אחרי שעוברים את באר שבע פונים שמאלה בצומת הנגב. התנועה בכביש הופכת לדלילה. המדבר מקיף אותך מכל הכיוונים. כשהשלט ירוחם מופיע, מיד עולים כל הסטריאוטיפים: "סוף העולם שמאלה", "עיירת פיתוח", תשלימו לבד.
ביחידת הדיור בחצר הבית של משפחת לוי גר ראש המועצה עמרם מצנע. מי שהיה אלוף בצה"ל, יושב ראש מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה, מסתפק היום בשני חדרים צנועים מאוד. 1,200 שקלים לחודש - דירת סטודנטים. "אני זוכר את היום הראשון שהגעתי לפה", הוא אומר.
מבעד לחלונות הרכב מתגלה ירוחם - נקייה, מסודרת, מתחילה להרים את הראש. לפני ארבע שנים הייתה כאן עיירה בקריסה. גירעון ענק, משכורות שלא שולמו, מקורבים שקורבו. אולי בגלל שהוא לא נבחר כאן בבחירות, אולי בגלל שהוא מפחד על הכיסא, מצנע עונה לאנשים בכנות. לא מפזר הבטחות.
מסתבר שזה המון בתוך פוליטיקת ההבטחות הריקות של ימינו. בית הספר שופץ לראשונה אחרי 40 שנה, אחרי שכל התלמידים החזקים היו נוהגים לנסוע ללמוד מחוץ לעיר.
"תגדל, תלמד, תתפתח - וברח מירוחם"
אבל על השולחן שלו, עדיין מונחת יוזמת ז'נווה. "תיזהר, שלא יראו את זה פה", הוא אומר. מה לעשות, החיידק הפוליטי עדיין פועם ממש כמו פעם. "אני לא הורגלתי להיכשל", הוא מתוודה על תקופתו בפוליטיקה. "הייתי בצבא, במלחמות, בחיפה - אך האפיזודה שלי בפוליטיקה הארצית הייתה כישלון".
על מעשיו היום בירוחם, רואה מצנע בזווית אחרת. "יכול להיות שההליכה שלי לירוחם היא חלק מניסיון לתקן משהו", הוא מתוודה. "אני מאוד לא מתגעגע לחיים הפוליטיים האלה, לסביבה הפוליטית".
ולמרות האהדה הרבה שרכב ביישוב, למצנע עדיין יש בעיה עם הדימוי העצמי של חלק מתושביו. "ירוחמי - כל מה שאמא שלו מטפטפת לו מהרגע שהוא נולד זה 'לגדול, להתפתח, ללמוד - ולברוח מירוחם'", הוא אומר, ומקווה שבראש השנה הבאה יהיה טוב יותר.
