דנה ויס - בחירות 2009 (צילום: חדשות2)
דנה ויס בטור על לקחי עזה | צילום: חדשות2

למלחמה יודעים איך נכנסים, פחות ברור איך יוצאים. ישראל נכנסה למבצע עופרת יצוקה במטרה לשנות את המציאות הביטחונית בדרום ולפגוע בחמאס. שלושה שבועות אחרי, היא יוצאת מהמערכה אחרת לגמרי.

המנהיגים מרבים לדבר על שיקום כושר ההרתעה, אחת מהן מדגישה את המטריה הבינלאומית שנפרשה כדי להילחם בהברחות. כולם נישאים על גלי הקונצנזוס למבצע המוצדק כשלעצמו. פה ושם מתגנב לו ניצוץ של אופוריה על הניצחון הצבאי המוחץ שמחק את הטראומה של מלחמת לבנון השנייה.

האם אכן שוקם כושר ההרתעה, האם המציאות בדרום השתנתה והאם גלעד שליט יחזור הביתה? עוד מוקדם לדעת. מה שבטוח, החברה הישראלית לא תשוב עוד להיות מה שהייתה לפני ש"בעל הבית השתגע" ומדיניות תג המחיר קיבלה ביטוי כה הרסני בשטח.

צריך להבהיר כבר עכשיו כי אין בדברים האלה כדי להציע אלטרנטיבה, רק בקשה: שנסתכל באומץ במראה ונכיר בעובדה שאנחנו כבר לא עם סגולה, אלא עם ככל העמים שנלחם בטרור אכזרי ומרושע.

במלחמה הזו ישראל בחרה לוותר על טוהר הנשק, אותו ערך שליווה את כל מערכות ישראל. הערך שאמור היה לצבוע את חיילי צבא הגנה לישראל בגוון אחר, נעלה יותר, צודק יותר. "הצבא המוסרי בעולם" נהגו שליחנו לומר שוב ושוב בכל פעם שנתקלו בשאלות מטרידות של עיתונאים זרים. לא מעט חיילים שילמו בחייהם כדי להגשים את הערך הזה. מפקדים מהוללים קנו את עולמם באיפוק שידעו להפגין מול אוכלוסיה אזרחית. חיילים שנצרו את הנשק בגלל הספק, טייסים שבשבריר שנייה החליטו לא ללחוץ על הכפתור בגלל שזיהו חפים מפשע - כך קראנו להם לפני שהפכו ל"בלתי מעורבים".

אבל הערך הזה התאים כנראה למלחמה הקודמת. אם הטרור יכול לזקוף לעצמו הישג ברור זה האופן שבו הוא גרם לנו כחברה לכרסם בערכי היסוד של עצמה. בעמוד השדרה שלה, בזהותה, במה שעשה אותה שונה מכל שכנותיה, ביומרה להיות עם סגולה. אור לגויים.

לשקם את ההרתעה (צילום: דובר צהל)
הילד החזק בשכונה - טנק ישראלי | צילום: דובר צהל

 

עם חזק עם אגרוף ברזל - זהו פרצופנו האמיתי

כשברחובות תל אביב מתפוצצים מחבלים וסעודת ליל הסדר במלון פארק הופכת למרחץ דמים, הערכים ההומאניים מתחילים להיראות כמו מותרות. תוסיפו לזה 8 שנים של קסאמים בדרום, תסכול על יציאה חד צדדית מעזה, ובין לבין את מלחמת הג'יהאד שמנהיג אוסמה בן לאדן - וקשה להבין איך כל זה לא קרה הרבה קודם.

על הביטוי "תג מחיר" חתומים הגנרלים, אבל הוא משקף באופן מדויק את רצון העם לסגור חשבון עם החמאס ודומיו, אלו שלא החמיצו אף הזדמנות להתגרות בציבור הישראלי. הזעם והתסכול המתמשך התלכדו בשלושת השבועות האחרונים לקונצנזוס אדיר בכל מה שקשור לצה"ל ולמבצע, ולהתנכרות מוחלטת למה שקורה בצד השני. וקרה הרבה בצד השני, אלף ומאתיים הרוגים לפחות, יותר ממחצית מהם ילדים, נשים וזקנים, ששילמו את מחיר האכזריות והפחדנות של הנהגת החמאס. 

את הנהגה יצאנו למגר, אבל בדרך כתשנו אוכלוסיה תמימה, חסרת אונים וחלשה. האם היה זה הכרחי?האם אפשר היה אחרת? האם נהגנו פעם אחרת? בשלושת השבועות האחרונים האש לא נעצרה לרגע כדי לנסות ולברר את התשובות. דובר צה"ל ידע להסביר כל פגיעה באזרחים תמימים בנוכחות של אנשי חמאס בשטח. ראינו את המסגדים שהפכו למחסני תחמושת, שמענו שהמנהיגים מסתתרים בבונקר מתחת לבית חולים (מנוולים כבר אמרנו?) ונדהמנו לגלות שגם בית ספר וגן חיות הפכו למארב מתוכנן. כשראשי החמאס יצאו מהבונקר, ידעו המתדרכים לומר, הם יראו את עוצמת ההרס ויבינו כי כללי המשחק השתנו.

זה נכון. אבל גם אנחנו כבר לא נוכל להפנות את המבט לעבר הסבל של יישובי הדרום. כשנבין אנחנו את ממדי ההרס, נצטרך להכיר בעובדה שגם אצלנו כללי המשחק השתנו.לא עוד עם שדוגל בטוהר הנשק ומוכן לשלם על כך מחיר יקר בדם בניו. לא עוד עם חלש שמתמודד מול מעצמות ערב. לא עוד דוד כי אם גולית. עם חזק עם אגרוף ברזל שלא מהסס לעשות בו שימוש. הילד החזק בשכונה שעכשיו גם השתגע. בדיוק כמו ארצות הברית בעיראק, לא רחוק מרוסיה בגיאורגיה. זאת המשמעות של הרתעה ותג מחיר.

פלסטינים. אילוסטרציה (צילום: רויטרס)
ההריסות בעזה. זה מה שנשאר | צילום: רויטרס

עכשיו אנחנו עם ככל העמים

במקום להתלונן שוב שכל העולם נגדנו וההסברה הישראלית נכשלה הגיע הזמן להחליף דיסקט. מי שנוהג בפראות כדבריה הלא דיפלומטים של המועמדת לראשות הממשלה ושרת החוץ לא יכול לצפות שייתפס בעיני העולם כקורבן. מי שגם מביע מכך סיפוק כמו אותה שרה לא יכול לבקש מתקשורת הזרה לשמור על איזון, מהטעם הפשוט שאין עוד איזון ולפי המשוואה החדשה גם אין בו צורך.

הסרנו את הכפפות ולכלכנו את הידיים. עכשיו אנחנו עם ככל העמים. לא יותר טובים מאף אחד אחר שנלחם בטרור, על אף ההקפדה על מסדרון הומניטרי. זהו פרצופנו האמיתי. צריך להישיר אליו מבט באומץ, להביט במראה בלי ליפות את המציאות.

זו מדינת ישראל המתבגרת שחגגה לא מזמן 60. לטוב ולרע איבדנו את התמימות. יכול להיות שלא הייתה לנו ברירה, ספק אם לא יכולנו לנהוג אחרת בלא מעט הזדמנויות, אבל עכשיו הגיע הזמן שנפסיק לספר לעצמינו סיפורים. אלה פנינו וזו דמותנו. וכמו שכל התפכחות מלווה בכאב אין מנוס מלהביט לעצמנו בלבן של העיניים, לקחת אויר, להבין את המחיר, ורק אז להמשיך ולטעון בקול אחד שבאמת אין דרך אחרת לשרוד במזרח התיכון.