זה קורה בכל תיק גירושין. שלב הדיונים על הרכוש המשותף מגיע ואיתו ההפתעה (והכעס) של אחד מבני הזוג לשמוע כי בן הזוג השני מבקש לחלק בשווה גם נכסים דוגמת כסף מזומן, בית או מגרש אותם קיבל הראשון בירושה או במתנה במהלך חיי הנישואים. נכסים אלו נקראים נכסים חיצוניים וסעיף 5 (א) לחוק יחסי הממון קובע כי נכסים כאלו שהתקבלו במתנה או בירושה ו/או לפניהם לא יאוזנו, כלומר יישארו אך ורק בבעלותו של בן הזוג שקיבל אותם. אך חוק לבד ומציאות לבד, ובפועל נכסים אלו הפכו עם השנים לחשופים ופגיעים יותר בעקבות פסיקות בתי המשפט.
למעשה, נדמה כי בימינו זכות הגישה לערכאות אינה יודעת גבול והנייר סובל הכל מבחינת התביעות שמוגשות לפתחם של בתי המשפט, בעיקר בתי המשפט למשפחה. ניקח דוגמא מהחיים: בעל מקבל מהוריו שנפטרו מן העולם מגרש יקר בירושה, מבצע עסקת קומבינציה עם קבלן ומקבל בתמורה בית מפואר. בבית המגורים הזה גרה המשפחה במשך 30 שנה בשלווה ובנחת, אך עם השנים בני הזוג הולכים ומתרחקים ולבסוף מחליטים להפריד כוחות ולהתגרש בצורה חברית. עם תחילת הדיונים על חלוקת הרכוש המשותף נדהם הבעל לגלות כי בעצת עורך דינה דורשת אשתו לקבל מחצית מהבית (למרות שהוא רשום על הבעל) בטענת "שיתוף ספציפי" בבית, כלומר שכוונת בני הזוג הייתה שנכס זה יהיה נכס משותף למרות רישומו על שם הבעל בלבד.
הבעל מנסה להיאבק בדרישה ולהשאיר את הנכס, ירושתו מהוריו, בידו, אך נטל הראיה במקרה של דירת מגורים אינו קשה וכל שנדרש מפרודתו הוא "דבר מה נוסף" להוכחת השיתוף. אלו יכולים להיות ילדים משותפים, חיי הרמוניה אותם חיו בעבר, אמירות בין הצדדים המוכיחות כי מדובר על נכס משותף, וכיו"ב. סוף דבר, חלוקת הנכס החיצוני הופכת לעובדה גמורה והבעל המאוכזב חש כי הוא יצא בשן ועין מתהליך הגירושין. על יחסי חברות עם הגרושה אין כבר על מה לדבר.
עדות טובה לקלות היתירה בה נכסים חיצוניים מחולקים בין הצדדים ניתנה לאחרונה בדנג"צ הבוגדת בו טען בעל שאשתו בגדה בו ולכן לא מגיע לה להיות שותפה לנכסיו. במסגרת הדיון הנוסף שנערך בבית המשפט העליון קבע הרכב השופטים כי חרף בגידתה, האישה שותפה לכלל נכסיו של בעלה, לרבות נכסיו החיצוניים.
נוכח רוח זו העולה מכותלי בתי המשפט נשאלת השאלה מה יעשו זוגות העומדים להתגרש וברשות אחד מהם נכסים חיצוניים? האם עליהם להתחלק בהם באופן שווה בצורה אוטומטית או שהחוק בכל זאת מעניק לבן הזוג מקבל הנכס, הגנה כלשהיא?
התשובה לכך היא שיש מה לעשות ואין צורך להתייאש, אך כמו בעולם הרפואה, ההתמודדות הטובה יותר צריכה להתחיל ב"אבחון מוקדם" של הבעיה. עם הבנת פוטנציאל הנזק במקרה של גירושין עתידיים עומדות בפני בן הזוג, בעל הנכס החיצוני, מספר פעולות אפשריות: ראשית, עריכת הסכם ממון טרום הנישואין או טרום החיים המשותפים (אם הנכס התקבל לפני מיסוד הקשר), שנית, קבלת החלטה מודעת שלא להתגורר בנכס שהתקבל בירושה ע"י אחד הצדדים ובמידה והוא מושכר להפקיד את הכספים בחשבון בנק נפרד כדי "לצבוע" את התקבולים ולהבדיל אותם מכספים משותפים, שלישית, במקרה בו קיים רצון לגור בנכס - לערוך הסכם ולאשר אותו בבית משפט, לציין בהסכם שהנכס הוא נפרד וששיפוצים והשקעת כספים בו לא יהוו ראיה לבעלות ולא יקנו זכויות לצד השני.
פעולות אפשריות נוספות הן קביעת סנקציות למקרה שההסכם יופר ותוגש תביעה (לאחרונה מוגשות יותר ויותר תביעות לביטול הסכמי ממון שנערכו טרום הנישואין ואף כאלה שנערכו במהלך הנישואין – תביעות בשיטת "מצליח") וכמו כן, במקרה של קבלת כספים חיצוניים בהם עושה בן הזוג שימוש, למשל עבור פירעון משכנתא, יש לערוך הסכם לפיו אם יימכר הבית/הדירה יוחזר למי שהביא את הכספים הסכום שהכניס ממקורותיו.
סיכומו של דבר, חרף העובדה כי המחוקק ביקש להגן על הנכסים החיצוניים של בני זוג נשואים הרי שבפועל פסיקות בתי המשפט קובעות לא פעם שיש לחלוק גם את הנכסים הללו עם בני הזוג שלכם, במידה ותחליטו להתגרש. ידיעה מוקדמת של החוק ופעולות מונעות יאפשרו לכם להגן על הנכסים המשפחתיים הללו בצורה יעילה ואפקטיבית יותר.
מאת עו"ד אורלי מנע-שני, בעלים, אורלי מנע שני, משרד עו"ד