בגיל 40 שי אגסי הוא לא ילד, אבל הוא עדיין פלא גדול, בכל קנה מידה. קודם כל בגלל קורות החיים שלו.
בגיל שבע הרכיב את מחשב ראשון שלו; בגיל 15 סיים בהצטיינות את התיכון; לפני הגיוס כבר החזיק ביד תואר במחשבים מהטכניון; בגיל 21, כשרוב חבריו נסעו למזרח, הוא הקים את הסטארט-אפ הראשון שלו; לפני גיל 30 עשה את המיליון הראשון; בגיל 33 מכר את הסטארט אפ השני שלו ב-400 מילוני דולר לענקית התוכנה "סאפ" ומצא את עצמו כמספר שתיים בחברה העולמית, ועוד לא דיברנו על מקום של כבוד ברשימת 20 המשפיעים על הכלכלה העולמית של המגזין טיימס ו-CNN והוא רק בן 34.
לפני שנתיים נבחר לאחד ממנהיגי העתיד של העולם בכנס הכלכלי בדאבוס, שם קיבל על עצמו לגמול את העולם מנפט והוכיח שהוא לא פחות אשף בכל מה שקשור ליחסי ציבור. בתוך פחות משנה, מרגע שהשיק את חברת "בטר פלייס", שאמורה להפוך את חזון המכונית החשמלית למציאות, הוא הצליח לגייס מאות מיליוני דולרים ולהעלות מדינות שלמות על המסלול הירוק שלו. וכל זה כשיש לו רק מכונית אחת, ואף לקוח, ועדיין כל מי שפוגש אותו משוכנע שהוא נפגש עם המחר. פלא שתומס פרידמן, העיתונאי הנחשב בעולם, רואה בו הכלאה של יצחק רבין והנרי פורד, מי שיעשה לשוק הרכב את מה שסטיב ג'ובס והאייפוד שלו עשו לעולם המוסיקה.
המגזין הנחשב wired העניק לו כתבת שער מפרגנת, ראשי מדינות עומדים בתור כדי להצטלם איתו. שמעון פרס לקח אותו תחת חסותו, אהוד אולמרט קרא לו בני. אנשי הכלכלה בעולם מוחאים לו כפיים ומדברים על גאון של ממש. אבל משום מה גלי האהדה האלה שסוחפים את העולם מתנפצים דווקא כאן מול חופי תל אביב.
בישראל לא מפרגנים
באופן מפתיע הקהל הביתי של שי אגסי מסרב להצטרף לעדת המעריצים. כמעט כל עיתונאי הרכב בישראל לא מבינים על מה המהומה. במקרה הטוב הם מדברים על פנטזיונר, במקרה הרע על מגלומן. בכל מצב הם טוענים בתוקף שאסור למדינת ישראל להיות מגרש הניסויים של שי אגסי והמכונית החשמלית שלו.
מה שמוזר לא פחות היא העובדה שגם הארגונים הסביבתיים, אלה שמחבקים בחום כל יוזמה ירוקה, מסתייגים בתוקף מהמהלך העסקי של שי אגסי, וטוענים שהמכונית החשמלית היא חלק מהבעיה, ובוודאי לא הפיתרון. אפילו המדען הראשי התריע שיש בעיה במודל העסקי, אבל הממשלה בשלה. היא כבר רצה קדימה עם הפרויקט והקימה את כל הוועדות הנדרשות כדי לאפשר לחברת "בטר פלייס" לערוך כאן את הפיילוט הראשון של המיזם. ואולי זה מה שמסביר את הפער הגדול בקבלת הפנים לאגסי.
בעולם רואים את החזון של האיש המבריק שלא צריך לעבוד יום נוסף בחייו אבל מקדיש את עצמו להפוך את העולם למקום טוב יותר, בארץ מתמקדים דווקא במי שעומד מאחוריו. כפי שהעיד שי אגסי בראיון עימו, הספיקו לעידן עופר 45 דקות של שיחה עם אגסי כדי להחליט לשים 100 מיליון דולר בפרויקט, מאז הזרים 130 מיליון דולר והפך ליו"ר החברה. עידן עופר עלה עכשיו על הגל הירוק, אבל רוב עסקיו קרובים יותר לשחור בכל מה שקשור לאיכות הסביבה. חברו לזה את שיטת השקשוקה והנה לכם הסבר אפשרי לציניות והחשדנות שבה נתקל שי אגסי בישראל.
שפני הניסיון של אגסי
יותר מידי פעמים ראינו איך מתקבלות כאן החלטות חשובות בלי עבודת מטה מסודרת, שלא לדבר על התחושה שקשרים במקומות הנכונים שווים הרבה כסף. כל כך שקענו בתחושה שאין על מי לסמוך כאן במדינה, עד שאנחנו לא מוכנים לתת לאף אחד הזדמנות. בטח לא למי שמחובר לאחד מהטייקונים הגדולים במשק. שי אגסי, יסכימו כולם, בא בטוב אבל מגיע אלינו בתקופה פחות טובה.
זה לא הוא - זה אנחנו. אנחנו שומעים על מי שרוצה להפוך את העולם למקום טוב יותר ומיד מחפשים מניע נסתר. אנחנו רואים איש עסקים שמתעקש שהוא לא מבקש דבר מהמדינה ובטוחים שזה יעלה לנו ביוקר. בסרט הזה כבר היינו, גם אם לא היו בו מכוניות חשמליות. זה לא אישי. זו המציאות.
וכמו ששי אגסי, שכבר שנים בעמק הסיליקון, בחר בנו להיות שפני הניסיון של החזון שלו, כך לנו, שבעי האכזבות ולמודי הניסיון, מותר לכל הפחות להרים גבה ולשאול שאלות. זה כמובן לא מפחית מערכו של שי אגסי, פעם ילד פלא של תעשיית ההיי-טק והיום הכוכב העולה של עולם העסקים הירוק. זה רק אומר שאנחנו כבר איבדנו את התמימות ואת האמונה במהפכות גדולות. קודם כל תנו לנו לנסוע ברכבת מהירה מירושלים לתל-אביב ואחר כך, אני בטוחה, נקבל בברכה גם חצי מיליון עמדות טעינה למכונית החשמלית.