אתמול (שלישי) התרחב עוד הסדק בחומת הדמוקרטיה הישראלית. עמיתינו, אמנון אברמוביץ' ועמית סגל, יצאו עם צוות צילום לשתי הפגנות, אחת של השמאל נגד הסיפוח והשנייה של הימין נגד בית המשפט העליון.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
בהפגנה של השמאל התיעוד התנהל כסדרו: העיתונאים שאלו, המפגינים השיבו, היו אי הסכמות, אבל אמנון ועמית היו מרוצים מהחומר שצילמו. כשעברו להפגנת הימין, פני הדברים השתנו לחלוטין ומהר, אלים מאוד, מאיים וסוער כלפי אמנון, עד ששוטרים נאלצו לחלץ אותו מחשש שמישהו יפגע בו פיזית. זה היה קרוב מאוד.
אמנון הוא עמיתי ואני מרשה לעצמי לומר גם חברי. יש לי הרבה מאוד מילים טובות לומר על ניסיונו העיתונאי, על חשיפותיו, על התנסחויותיו, חדות לשונו, עוקצניותו וההומור שלו. לא הכל מסכימים איתו ועם דעותיו, וזה בסדר גמור. מותר לחשוב אחרת ולמתוח ביקורת. אבל מה שקרה אמש ברחבת מוזיאון תל אביב חייב להדליק נורה אדומה, פרוז'קטור ענק, רגע לפני שהאיום הבוטה, הגס, הדורסני, יהפוך למעשה שאין ממנו חזרה.
אמנון אברמוביץ' לא זקוק לי כמליץ יושר, אבל אני חייב לומר שבכל הקשור לראש הממשלה נתניהו דווקא אמנון, הביקורתי, היה זה שטען בשעתו שבתיקי ביביטורס לא התגלה מנגנון מימון. אמנון מתעקש כבר זמן רב שבתיקי נתניהו יוכל עורך דין מיומן לעשות מעשה שיקל על הנאשם. אפילו נתניהו עצמו אמר שאברמוביץ' הוא יריב קשה, אך לזכותו ייאמר שאינו יורד נמוך וכי הוא נוהג כבוד ברעייתו.
סיכומו של דבר, אם חפצי חיים דמוקרטיים אנחנו, וכאלה אנחנו, עלינו להקפיד בכבודם של בני אדם, גם אם אנחנו לא מסכימים אתם. עלינו גם לתת לעיתונאים לעשות את מלאכתם כי בלי יכולת כזאת יעמיק הסדק ויפיל את חומת הדמוקרטיה. ואוי ואבוי לכולנו.