אם הייתם בארץ בשבועות האחרונים, אין סיכוי שלא נתקלתם בתמונתו של ראש ההמשלה לשעבר מנחם בגין כשהוא מקופל על שני כיסאות מטוס, ישן בדרך לניו יורק. את התמונה הזאת פרסם בעבוד הפייסבוק האישי שלו הצלם המיתולוגי דוד רובינגר, חתן פרס ישראל בן 89, שהנציח את הרגע שדובר רבות בעקבות פרשת "המיטה המעופפת" של בני הזוג נתניהו.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
"הוא היה במחלקה ראשונה, בדרך כלל הוא נהג ישב עם אשתו", נזכר הצלם האגדי ברגע צילום התמונה. "כנראה שהיו כיסאות ריקים, אשתו קמה והתיישבה בכיסא אחר ונתנה לו את שני הכיסאות בשביל שיוכל לישון". התמונה לא פורסמה בשעתה, אז איך זכר את עצם קיומה של התמונה? "הארכיון הכי טוב הוא בראש", הסביר.
לפני שלוש שנים קיבל רובינגר שיחת טלפון מעורכת מגזין "טיים", השבועון שעבורו צילם במשך 60 שנה בשיחה הודיעה לו העורכת שהחוזה שלו לא יחודש. זו אמנם בשורה סבירה בהחלט לאדם בגיל 86, אבל עד היום הוא לא זז לשום מקום בלי מצלמת הלייקה הקטנה שלו. "זו אמונה טפלה - שיום אחד אני אהיה בלי מצלמה ויקרה משהו סנסציוני לפני העיניים שלי. המצלמה היא בעצם חברת ביטוח".
אינטימיות מפתיעה עם המנהיגים
רובינגר הרוויח את מעמדו כצלם מיתולוגי דווקא בגלל תמונות מאוד פשוטות ואנושיות, ובגלל הוותק. הוא התחיל לצלם את המדינה הזו עוד לפני שהיא נולדה, והצליח להשיג אינטימיות מפתיעה עם המנהיגים, דור אחרי דור.
"שמעון פרס זה משהו מעניין מאוד. כשהוא בתפקיד הוא מאוד מכופתר", מספר הצלם. רובינגר נזכר ביחס אישי וחביב יותר של פרס כשהוא היה באופוזיציה. "זה לא אותו בנאדם כמעט".
גם שרון נתפס בעדשת מצלמתו. "לילי שרון היא בשלנית. אני אכלתי אצלה כמה פעמים בחווה", הוא נזכר. כנראה האוכל גרם לתמונה להיות לא בפוקוס. "אני יודע. קורה גם לרובינגר, מה אתה רוצה?", הוא מתנצל.
על תמונה מפורסמת נוספת מספר רובינגר: "ישבתי איתם בהליקופטר, עם דיין ועם רבין, ואני מרים את המצלמה ואני מצלם את רבין את הצילום הזה. תוך שנייה רבין פותח את העיניים - הוא לא ישן - חוטף ממני את המצלמה ומצלם אותי".
טיימינג - זה הסוד
בקיץ 1945 קיבל החייל דייויד רובינגר, יחד עם כל חבריו בבריגדה היהודית, צ'ופר לרגל שנה לשחרור פריז: חופשה בעיר האורות וכרטיס לאופרה. למזלו הגדול, הוא וחברו איחרו לאופרה ונכנסו לבאר הסמוך. "בבאר היו ז'נט וקלודט, ולאופרה כבר לא הלכנו באותו היום כמובן", הוא נזכר ברגע ששינה הכל.
"מאוד התיידדתי עם קלודט. עד כדי כך שכשקיבלתי חופשת מולדת ראשונה לפלשתינה, היא באה לרכבת להיפרד ממני ונתנה לי מצלמה קטנה - מצלמת ארגוס 35 מ"מ. זו הייתה המצלמה הראשונה. חזרתי איתה לפלשתינה, לקיבוץ ממנו באתי ושם התחלתי לצלם. תוך כדי שצילמתי, אמרתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים." התמונות הראשונות שמכר היו בזמן המצור בירושלים תמורת 6 לירות, בהן קנה פילם.
"לא שם רימונים בידי מתים"
עוד תמונה מפורסמת היא של יד של חייל מצרי שנהרג. "4-5 שנים אחרי מלחמת ששת הימים, חזרנו מסיני ופתאום ראינו את זה - החולות נודדים, ובטח המצרים בנסיגה לא קברו את מתיהם עמוק מאוד, והתגלתה הגופה הזו", הוא מספר. לדבריו, הוא שכב ליד הגופה וצילם את היד 30 פעם מכל מיני זוויות. "מי שזוכר את הציורים של הרנסנס, הקדושים שם תמיד עם האצבע למעלה מצביעים", הוא מתאר.
"פעם צילמתי במבצע ליטני. הגעתי לגופה של פלסטיני עם רימון ביד. התמונה הזו הלכה לניו יורק ואני בערב מקבל טלפון מהעורך שלי, שאומר לי: 'שמע, יש לנו בעיה. העורך הראשי שלנו אומר שזה מריח מתעמולה ישראלית - הנה הערבי שרצה להרוג אותנו, והרגנו אותו עוד לפני שהוא זרק את הרימון'. רתחתי באותו רגע - שלחתי באותו לילה טלקס: 'זה לא ההרגל שלי לזרוק את סבתא שלי במורד המדרגות ולשאול אותה למה את רצה, ואני לא שם רימונים בידיים של אנשים מתים'. רובינגר מספר כי כעס על זה שהתמונה הייתה מועמדת לשער, ולא השתמשו בה. "היום אני מבין את העורך - יש לפעמים תמונה שהיא יותר מדי טובה כדי להיות אמיתית".
"מצאתי אותה בגרון משוסף"
שנתיים לאחר שהתאלמן מאשתו אנני, הכיר רובינגר את ציונה ספיבק שהפכה לחברתו. שנתיים וחצי אחר כך, נרצחה ציונה על ידי פלסטיני שהיה לפני כן הגנן שלה. "אני נכנסתי ומצאתי אותה בגרון משוסף". על לוויתה מספר רובינגר: "הפעם הראשונה שהייתי מול המצלמות בתור אובייקט. זה היה שוק נורא. פחדתי להירדם זמן רב. פחדתי שאני אחלום על הרגע הזה".
לפני תריסר שנים מכר רובינגר את הארכיון העצום שלו לידיעות אחרונות. "צלם שלא יודע להעריך את מה שהוא מצלם היום, הערך שלו מחר בבוקר הוא לא חשוב", הוא אומר, "והערך בעוד 50 שנה לא חשוב". רובינגר מספר שעד היום עוד משתמשים בתמונותיו, והדבר מסב לו גאווה. הוא עדיין מצלם כל יום בשביל הכיף.
מכל התמונות שלו, איזו תמונה הוא היה מעדיף שנזכור? "לא את האיקונה שלי - הצנחנים בכותל - כיוון שהוא לא צילום טוב. חצי פרצוף מציץ מאחור בין הכתפיים - אלה אלמנטים לא טובים בצילום. צילום טוב הוא זה ששום אלמנט בו לא מיותר". התמונה שכן היה מעדיף שנזכור היא התמונה שאהבה אשתו. "יש צילום אחד שאשתי ז"ל הייתה אוהבת - ילד עיוור שבאצבעותיו רואה את מדינת ישראל".