כדקה לאחר שהודעתי היום לקראת השעה 16:40 בקבוצת הווטסאפ של הסייעות מרמת גן, כי לא אוכל להצטרף הערב ל'הפגנת הסייעות' אל מול קריית הממשלה בתל אביב ואיחלתי 'בהצלחה' עבור מעטי המעט מבין קבוצה זו שנראה היה שכן מתעתדות לעשות דרכן לשם... נמלכתי בדעתי להיות מבין אלו שיגיעו ויצביעו ברגליים. לא ידעתי ועדיין אינני יודעת מיהו הגוף המארגן את ההפגנה (מאז אתמול טרם העמקתי בפרטים). אני בהחלט לא יודעת מהי האג'נדה שלו? איזה אינטרסים הוא בא לקדם? האם הוא בעדנו או נגד ההסתדרות? האם גם וגם?... כשהגענו אלה, לובה, אתי ואני לקריית הממשלה, ההפגנה שהחלה בשעה 18:00 כבר הייתה בעיצומה. היה משהו אמיתי, סוחף, עוצמתי ומרגש בקריאה של אלה, אישה יקרה שלא הכרתי עד אתמול ואשר אליה התוודעתי בקבוצת ווטסאפ זו, תוך כדי החלפת תכתובות בינינו ותוך כדי קריאות ביניים קטנות מפה ומשם מעוד חברות בקבוצה. קולה הדומיננטי ריגש אותי והוא קרא לצאת להיאבק על חינוך ילדינו ועל גיבוש הזהות והעלאת כבוד המקצוע הזה. אלה אמרה שהגוף המייצג דורש שלסייעות יוקם איגוד מקצועי, שהסייעות תקבלה הכשרה מקצועית ושישתפרו תנאי העסקתן. מתחילה, כל זה כשלעצמו לא איפשר לי להתעלם מהקריאה של אלה, הקריאה שמדברת על כך שמוטב שכולנו נצא מאיזורי הנוחות שלנו וזה גם מה שאיפשר לי לא להתעלם מקריאה זו גם בפועל, ברגע האמת. הערב. ראיתי בכך קריאה והזדמנות לעלות על גל הקורא לצאת למאבק צודק להעלאת המודעות הציבורית לשיפור תנאי העסקתן של הסייעים והסייעות בכל עיר ועיר בישראל. אולי הגאולה תחלמאת המסע שלה מלב לבה של המדינה. נוסף על קריאתה הנרגשת, הכנה והמרגשת של אלה, עלו במחשבתי גם משמעויות מקצוע העבודה הסוציאלית, מקצוע בו אני מחזיקה כיום ושסיימתי את מסלול ההכשרה שבו בדיוק לפני חודש ויומיים, לאחר שנתיים מאומצות ואינטנסיביות ב"אוניברסיטת אריאל", שם הפליאו ללמד אותנו את רזי ואת ערכי המקצוע, ובין היתר למדתי בקורסי עבודה סוציאלית קהילתית, כי מאבק חברתי צודק לטובת הפרט, המשפחה והקהילה הם חלק מערכי המקצוע על פי הגדרת המחוקק הישראלי. גם מסיבה זו, הלב שלי לא נתן לי להמשיך את יומי מבלי להצטרף לקול הקורא לשינוי. להספקת הניצול. בהחלט ניצלתי את המומנטום לעלות על גל השינוי החברתי. גל המאבק לשינוי פני החברה הישראלית ולהעלאת המודעות הציבורית. גל שהחל על ידי שתי סייעות יוזמתיות מירושלים, חדווה (מקווה שזכרוני אינו מטעה אותי) וסילבי, שגם אליהן התוודעתי הערב בחטף. ראיתי בכך קריאה לעלות על גל של מאבק לשינוי פני החברה הישראלית, גם בהיבט זה, מבין הרבה צרכים לשינוי בחברה הישראלית ובמדינה נאורה כשלנו. מי שקראה אתמול בקבוצת הווטסאפ לצאת להפגנה בקול נחוש ועיקש, הייתה אלה שגם התראיינה הבוקר באחד מערוצי התקשורת, בדיוק בנושא זה. בהחלטה חצי ספונטאנית שלי להצטרף (בגלל הרהורי יום האתמול שלי בכך), אלה אספה אותי מביתי עם לובה, ובדרך אספנו גם את אתי. לאחר כל הסיבובים והאיסופים, הגענו לקריית הממשלה ב- 18:20 ושם התנהלה כבר מחאה ערה שנחלה ב- 18:00 עם מאות סייעות מכל רחבי הארץ, שהתארגנו והגיעו באוטובוסים. לאחר כל הסיבובים והאיסופים, הגענו בשעה 18:20 אל תוך הפגנה סואנת עם מאות סייעות. הפגנה שהחלה בשעה 18:00 ונמשכה כשעה וחצי, תוך שהיא הייתה עוצמתית, סוחפת וכנה. הרבה קולות בקהל שאלו מדוע התקשורת לא הגיעה לסקר זאת... אך לסוף זה קיבל במה תקשורתית, כנראה שלא מספיק בשלב זה. אז אוסיף מהרשמים האישיים שלי, כיצד זה היה נראה לי כמשתתפת פעילה בהפגנה. הרוב הנשי בלט, ומבין כ- 300 סייעות, איתרתי בעיניי לא יותר מ- 3 גברים במעמד זה. כולם וכולן עמדו בצורה מרוכזת כשפניהם מכוונים אל המארגנים בחזית קריית הממשלה. ברגע מסויים, מישהי פנתה אליי, כי נשאתי שלט גדול, אחד מתוך 4 השלטים שאלה כתבה היום על פוליגלים גדולים... והיא אמרה לי: "אלה מקדמים את האינטרסים של עצמם, אבל מה איתנו? תפנו את השלטים לרחוב..." אמרתי לה את צודקת וקראתי לעוד בנות לעשות כן, ומכאן כמו אש בשדה קוצים... מישהי שהתקדמה לכיוון כבר לקחה זאת צעד נוסף קדימה: "תרדו לכביש, אל תפחדו! תחסמו כבישים! תעמדו באמצע הכביש, אל תזוזו..." מכאן כבר כל הסייעות יחד, מכל קצוות הארץ, ביניהם אני, צעדנו עם השלטים בגאון תוך שקראנו קריאות לצדק חברתי- הקולות אמרו "סייעות דורשות צדק חברתי" בסגנון הקריאות משנת 2011 של המהפכה החברתית... וכך צעדנו יחד בגדודים גדודים בכל הכבישים החוצים את עזריאלי. בהתגייסות מופתית ומהירה של כוחות המשטרה, כל הכבישים נחסמו מכל הכיוונים ולכעשרים דקות התנועה נעצרה. בשלב הזה השוטרים איפשרו זאת ורק הכווינו את התנועה. הם לא פנו אלינו שנחדל מכך. אחר כך הסייעות שראו שהשוטרים בעדנו ושהם מאפשרים לנו את המרחב לכך, הן הקשיבו ברגע מסויים לקולות המארגנים שאמרו "הבטחנו לשוטרים לא לחסום כבישים, כולן לעלות חזרה למדרכות". כולן חזרו לעמוד מול קריית הממשלה. ברגע מסויים, הופיעה מירב מיכאלי שאמרה כי היא מאז ומעולם תמכה בנו וכל הכבוד שהמאבק לשינוי בא מאיתנו. ברגע מסויים כשהמחאה החלה למצות עצמה לקראת סיום וכשהחלו צילומי סלפי קבוצתיים... ביקשתי לצלם את בנות באר יעקב שיתאגדו עם שלטים אחדים, גם כאלה שכבר הוטלו על הקרקע מקרב בנות מערים אחרות, כי חשבתי שנכתבו בהם משפטים מאוד מציאותיים והולמים את המקצוע, כמו "שכר מינימום ואחריות מקסימום"... "אנו דורשות צדק ולא צדקה"... ועוד. חשבתי שתמונה שתאגד הרבה שלטים כאלה, תעביר מסר חזק באמצעים התקשורתיים ובתודעה הציבורית. צילמתי תמונות אלה בניידים של אחרים, ומקווה שהם ימצאו דרכם לאמצעי התקשורת לטובת העלאת מודעות הציבור לכל הנושא הזה. חשוב לי לציין שאני באופן אישי לא מבינה בשום מהלך פוליטי וגם לא איך הדברים מתנהלים מאחורי הקלעים. למעט מתנות בחגים (היום לקחתי את המתנות של כל השנה...) אני לא מעורה במימוש הטבות רבות אחרות שניתנות לעובדים, אך מתפוצת המייל, העדכונים השוטפים, מאי אלו אירועים שנחשפתי אליהם ומהיחס לסייעות מצד יו"ר ועד העובדים דני עדני וכן מעיריית רמת גן כגוף חזק שמטיב איתנו העובדים ובהחלט בעדנו, לי חשוב לומר שבאופן אישי לא יצאתי למחות נגד אף גורם בעיריה או ברשות המקומית. אני לא בעלת עניין כזה וגם אין לי אג'נדה או משנה סדורה בנושא. הצטרפתי למאבק, כי אתמול התוודעתי אליו בקבוצת הווטסאפ וחשבתי שמאבק זה הוא ראוי ומוצדק, ברמה הארצית אל מול מקבלי ההחלטות בממשלה. המאבק היום, הוא רק חלק משרשרת פעולות להעלאת המודעות בקרב גורמים ממשלתיים שיתחילו לראות בסייעות כח עזר חשוב וחלק איטגרלי מצוות ההוראה ולא עוד יראה בהן שקופות, בדיוק כמו הקולות שנזעקו על ידי הסייעות אל מול קריית הממשלה. כאמור, מעט מהחוויה המוחשית והעוצמתית שאירעה שם, צילמתי פה ושם ממצלמתם של אחרים ואשמח שגם תמונות אלו יהיו שוות בפני מקבלי ההחלטות, הרבה יותר מאלפי מילים. בתחילה הרגשתי נבוכה לשאת שלט... ואלה אמרה: "אל תעשי מה שאת מרגישה שאת לא רוצה" וכשהגעתי למקום עצמו והייתי אחת מבין ההמונים, אסי שלא הכיר אותי עד אז, אמר... "שזו תעשה משהו, שלפחות תרים שלט..." ולאחר שאמר זאת, הרגשתי שזה אכן מתבקש... מתבקש להיות חלק. להרגיש חלק. לקחת חלק. כל הכבוד לאמיצות- אלה שנלחמה על תודעת המקומיות בקבוצתנו, ואז גם נענתה להופימהבוקר בערוץ תקשורתי והגיע עם מלוא גרונה ומאמציה להפגנה, ובזכות רוחה, אמונתה ומנהיגותה, הצטרפנו גם אנחנו אליה... לובה, אתי, אנוכי ואסי בנפרד. מאמינה ומקווה שבפעם הבאה יצטרפו יותר קולות למאבק. תמיד לוקח זמן ליצור לגיטימיות לדברים מסוג זה. יכולתי לומר לעצמי שאני לא חייבת לצאת למאבק הזה, כי אני אוחזת בהשכלה ובמקצועות אחרים שמאפשרים לי יותר הזדמנויות במשק הישראלי. כרגע אני רק במשרה סטודנטיאלית כסייעת באחוזי משרה מאוד קטנים (25% או פחות) במקביל להמשך לימודים לתואר שני בעבודה סוציאלית באריאל, אך ההיפך הוא הנכון- השינוי מגיע בעיקר מאנשי ההשכלה שיש להם ידע, כח להשפיע ופנאי מטרדות קיום יומיומיות. אני קוראת לכל חבריי העו"סים לתת חתימתם באתר של הסייעות "סייעות מפסיקות לשתוק". יצאתי מתוך אמונה שהמאבק חשוב עבור העתיד של חינוך ילדינו ועבור הכבוד שלי אלו הדואגים לילדינו. לילדיכם. איך אמרה אלה: "לא גנבתי מאף אחד. אני לא צריכה להתבייש. המראיין שראיין אותי בתוכנית הבוקר לא ישלח את הבן שלו להשתכר ב- 4000 ש"ח וגם לא אף אחד שהולך כאן עכשיו ברחוב". בשיחות ביניים ברכב גם אלה חידדה בפניי: "אני לא יוצאת נגד אף אחד, אבל אני בעד עצמי". כמו שאמרה במגפון שהביאה איתה מבית ושהועבר גם לידיה לפרקים: "גם אני רוצה להיות מסוגלת לקנות לילד שלי בית." יישר כח לכל העושים במלאכה ולכל אלו שעוד יצטרפו למאבק הצודק ולשינוי פני החברה הישראלית. אני מאמינה שמכאן המאבק ברמה הארצית רק יעלה עוד שלב. בהצלחה רבה ושנה מעולה לכולנו!!! ❤ גלית גבאי שושני, רמת גן

* גלית גבאי שושני, רמת גן   28/08/18 | 00:27