הסבר על SSRI לתגובה במאמרים: ציפרלקס מטפלת בחרדה או בדכאון או בשניהם יחד. יש אנשים שיש להם רק חרדה ולא דכאון. חרדה אינה מסוכנת, ואין בה אובדנות. התקפי חרדה הם התקפים של כאבים שונים, למשל כאבי בטן, ודפיקות לב כמו לפני מבחן. לא יותר מזה. חרדה אינה קשורה לאבדן שפיות, ואינה מובילה לשם. אלו שני דברים שונים ולא קשורים. כמו ההבדל בין דלקת ריאות לסרטן ריאות. כאשר הכאבים ודפיקות הלב הם יומיומיים במשך מספר שבועות, נותנים לאדם כדור ממשפחת ה-SSRI, כמו פרוזק, ציפרלקס ועוד. הן מפסיקות את הכאבים ודפיקות הלב. עד שהן ישפיעו נותנים משככי כאבים כמו קלונקס, קסאנאקס, לוריוון וכד'. לאחר שמתחילה השפעת הSSRI האדם אינו זקוק למשככי הכאבים ומפסיק אותם. משככי הכאבים עלולים לגרום להתמכרות. הSSRI ציפרלקס, פרוזק ודומיהן, הן תרופות שאינן גורמות להתמכרות כלל, אבל צריך להפסיקן בהדרגה, כדי לודא שהאדם אכן הבריא, כמו באנטיביוטיקה, דלתות לפני שהולכים לישון, אמונות טפלות, הזהרות מחיידקים ורחיצת ידיים מרובה, ודברים דומים. האדם שפוי לחלוטין, ואין לזה שום קשר למחלות נשלא מפסיקים את התרופה באמצע, כך גם לא מפסיקים SSRI באבחה אחת. Ocd: מצב של כפייתיות, כשבפועל מדובר על מצבים כמו בדיקה חוזרת ונשנית של דלת הבית לפני שהולכים לישון (נניח 4 פעמים), אמונות תפלות, רחיצת ידיים על כל דבר קטן מתוך חשש למחלות וכיו"ב. המצב נובע ממתח וחששות, אבל האדם שפוי לחלוטין. אין קשר לאבדן שפיות, וזה לא מוביל לאבדן שפיות. הSSRI ניתנת לו כדי להקל על חייו. ההבדל בין דכאון לחרדה: דכאון הוא אבדן אנרגיה וחוסר אמונה. בדכאון האדם שרוי בכאב עצום ואינו מסוגל להזיז את עצמו וליזום. קשה לו לאכול, והוא כמו משותק. לכן לא יעזרו עצות כמו "עשה ספורט 20 דקות ביום". הלוקה בדכאון לא יקים את עצמו ולא ייצא לשום פעילות. בחרדה אין אבדן אנרגיה ואין אבדן אמונה. האדם החרד יוזם ומוציא עצמו מהמצב כמה שהוא יכול. לא תמיד זה עוזר, ולכן ה-SSRI נכנסים לתמונה ומרפאים את הכאב. הטיפול הפסיכולוגי מודא שהכאב הזה לא יחזור. דכאון: אנשים הלוקים בדכאון חמור מקבלים תרופות אחרות, לא SSRI. הם הרבה פעמים מקבלים ליתיום או קוקטייל של תרופות, ושם מכניסים SSRI. ה-SSRI לבדו לא מטפל בדכאונות חמורים, אלא יותר בדכאון קל עד בינוני. אבדנות: הרבה דכאוניים אינם רוצים להתאבד. גם הלוקים בדכאון חמור, ישנם כאלה שאינם אבדניים, אינם רוצים להתאבד ואינם מנסים להתאבד. מחלות: מחלות כמו סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה ודומותיהן, לא מטופלות על ידי ציפרלקס, פרוזק ודומיו. הפסיכיאטרים תמיד מפנים לטיפול פסיכולוגי במקביל ללקיחת התרופות. הטיפול אמור לגלות את סיבת החרדה ולנטרל אותה. לא תמיד הטיפול הפסיכולוגי עוזר, ולכן האדם ממשיך עם התרופות במשך שנים, אבל במינון מאד נמוך. ציפרלקס ניתנת לאנשים רגישים, כמו אמנים, למשל. רוב תעשיית הקולנוע והטלויזיה מתגאה בלקיחת תרופה זו, כעדות להיותם אנשים רגישים. אנשים לא רגישים לא יזדקקו לתרופה זו לעולם. היא לא גורמת לשום אפטיות, אדישות, עייפות, קהות חושים, אלימות וכו'. היא גם לא מביאה לשום אושר. כמו אנטיביוטיקה, היא רק מפסיקה את הכאב, כשאין אופציה אחרת.

* אין קשר לאלימות   13/11/17 | 11:07

אני בחרדות,נטיות אבדניות ודיכאונות . לרוב ב סדר הזה. חרדות 24/7 באיזשהו שלב אני כבר מרימה ידיים. לצערי ולמזלי,אין לי את היכולת ליפול לתוך הדיכאון ולא לעבוד. אז אני נשארת במצב השרדות כל הזמן. מצב שגומר את כל הכח. והדבר היחיד שמחזיק אותי-משתנה-בין משאלה אחרונה שאני רוצה להגשים,לידיעה שיש עוד כספים של הפנסיה שאני יכולה למשוך ולהינות ממנו לפני שאומרת שלום. או רגע שבו אני אומרת "הגעתי עד פה,אז דווקא עכשיו?,אין מצב" אבל אני לגמרי לבד בזה. ולכן פונה לציפרלקס+קלונקס+טיפול. שמקווה שיעזור

* מרים   09/12/19 | 15:28

לא חשבתי על זה בכלל

* מרים   09/12/19 | 15:20

כנראה, הרי הייתה סיבה שהם התחילו להשתמש בתרופות האלו וסיבה זו כנראה היא זו שהובילה למקרים הטראגיים, לאו דוקא התרופה

* בקי   19/09/15 | 08:30

* אבל למה לא להשתמש בזה כטיעון באמת.   19/09/15 | 09:12

* שלומי   19/09/15 | 14:31

זה שקשה לך לתפוס התנהגות מחליאה ומעוותת עוד לא אומר שזה לגיטימי לתלות אותה בתרופות. ההסטוריה המודרנית והרחוקה מלאה ברצח ילדים על ידי הוריהם - infanticide- והדבר הבלתי נתפס הזה אירע מאז תחילת קיומו של המין האנושי (כל נראטיב הסטורי וגם נראטיבים דתיים כמו התנ"ך מתארים תקריות כאלה בשפע, מה שצעיד על קיומם בלי קשר לשאלות של אמונה). הנפש האנושית והמוח האנושי יכולים למרבה הצער לקחת סיבוב למקומות חולניים, רצחניים ובלתי ניתנים להבנה. אבל לתלות את כל זה בתרופות הפסיכיאטריות שקיימות רק במאה האחרונה זה מעבר למגוחך. אין לי שום חיבה לתרופות הללו ואני לא נוטלת אותן כי הן לא הועילו לי, וגם לא סובלת מעןדף סימפטיה לפסיכיאטרים. אבל יש גבול לבורות. יש מספיק דברים אמיתיים לבקר בתחום הזה בלי לעוות את העובדות רק כי לא נוח לך עם מחשכי הנפש האנושית כשהיא נפרמת. קצת אחריות.

* אתה חזק בעובדות, אה?   20/09/15 | 18:40

מסכימה

* מרים   09/12/19 | 15:19

* שלומי   19/09/15 | 09:22

יש גם קשר בין התרופות למימוש נטיות אובדניות, במיוחד אצל ילדים. גם בעלון של התרופות מוזכרת נטייה לאלימות,חוסר שקט והחמרה במצב. מחקרים אחרונים גם הראו שאין הבדל (פרט לדיכאון\חרדה קשה) בין התרופות לפלצבו. בבריטניה אסור לרופאים לרשום ssri למקרים קלים\בינוניים. הגיע הזמן להפסיק לרשום תרופות כאילו היו סוכריות, ולא רק נוגדי דיכאון.

* חוקר   19/09/15 | 19:34

א. תופעות ההחמרה חולפות לאחר תקופת ההסתגלות ב.צריך לעשות שיקול,כמו עם כל דבר,ולראות מה נכון לעשות.יש בחירה ולעיניין העיקרי-אם אין הבדל בין פלסיבו לכדור אז למה בעצם כשלוקחים אותו יש החמרה? למה הנטחיה הפסיכולוגית היא החמרה? חשבתי בהתחלה שזה כי הגוף דוחה את הכדור עד שהוא מובס ומתחיל לקבל אותו . סך הכל. כמו כל תהליך חדש. גם פלסבו. בעצם סוג של תהליך טבעי בגוף. אבל עכשיו כבר לא ברור לי

* מרים   09/12/19 | 15:17