שמענו ברדיו שבאיספהן הוכרז משטר צבאי על רקע המהומות, וכעבור יום-יומיים משטר צבאי בטהרן ובעוד עשר ערים, ומשם התחיל כדור השלג להתגלגל. התמונות שמגיעות מאירן מעלות בגייזי שפריר שוב ושוב, את זיכרון הימים האחרונים שלו בטהרן.
בדיוק לפני 30 שנה הוא היה ראש שלוחת המוסד שם והאחראי על פינוי וחילוץ הישראלים מהמדינה הבוערת באש המהפכה החומייניסטית. אלה היו ימי השאה האחרונים וריח של שינוי עמד באוויר. אותו ריח מוכר שיינשא 10 שנים אחר כך בברלין ובבוקרשט. השנאה לשליט המושחת והמנותק, שלא הרבה קודם לכן, ירד סופית מהפסים, והכתיר את עצמו, כדרכם של טיראנים מטורללים, למלך מלכי המלכים.
התיעוב הזה הוציא מאות אלפים לרחובות. מיליון איש, אחר כך שני מיליון, זועקים "מושחתים נמאסתם", או איך שאומרים את זה בפרסית. השאה בהתחלה ניסה לדכא את המהומות האלה ביד קשה, באמצעות כוחות הביטחון והצבא, אבל פה, באה לעזרתו, ארצות הברית עם הממשל של קרטר, שהוא לחץ וטען בפני השאה שהפתרון הוא ליצור דמוקרטיזציה, לעשות צעדים ליברליים, לשחרר מתנגדים, לבטל את הצנזורה.
השאה עשה את זה אבל הוא השיג תוצאה הפוכה: הוא נתפס על ידי ההמונים כחלש, כלא כריזמטי, לא סמכותי, ובעצם התבערה הלכה וגברה. ב-79', כמו עכשיו, כמו במדינות אחרות, כשהדיווחים בכלי התקשורת בעולם מותחים את קו ההערכות אל המספר המאגי הזה -מיליון מפגינים, נוצר הרושם שאי אפשר לעצור את התהליך, שהמהפכה אוטוטו כבר כאן, רק עוד הקזת דם אחת וזה נגמר.
דיקטטור לא מפילים בטוויטר
ב-79' זה הצליח: השאה נמלט וג'ימי קרטר, הנשיא האמריקני שמנע מהשאה לדכא בכוח את המפגינים, שילם את המחיר במשבר בני הערובה בשגרירות ארצות הברית בטהרן. לא מעטים מבין 66 בני הערובה עוד זוכרים בין החוטפים סטודנט אחד, מחמוד אחמדינג'אד הצעיר.
30 שנה אחרי, הכיכר אותה כיכר, התמונות אולי דומות, אבל פה בערך מסתיים הדימיון. בשביל הפיכה צריך הרבה יותר מאשר אלפים ברחובות. דיקטטור לא מפילים, למרבה הצער, בטוויטר וגם לא בפייסבוק. אתה צריך אלטרנטיבה. ההנהגה הדתית והדרך שהיא התוותה, לחזור לאסלאם המקורי, הטהור, השיוויוני, הייתה אלטרנטיבה למשטר המושחת של השאה, שלא נתן טוב לעמו.
מוסאווי, למרבה הצער, הוא טכנוקרט חסר ברק. היזכרו לרגע במנהיגי מהפכות מהעשורים האחרונים: בלך ואלנסה הפולני, בווצלאב האוול הצ'כי, בבוריס ילצין העומד על הטנק מול הפרלמנט. מיר חוסיין מוסאווי, לעומתם, כותב בבלוג שלו באינטרנט.
הכריזמה שחסרה למוסאווי, הייתה לחומייני בכמויות. הלהט שלו איחד עשירים ועניים, משכילים ובורים, מרכז ופריפריה, דתיים וחילונים.
אם לא הפעם - ב"נאגלה" הבאה
הפעם הזעם יותר סלקטיבי. הוא מתמקד בערים הגדולות, בעיר אצל הצעירים והמשכילים, ה"עיגולדים" של טהרן. זה יותר מתאים למושג "לפלפים" משנקין. זה לא העם. אחמדינג'אד למד מן השגיאה ההיסטורית של השאה והוא לא מהסס להפעיל כוח כדי לשרוד.
בינתיים לא ידוע על סדקים בתמיכת הצבא והמשטרה בשלטון, גם אם בנו הגולה של השאה היה מאוד רוצה לראות אותם. מהפכות זה עניין יקר. כדי לרתום את כל המגזרים שמתנגדים לשלטון צריך הרבה מאוד כסף אבל המדינות המשמעותיות כמו גרמניה וארה"ב לא פתחו את הכיס והמומנטום גווע.
כל זה עשוי להוביל למסקנה אחת. בהשוואה לפעם היחידה שזה כן הצליח, ההתקוממות הנוכחית באירן די מקרטעת. רק מה, שלתהליכים כאלה יש נטייה להכות את המומחה. תשאלו את אנשי המוסד באירן, שארבעה חודשים לפני נפילת השאה עוד שלחו לארץ הערכות שכיסאו בטוח.
ולכן, למרות הכול, זה עוד יכול להצליח. ואם לא עכשיו אז ב"נאגלה" הבאה.
