בכניסה לקיבוץ גבעת חיים איחוד עומדת אנדרטה מכוסה בצמחייה. מרחוק קשה להבחין שזאת בכלל אנדרטה ועוד יותר קשה לראות את השמות של השמונה - בני הקיבוץ שנפלו במלחמה באוקטובר 1973. חנוך אהרון ודודו אהרון הם שני אחים נהרגו בחווה הסינית, אילן ברונר נהרג בחזית סיני, יאיר נהרג ברמת הגולן, אברמ'לה, אמיתי, בני ועוזי כולם נפלו בחזית סיני. שמונה בנים.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
אם זה היה תלוי בדור המייסדים, הסיפור הזה היה נקבר עם הנופלים של המלחמה, כי יש דברים שלא צריך לדבר עליהם. בגבעת חיים שתקו את המלחמה ההיא 40 שנה. עד שאיש אחד החליט לפתוח את תיבת הפנדורה, והוא יכול היה לעשות את זה, רק כי אז הוא עדיין לא היה בקיבוץ.
"לפני 25 שנים באתי לחיות במקום הזה. אינני בן הקיבוץ, לא חוויתי את הלינה המשותפת. אולי זה מה שאפשר לי ללכת בזהירות סביב הפצע כדי לא להכאיב יתר על המידה", הסביר הסופר וההיסטוריון מוטי זעירא. "היה כנראה משהו שהבשיל, ומישהו היה צריך לבוא ולשאול".
זעירא יצא למסע אל נבכי הנפש של קיבוץ גבעת חיים. הספר שכתב, "צרור חיים", הוא בעצם הסיפור של מה שקרה לקהילה הזו באותה מלחמה. אחד בעקבות שמונה. "שנת 1973 הייתה אחת השנים הכי טובות של קיבוץ גבעת חיים איחוד. זה היה קיבוץ חזק ומבוסס כלכלית וחברתית, שוקק ותאב חיים", הסביר.
גם כאן, כמו בכל המדינה אף אחד לא צפה את המלחמה שבפתח. "ואז הופיע ג'יפ צבאי ביום כיפור, ירד חייל והביא לי צו גיוס. הוא אמר לי שיש מלחמה, ונסע", נזכר עוזי נבון. 180 חברים מתוך 400 היו מגויסים. "אני רואה את האנשים הולכים בשביל, ואני מסתכלת עליהם טוב טוב, ולא נפרדת כי אני נזכרתי ששניים נפלו בששת הימים, ארבעה במלחמת ההתשה - שילמנו את המחיר. אני מקבלת שוב צמרמורת", אמרה נירה פארן.
ההודעה על ההרוג הראשון הגיעה
בקיבוץ נערכו למלחמה: נחפרו שוחות, המבוגרים החליפו את הצעירים שנשלחו לחזית, אבל כבר ביום השני הגיעה ההודעה על ההרוג הראשון. "כשהגיעה ההודעה הראשונה על אילן זה היה מהר, לפני שהודיעו הודעות, כי אילן מת על שולחן הניתוחים בבית החולים", סיפרה נירה.
אורי אסטליין היה מ"פ ברמת הגולן, והוא נשלח להודיע לאח המאומץ של המשפחה שאילן איננו. "מצאתי אותו שרוע על הצריח, ישן. כשהערתי אותו, הוא התעורר, ולא הבין. אמרתי: 'אני לוקח אותך הביתה', סיפרתי לו שאילן נהרג, והרגשתי שהוא נוזל לי מהידיים", נזכר אסטרליין. "כשהוא התעשת, הוא בעט בצריח של הטנק, ואמר: 'מה אני אגיד להורים של אילן, שהבן הבכור שלהם מת מדום לב בצבא'". אילן היה ההרוג הראשון בקיבוץ, ואיש לא צפה את ההמשך.
קצת לפני יום הכיפורים קבעו נירה ויורם תאריך לחתונה, ושלחו את ההזמנות. אף אחד לא חשב שזו תהייה חתונה באמצע מלחמה. "החתונה הייתה אמורה להיות פה במועדון, ואז אני רואה שמהמזכירות יצא המזכיר עם תמי, אחות של דודו וחנוך. אמרתי לבנות שקרה משהו", סיפרה נירה. "הן חזרו הנה ואמרו שדוד נהרג. ואימא של דוד, לוטה, גרה ממש מעבר למועדון. אמרתי שאני לא יכולה לעשות פה חתונה מול החלון שלה. בחתונה עצמה - לא היו ריקודים ובמילא לא היה מי שישיר וירקוד".
דודו חזר לארץ כמה ימים קודם עם אחיו חנוך מניו יורק. הם באו למלחמה ושניהם נהרגו בחווה הסינית תוך שלוש שעות. זעירא הסביר כי "המזכירות הפכה להיות חדר מלחמה, משם ניסו לנהל מעקב אחרי בני המשק שנמצאים בחזית. לא ידעו מה קורה עם החברים, לא היו טלפונים והודעות. היו רשימות שסימנו וי ליד מי שיש לגביו אינפורמציה שהוא בסדר. לגבי כמה שמות - לא סימנו וי מעולם".
אלמנתו של אברמל'ה קורין, מירי סופר, נזכרה בימים שלפני המלחמה: "אני אפילו זוכרת תמונה שאני יושבת על כסא נדנדה ואומרת לאברמל'ה בדיוק אחרי שסיוון הקטנה נולדה, והגדולה בת שנתיים וחצי, שאולי זה האושר שכל המבוגרים מדברים עליו. לא נפרדנו ואני זוכרת שאני סוחבת על עצמי הרבה זמן את ההרגשה שאולי אני אשמה, שהוא נהרג כי לא הספקנו להתחבק לפני שהוא יצא למלחמה".
אברמ'לה קורין נהרג בקרב בסיני, ושוב צלצל הטלפון במזכירות הקיבוץ. "קצין העיר אומר שהוא בדרך אליך, ולא אומר על מי הוא הולך להודיע כי אסור לו. הרגעים האלה הם הכי קשים", אמרה נירה.
"קראו לי בהומור: השטן הגיע"
עמרם הישראלי היה באותם ימים המזכיר. הוא לא גויס למלחמה כי נפצע בעבר, ולקח על עצמו את המשימה להודיע למשפחות. "וזה מיד חוזר, הפחד מפני המפגש עם המשפחה וההרגשה שהעולם שלהם נשבר", הוא סיפר. "קראו לי בהומור: 'השטן הגיע'". 40 שנים עברו, אבל בכניסה לחדר האוכל עמרם עצר, התקשה להמשיך. אולי הרגיש ששוב העיניים ננעצות בו כמו אז ב-1973. "אנשים היו מפחדים, והם שמו לב לאיזה כיוון אני הולך", הוסיף.
"אני זוכרת את עמרם מגיע למקום העבודה שלי בפעוטון, ואני רואה אותו ואני אומרת 'רק לא בשורת איוב', זוכרת את זה כמו עכשיו. הוא מגיע אלי, וזהו", סיפרה מירי על הרגע בו בישרו לה על הנורא מכל. בחדר האוכל נתלתה מודעה קצרה על דף לבן. אברמ'לה קורין נפל במערכות סיני ממערב לתעלה.
"הייתי עשרה ימים לפני גיל שנתיים, אבא שלי היה בן 26, סגן מפקד סיירת מטכ"ל. לי זה לא עושה שום דבר, הגבורה שלו לא מנחמת אותי. מבחינתי במשימה הכי חשובה שלו הוא נכשל - הוא לא חזר הביתה", אמרה ורד, בתו של אמתי נחמני.
הוא נהרג באי גרין שבמצרים, והבת שלו ורד התחילה לצייר את הזכרונות שלא היו לה. לאחת התערוכות היא קראה: "אני, כשאני יושבת בסבלנות ומחכה לך שתבוא". "יש המון אמנים יוצרים שהאגו אף פעם לא מתמלא אצלם, ואני אומרת שאצלי הוא התמלא בשורה הראשונה בבית קברות. תשומת לב ששום הצלחה בינלאומית לא יכולה לגרוף לך", שיתפה.
המספר על התחתונים והמודעה בעיתון
מה שקרה אחרי מותו של יאיר ענבר נותר במידה מסוימת תעלומה. "יאיר ענבר נלחם ברמת הגולן במובלעת הסורית, והוא נהרג יחד עם ארבעה אנשי צוותו בטנק מפגיעה ישירה. הטנק הושמד לחלוטין, ואי אפשר היה לזהות את הגופות וכל הרביעייה נקברה יחד בקבר אחים", ציין זעירא. "זה היה בלתי נסבל, כי אתה מרגיש שאין לך איך להתייחד".
ההורים של ענבר ביקשו קבר. מקום שיוכלו להתייחד בו עם בנם, ושיהיה רק שלו. בוקר אחד התפרסמה מודעה בשער של העיתון "דבר": מי שמזהה את המספר 557 שנרקם על תחתוני גבר, שיתקשר בדחיפות לאבנר לס מהתנועה הקיבוצית.
"אחת החברות ישבה במחסן הבגדים, ראתה את המודעה ואמרה: 'זה המספר של יאיר ענבר'. היא רצה רועדת לעמרם המזכיר עם המספר הזה, וככה זיהו את גופתו של יאיר ענבר והפרידו אותה מקבר האחים", הסביר זעירא.
לא ברור איך התחתונים עם המספר שרדו את השריפה שאחזה בטנק כולו, אבל אולי זה בכלל סיפור של חמלה. בדיעבד, התברר שהאיש שפרסם את המודעה, אבנר לס, הכיר היטב את הכמיהה של הורי יאיר לקבר שיוכלו לעלות אליו - הוא היה שכן שלהם בקיבוץ גבעת חיים. אבנר לס לקח איתו לקבר את השאלה האם זה באמת היה, או שרק ניסו למצוא למשפחה קבר.
הגיע מלונדון ונהרג בקרבות
את עוזי ילובסקי תפסה המלחמה בחו"ל. הוא היה בלונדון והתעקש לחזור להילחם בארץ. הוא הצטרף לקרבות ונהרג בימי המלחמה האחרונים. כשהידיעה על מותו הגיעה לקיבוץ, הגיע מניין ההרוגים לשבעה. יכול להיות שמקום אחר לא היה עומד בזה, אבל הדור ההוא חרק שיניים ושמר הכול בפנים.
"זה הדור, צברים, שהם אמנם רגישים בפנים, אבל לא מגלים רגשות. אתה נמדד לפי מידת היכולת להתאפק", הסביר זעירא. ורד אמרה כי "זה היה דור של הרבה אידיאולוגיה. היו להם כוחות שלנו אין". אסטרליין הסביר כי החברים "קיבלו את זה כאיזשהו קורבן".
ב-23 באוקטובר נפסקה הלחימה, עוזי נבון סיים ימים אינטנסיביים של קרב, והתפנה להבין מה קרה במשפחת גבעת חיים. אבל אז הגיעה בשורה נוספת מהחזית הדרומית: "חשבנו שמי שכבר שרד עד הפסקת האש כבר לא ישלם במותו, אבל אז סיפרו לי על בני ברגשטיין וזו הייתה מכה חזקה. מצרים פגעו בטנק שלו, הוא נפגע ויצא להציל חבר שלו תחת אש, ונהרג". בני היה ההרוג האחרון. הנופלים נקברו בקברים זמנים. עברו חודשים ארוכים עד שהובאו למנוחה אחרונה בבית הקברות של גבעת חיים.
"התמונה הזו של שישה קומנדקרים עומדים בחנייה ועל כל אחד ארון - לא תישכח לעולם", מוסיף נבון. "אני זוכר חושך מצרים. מההלוויה הזו אני זוכר את השקט, שחדר את הלב", נזכר אסרטליין. מירי אומרת כי הבינה מה קורה רק כשהרגבים נפלו על הארון.
אצל רבים נמחקה השנה ההיא מהזיכרון, הם כמעט לא זוכרים ממנה כלום. אלא שהתמונות מספרות על קיבוץ שחזר מהר מאוד לשגרה - חגגו את החגים במטרה להנציח את החיים ולא את המתים. אסור היה להראות חולשה.
"הבעת רגש? יצאת מדעתך"
"הלכתי לכל אזכרה של אמיתי. אני לא זוכרת את ז'ני, אמא שלו, בוכה", סיפרה נירה. זעירא הוסיף כי ז'ני אמרה תמיד: "ידעתי איך להתנהג". גם אורי אסטרליין לא בכה בציבור, ועמרם הישראלי מודה שבכה, אבל לא בקול רם. מירי: "מי שהיה מביע רגש - היו קוראים לזה 'יצא מדעתו'", הדגישה מירי סופר.
העצב נשאר שם בין השבילים, מתפרץ רק בימי זיכרון, אז היה מותר לו. פתאום אחרי 40 שנה הגיע הספר הזה שהופך את עולמם. "אני חושב שחלק מהמייסדים היו כועסים, וחלקם היו אומרים שטוב שאמרתי את זה, כי הם לא היו יכולים", העריך זעירא. הוא יכול רק לנחש מה היו אומרים המייסדים - איש מהדור ההוא לא חי היום כדי לומר זאת בעצמו. ז'ני, אמו של אמיתי, נפטרה לפני כשנתיים. מתחת לצמרות הם שוכבים זה לצד זה. בנים והורים. הנופלים והנפילים. "סבתא שלי לא יכלה לבכות", סיפרה ורד. "בסוף ימיה היא אמרה שהיא רוצה לבכות, ולא יכולה".