אם מנסים להיגמל מההתניה הצינית שנתניהו עורר לפחות עד אתמול בקרב ציבורים נרחבים אי אפשר שלא להתפעל. בנאום אחד השיל נתניהו את עורו הישן והתגלה מחדש אל מול עינינו המשתאות כנתניהו החדש או יותר נכון - כשמעון פרס.
רבים מחלקיו של הנאום המכונן נשמעו כאילו נלקחו היישר מחזון המזרח התיכון החדש המושמץ של הנשיא. היינו כחולמים. נתניהו, ממש כמו שמעון פרס, היה לחולם. אזורי תעשיה משותפים, ביקורים בריאד ובדמשק, השקעות של ברוני הנפט מהמפרץ. אפילו הטפטפות שיפריחו את המדבר. מדבר שלנתניהו לקח הרבה מאוד זמן לחצות.
16 שנים עברו מאז הסכמי אוסלו. זו הייתה דרך ארוכה. מהדיונים הסוערים בכנסת אל המרפסת בכיכר ציון וההפגנה ברעננה, ההצבעות נגד אריאל שרון במרכז הליכוד, הסירוב לבקשת ציפי לבני לסיסמה "שתי מדינות לשני עמים" ועד לבמת התכלת במרכז בגין סאדאת בבר אילן. אותה בר אילן שהצמיחה מתוכה את הרוצח של יצחק רבין, שנתניהו מודל 2009 מצהיר אמונים למשנתו המדינית- הפעם אפילו בלי להזיע.
נתניהו מתחשבן עם כולם
זה לא היה לו קל. 23 דקות ארוכות לקח לנתניהו להגות יחד את צמד המילים "מדינה פלסטינית". נדמה שלא היו עוד מילים נרדפות וביטויים עוקפים בהם השתמש כדי ללכת מסביב למוקש המילולי הזה שהניח לרגליו הנשיא אובמה. השטח הפלסטיני יהיה מפורז, העמים העצמאיים יחיו זה לצד זה, לכל עם יהיו המנון ודגל משלו. עד שהגיע רגע הקתרזיס המזכך - מדינה.
נכון, יש לו תנאים ודרישות. גם מהפלסטינים וגם מארה"ב. הוא גם היטיב לערוך את החשבון ההיסטורי -הפליטים שלנו והפליטים שלהם. גם את החשבון עם נאומו של אובמה בקהיר - השואה שלנו והסבל שלהם. אבל עם כל משפט שעבר התפוגגה התחושה הפלסטית שעוררו קריאותיו למנהיגי ערב להידבר והפכה להצהרה מנומקת שאפילו נראית ונשמעת אותנטית.
בנאום הזה היתה גם חמלה. אותה חמלה שנעדרה כל כך מתקציבי המדינה של נתניהו שר האוצר ואפילו נתניהו ראש הממשלה בסאגת התקציב האחרונה. הוא באמת מאמין בזכותנו על הארץ. כשהוא פונה למתנחלים ואומר "אחים אנחנו" כולנו, גם הם יודעים שזה אמיתי. גם כשהוא מגייס את בן גוריון ואת הכרזת העצמאות. בצעד תקדימי נתניהו הביע גם חמלה לסבלם של הפלסטינים.
פנטזיית השלום של נתניהו
שום מנהיג שמאל או מרכז ישראלי לא יכול היה לשאת נאום כזה. עמוס בשבחי השלום ואפילו במה שנהגו לכנות בימין בלעג לא מוסתר "פנטזיות השלום" וכיוונו בעיקר לשמעון פרס. הנאום גם הוכיח שהמרכז ואפילו הימין הישראלי - למרות תוצאות הבחירות האחרונות - זזו שמאלה הישר למקום בו ניצבו עד לפני 16 שנים מרצ והעבודה שהיום שוות יחד 16 מנדטים.
כזו היא האירוניה הפוליטית הישראלית. על כל מנהיג נגזר להיאבק בתפישות ובציבור שעד לא מזמן הקפיד לטפח. שרון פינה את ההתנחלויות שהקים וקומם עליו את ציבור המתנחלים שנשא אותו על כפיים. נתניהו יצטרך להתמודד עם תקדים המורדים וההתקוממות הפנימית בליכוד שהיטיב לתדלק והפנה בעבר כלפי שרון. עכשיו תורו לסגור מעגל. גם הוא יודע שהניצים כבר מתחילים לחוג מעליו. במעגלים.
נכון שהנאום היה ארוך מדי, הרצאתי לפרקים ולא חף מקלישאות וסיסמאות. אבל העיקר הוא שנתניהו הבין. השנים שעברו עליו באופוזיציה, הנסיבות המדיניות ובעיקר ברק חוסיין אובמה גרמו לו להבין, כמו בשיר "נשל הנחש" של מאיר אריאל, שהעגלה הזו נוסעת אין עצור. גם אם חלפו 16 שנים מהסכמי אוסלו - הוא הצליח לקפוץ עליה. גם הוא לא נותר מאחור. נתניהו זיהה את הרגע האחרון - ברגע האחרון.
אופיר רייכמן הוא עורך משנה בתוכנית פגוש את העיתונות