמד לחתום עם יצחק הרצוג, אז יו"ר מפלגת העבודה, על הקמת ממשלת אחדות. הקונספט היה שלום אזורי. נתניהו הסכים וחזר בו ברגע האחרון מהתחייבויות כמו: להדגיש שוב את מחויבותו לפתרון שתי המדינות, לבצע הקפאת התנחלויות שקטה ולא מוצהרת.
אם תחזרו שנה אחורה, לנאומו באו"ם של שר החוץ אז ישראל כ"ץ, תמצאו גם בו את תוכנית השלום האזורי. כ"ץ עבד עליה עוד כשר תחבורה. שר האוצר האמריקאי מנוצ'ין היה שותף אינטימי. באחת מישיבות הקבינט שיבח נתניהו את שר החוץ כ"ץ, כמעט במלים: תהיו כ"צים כמו תהיו כחלונים.
כניסת משרד החוץ לאיחוד האמירויות לא הייתה קלה. המוסד התנגד נחרצות. רק אנחנו עובדים שם, אמרו במוסד, התשתיות הן שלנו ורק אנחנו עובדים על התשתיות שלנו. בהמשך נרשמה התרככות.
ישראל לא אפשרה לפלסטינים להחזיק את הרגל על הברקס של יחסיה עם מדינות ערב, כך בהסכמי השלום עם מצרים וירדן, כך גם הפעם. יחד עם זאת, לא מומלץ לבצע במוחותינו טרנספר וירטואלי, תודעתי, של הפלסטינים ולפנטז, שנוכל גם לחיות בשלום וגם לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית בלי לפתור את הסכסוך איתם. מה עם הפלסטינים? נשאל בכיר ישראלי על-ידי בכיר במדינה מפרצית. עזוב אותם, אמר הישראלי. אני מבין מדבריך, אמר הערבי, שאתם מתכננים להעביר את ישראל למפרץ.
משווקי ההסכם מטעם הליכוד מתגאים, ששברנו את הפרדיגמה, ניתצנו את המטריצה, ביצענו הפיכה מדעית: לא עוד שטחים תמורת שלום אלא שלום תמורת שלום. ובכן, גם הומור צריך להתנהל במתחם הסבירות. נתניהו ויתר על הסיפוח. הוא גם אשרר במשתמע את נאום בר-אילן. תקשיבו לגורמי ממשל באיחוד האמירויות. תקשיבו לג'ארד קושנר, שהצהיר שישראל חזרה למסלול פתרון שתי המדינות. הוא שב וציין שתוכנית המאה מבוססת על שתי מדינות. הנשיא טראמפ אמר יותר מזה: "ישראל התחייבה להשעות את הבנייה בהתנחלויות וזה דבר גדול".
הנשיא טראמפ ערב להסכם וטראמפ איננו אריה דרעי. הוא חייב את הטקס לפני הבחירות, אין לו הרבה הצלחות מדיניות להציג, ונתניהו לא יעז לקלקל. רק זה חסר לו: לקום בוקר אחד ולחטוף מטראמפ ציוץ קטלני בין העיניים. מאז הקמת הממשלה מתקיים משחק נטול צופים: קבוצת "שתי המדינות" גנץ, אשכנזי וקושנר נגד "קבוצת הסיפוח" נתניהו, רון דרמר ודייוויד פרידמן. ההסכם מוכיח שקבוצת גנץ ניצחה 0:1 קטן.
ועדיין לא נחשפו הוויתורים הביטחוניים, הצבאיים. האם ישראל הסירה את הווטו המוצדק, העיקש, על מכירת אמצעי לחימה מתקדמים לאיחוד האמירויות ולמדינות במפרץ? האם ישראל עצמה התחייבה למכור טכנולוגיות שעד היום סירבה למכור?
ההסכם בהחלט משמח. רק, אנא, אל תמכרו לנו פרדיגמות חדשות ומטריצות שבורות, לא נורמליזציה בתור שלום, ואל תעשו היסטוריה משיגרה סמויה שהפכה לגלויה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות