זה היה מסע בזמן. מסע בחזרה לארץ המוצא, לזיכרונות הילדות. 27 שנים אחרי דני אדמאסו חזר לאתיופיה בתקווה למצוא את אותה בקתת קש, את הבית האמיתי. "אני יודע איך נראה הבית שלי. אני זוכר איפה היו עושים את מלחמת השוורים, החבר'ה, בשבתות", אומר אדמאסו ומוסיף "אתה יודע איפה עץ השיטה שמתחתיו אבא היה יושב. בפסח הוא היה לוקח שק, אומר שהוא כאילו יוצא ממצרים, והילדים, אנחנו, היינו צריכים לרדוף אחריו. ואני שואל את עצמי: האם אני מדמיין? אז באתי לפה לראות את זה. נראה אותו הדבר- רק יותר קטן".
הזיכרון קיים, הבית כבר לא
מי שהיה שם רועה צאן, שימש כאן כמנכ"ל האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה וניהל את הצרכים של בני העדה. וכעת, בקרן לידידות, מנהל אדמאסו את תחום העלייה והקליטה- מנסה לגשר על הקשיים של העולים בקפיצה אל העולם המודרני. "עשית משהו שרוב האוכלוסייה בסביבה בה אתה חי לא תעשה. אתה מתעצם. אבל בשביל זה הייתי צריך לראות את הזיכרון הראשון שלי" הוא אומר.
צעדנו ביחד- ביד מקל נגד חיות טורפות ובכל ואדי דני נזכר, ובעיקר חיפש. המקומיים שעדיין זוכרים מובילים אותנו לכפר, אל המקום המדויק. הזיכרון אולי קיים, הבית כבר לא. אבל הכפר עדיין מתפקד בדיוק כמו אז – בלי חשמל, בלי מים זורמים, חיים שלמים בלי שעון. "עכשיו אני יודע להעריך את זה בעשרות מונים. את החיים האלה. את ההורים שלי. את מה שהם חיו", אומר אדמאסו מתוך אחת הבקתות בה ביקרנו.
אמו של דני קבורה לא רחוק, גם שניים מאחיו, השדות נותרו לזרים. רגע לפני שעזבנו, דני מצא את החיבור שלו: שני העצים שנטע מזמן כזכר לעולם שעזב. השמש עומדת לשקוע, אנחנו מתכוננים לעזוב את הכפר ודני עוד נזכר בצעידה ההיא- עד סודן, בעלייה לישראל, באבא שנפטר מיד לאחר מכן, בגילויי הגזענות ובקושי להתחבר אל החברה הישראלית. המסע חזרה אפשר לו אולי בפעם הראשונה, לספר את הסיפור האמיתי.
