מה כל כך מפחיד אותנו בתמונות שמגיעות השבוע מאמריקה? הרי אנחנו זוכרים את הפעמים הקודמות, זוכרים את פריז בוערת לפני כמה שנים ממהומות די דומות, וגם את הבריטים שנלחמו מול השחתה והפגנות אלימות בלונדון בתחילת העשור הקודם. בקרוב הדברים יירגעו ויחזרו פחות או יותר למסלולם, לא תהיה הפיכה או מהפכה בארצות הברית. אז מדוע בכל זאת הכאוס הזה מערער כל כך הרבה ישראלים?
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אמריקה תמיד היתה בשבילנו אחות גדולה, או אפילו יותר מזה - אבא חזק, אפילו בריון, שמסתובב בשכונה ומבהיר לכל הילדים האחרים שלאף אחד אסור להתעסק איתנו. מאחורי הגב הרחב של ארה"ב אנחנו יכולים לנופף ולאיים, לצמוח ולהתפתח כלכלית, וגם לנהל מדינה עצמאית ומתקדמת באזור שכולו אויבים, ואויבים לשעבר.
זה לא רק כוח צבאי וסיוע כלכלי, לא רק הצבעות באו"ם והבטחות להגנה - החיבור שלנו לאמריקה, המעצמה הגדולה ביותר בעולם, הוא גם חיבור של ערכים משותפים, של דמוקרטיה וחופש, הבסיס לניסיון שלנו לקיים כאן מדינה מערבית.
במשך שנים רבות כל כך ארה"ב היא המשענת שלנו, וכל מי שרואה ומתעמק במה שקורה שם היום, עם משבר הקורונה והמהומות ברחובות, מבין שהמשענת הזו הולכת ומתערערת, ושואל את עצמו איך מדינה כל כך מפולגת ומסוכסכת יכולה בכלל לנהל איזו מדיניות רצינית.
האם בכלל אפשר להמשיך לסמוך על הדוד מאמריקה?
תמיד ידענו שבארה"ב יש בעיות, אבל רק בעידן של הרשתות החברתיות והצפת המידע אנחנו מקבלים מושג על מה שבאמת קורה שם. הוליווד עדיין נוצצת, עמק הסיליקון הוא חלום של כל איש היי טק וניו יורק היא עיר הבירה של העולם. אבל אמריקה זו גם המדינה שבה לאנשים אין כסף לערוך בדיקת קורונה, המדינה שבה אוכלוסיות שלמות פוחדות פחד מוות מכל מפגש עם שוטרים, ואנשים יוצאים להפגין עם אם-16 על הכתף ומחסנית ב'הכנס'.
כבר אי אפשר לטשטש את המציאות הזו עם שיגורי חלליות, משחקי כדורסל וסרטים מלאי כוכבים. אפילו האמריקאים האופטימיים ביותר מודים שהמדינה שלהם בבעיה קשה, מאוד קשה; ובכל זאת, אם יש משהו שאמריקה יודעת לעשות זה להתאושש: כמו במשבר הכלכלי הגדול, מלחמת וייטנאם ואירועי 11 בספטמבר - היא תמיד המציאה את עצמה מחדש, חזקה יותר ודומיננטית יותר.
יכול להיות שזה מה שיקרה גם הפעם, שארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות תראה שוב שאין גבול לחלומות, ותצלח את הקורונה, המשבר הכלכלי והשבר החברתי. אבל התמונות שמגיעות משם בשבועות האחרונים צריכות להדליק אצלנו כמה נורות אזהרה.
אפשר להביט על אמריקה בהערכה, להתפעל מההישגים האדירים והקדמה שהמדינה הזו הביאה לעולם, אבל כדאי כבר לוותר על ההערצה לכל דבר שקורה אצל הדוד סם.
גם בתקופה הכי מפולגת ומסוכסכת של ישראל, לא נראה כאן ביזת חנויות, כאוס ואלימות עיוורת של מי שוויתר על החברה שלו. תנו לי את המציאות הישראלית המיוזעת - אני תמיד אעדיף אותה על החלום האמריקאי.