אני כבר ממש לקראת סוף תקופת הבידוד שלי כחולת קורונה. התסמינים הפיזיים השתלטו על גופי לפי לוח הזמנים המשוער ובתיאום מדויק עזבו אותו לפי אותן הערכות רפואיות. מסתבר כי ישנם 172 סימפטומים שונים למחלה, אך איש לא מדבר על הסימפטומים הרגשיים, על תחושות האשמה האיומות, החרטה, אות הקלון שנדמה שמרחפת מעל, הבדידות הקשה והפחד לצאת שוב החוצה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
הרגע ששבר אותי יותר מכל היה הרגע בו המשפחה שלי הגיעה לדירתי בירושלים בבוקר בו אובחנתי. קיבלתי טלפון מאמא שלי, שבו היא אמרה לי לסגור מהר את כל החלונות כי הם עוד רגע אצלי. אבא שלי, אמא שלי ואחותי עמדו מחוץ לחלוני, כמעט בגובה העיניים, בדיוק 14 דקות (בכל זאת - שהשב"כ לא יאכן אותם), עם מסכות, כשאני מאחורי חלונות סגורים ואנחנו מדברים בטלפון.
לא יכולתי להפסיק לבכות, התרגשתי לראותם לאחר זמן שלא זכיתי לכך. התרגשתי מהמחווה ומתחושת הביטחון שהמשפחה מיד משרה עלייך, אבל גם הרגשתי כחיה באקווריום שעלולה להרע לאנשים הכי קרובים אליה. וללא ספק, אותו בוקר ואותו שבוע כללו בתוכם התרסקות רגשית וחרדה נוראית לשלומם של אלו שכן נחשפתי אליהם.
אתם מבינים, תוצאות הבדיקה הגיעו שבוע לאחר שחליתי. אני, כך מסתבר, בכלל נדבקתי ב-12 ביולי, וכעבור כמה ימים כבר הופיעו כמעט כל התסמינים המחשידים. אלא שבבוקר אותו יום חמישי, כשהתעוררתי עם חום ושיעולים וצלצלתי לקופת חולים לבקש בדיקה, הרופא רק שאל אותי אם נחשפתי לחולה מאומת, השבתי כי למיטב ידיעתי לא, שכן בשלב הזה טרם נודע לי. על כך נעניתי כי אני לא זכאית לבדיקה ושבאותה מידה אני בעצם מתארת וירוס של 24 שעות ושעליי להתייחס לכך באופן הזה.
אני מספרת את הפרט הזה מכיוון שבודדתי את עצמי לחלוטין עד שבת אחר הצהריים לאור הסימפטומים. אך משבת אחר הצהריים ועד ראשון בערב, טרם נודע לי שנחשפתי לחולה ונכנסתי לבידוד נוסף, ראיתי לא מעט אנשים. באותה שבת כבר הרגשתי ממש בסדר: כאב לי הראש מפעם לפעם ולא הייתי במיטבי, אבל חשבתי שזה קשור גם לתקופה הנוראית שאני עוברת ללא קשר. תקופה שאולי ראוי לתאר אותה במאמר נוסף, בכל זאת להיות במאית תיאטרון מובטלת כבר חמישה חודשים מציף היבטים קשים אחרים.
באותה יממה שחשתי טוב יותר, הרשיתי לעצמי לצאת החוצה. ראיתי חברים ומכרים וקולגות, בנסיבות שונות. לשמחתי בכל אחד מהמקרים שמרנו לגמרי על ההנחיות - ואכן בדיעבד לא הדבקתי איש. אבל יכולתי להימנע מכך, לו רק הייתי מקבלת בדיקה. בעיקר הייתי נמנעת מסבבי הטלפונים וההודעות שערכתי, בעודי מותשת וחולה בבית, לעדכן כי בעצמי נחשפתי לחולה ואז לעדכן שוב שהבדיקה חיובית. הייתי נמנעת מהחרדה של כל מי שצלצלתי אליו ומהחרדה האישית שלי.
כאמור, בשני בבוקר נודע לי שנחשפתי לחולה. ואז נודע לי שנחשפתי לשניים. שוב נכנסתי לבידוד. צלצלתי שוב לקופת החולים, והפעם הצלחתי להשיג בדיקה. בערב איבדתי את חוש הטעם והריח והיה לי ברור מה יהיו התוצאות. מאותו רגע הסתחררתי למתח, חרדה ותחושות אשמה נוראיות. ולזה לא הכינו אותי.
הרי במציאות הישראלית שלפני הקורונה - לצאת לעבודה עם חום היה בגדר גבורה אישית, סמל למוסר עבודה ולביטוי שמהווה את קודש הקודשים של החברה הישראלית: "יהיה בסדר". ועתה, העובדה שיצאתי מביתי כחולה, גם כשזה ללא ידיעתי, הופכת אותי לסמל הזלזול, לנזק, לפגע רע. וזאת תחושה הרסנית. תחושה הרסנית מאד.
למזלי בורכתי בשכנים, בחברים ובמשפחה מופלאה שבעיקר הביעו חשש לשלומי וניסו להרגיע אותי אל מול החרדה לשלומם. אך לאחר כמה תגובות פחות נעימות ושיחות עם חולים אחרים, אני מודה, אני מפחדת לצאת מהבידוד. אני מפחדת לצאת לעולם שבו עלולים להתרחק ממני, להימנע ממפגש איתי, להזמין לי משטרה כי אני עומדת ברחוב. ולא - זה לא תרחיש דמיוני, זה קרה לאחרים.
הנגיף שבפנינו אכזר ולא רק מכיוון שהוא משתלט על המערכות הגופניות שלנו. והאמינו לי, אני באמת לא מאחלת לאף אחד להרגיש את כובד הנשימה והמחשבות המטרידות שמתגנבות יחד איתו. גם התשישות שהגיעה בעקבות המחלה, שגרמה לי לשכב במשך שבועיים ללא הכוחות לעשות שום דבר אחר היא משמעותית מאד. אבל אני טוענת שהנגיף גובה מחיר נוסף, מחיר רגשי, מחיר נפשי שצריך לקחת עליו אחריות. אחריות אישית, חברתית, מערכתית.
כל התפיסה שלנו משתנה בימים האלה. ההבנה, השגרה, האופן בו אנו רואים וניגשים לאדם שלצדנו - ויש לזה מחיר. אמא שלי התלוצצה ואמרה לי שאין מה לעשות. כמו אסיר משוחרר אצטרך להסתובב עם אישור משרד הבריאות ולהראות אותו לכל מי שיעיר לי, לצערי זאת לא בדיחה, לצערי היא כנראה צודקת. אני אהיה כאסירה משוחררת שמבקשת להשתלב מחדש בחברה.
אנחנו אומרים שוב ושוב "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאד לְנַפְשׁתֵיכֶם". ובכן, אנחנו עוד לא מבינים עד כמה.