המקרה שאירע שלשלום במרכז בארץ זעזע את כולם, אחרי שילד בן 10 מת והחשד העיקרי הוא שמדובר בהתאבדות. הרשת געשה והסיפור יצר חרדה אצל הורים רבים. ב-50 אחוז ממקרי ההתאבדות היה לפחות חבר אחד שידע אבל שתק, זה אולי הגיל הצעיר שגורם להם לחשוב ששמירה על הסוד חשובה מהשמירה על חיי חברם – ואת רוב המקרים ניתן היה למנוע.
פרופסור כיל זלצמן, פסיכיאטר במרכז לבריאות הנפש בגהה, מספר כי בעבר כמעט ולא נתקלו בהתאבדויות מתחת לגיל 14. "בעשור האחרון אנחנו רואים עלייה בהתאבדויות של ילדים מתחת לגיל 14, לפני גיל ההתבגרות וזאת בהחלט תופעה מדאיגה", הוסיף.
לימור מזרחי, שבנה התאבד בעקבות התעללות חברתית מספרת: "כולנו מכירים ילד אחד כזה לפחות, עוד דוד-אל אחד כזה. בואו ניקח החלטה כולנו: שהוא לא שקוף יותר, שלא מחרימים אף ילד. הילד צריך רק ילד אחד שיהיה לידו".
"לדבר על אובדנות לא מסוכן ולא מעלה או מכניס רעיונות לראש"
כבר שנים שלימור עוברת בין בתי ספר ומספרת על המקרה האישי שלה, בניסיון למנוע מקרים נוספים. מזרחי נתמכת בסטטיסטיקה הכואבת, לפיה כל ילד חמישי בישראל שקל לשים קץ לחייו. "החלל הוא עצום, הגעגועים. קשה מאוד, זה איתנו, תמיד איתנו".
נ', שמתמודד עם נטיות אובדניות, סיפר שהיה לו קשה ללכת לבית ספר והוא היה יותר משנה בבית. "הייתי מנותק בחדר שלי עם דלת סגורה. זה סוג של עולם דמיוני, אחרי הכל לא רואים את מי שאתה באמת באינטרנט", סיפר נ' שהוסיף כי היה בסוג של בועה ולא היה לו שום קשר חברתי מחוץ למחשב.
פרופסור כיל מזהיר כי למצב בו ילד מסוגר נהיה פתאום היפר-אקטיבי ומתחיל להרביץ - צריך לתת תשומת לב, אך גם ההפך הוא הנכון. "בניגוד לדעה הרווח, לדבר על אובדנות לא מסוכן ולא מעלה או מכניס רעיונות לראש. זה הוכח בצורה מדעית".
כיל אומר כי חשוב לדבר באופן פתוח עם הילדים ולשאול האם הם חשבו אי פעם לסיים את חייהם. "ילד אומר כן - חשוב להביא לבדיקה ע"י גורם מוסמך, פסיכיאטר ילדים".