היתי לגמרי לבד אחרי הלידה(ראשונה, קיסרית לא מתוכננת), אמי גרה רחוק והגעתי ישר אחרי הלידה לביתי בשל עבודתו של בעלי. פה יש לי רק את חמותי המרחק הליכה של שתי דקות. היא הייתה ..נחמדה מינוס, ממש לא עניינתי אותה, זה היה נראה שאם היא עזרה קצת זה רק בשביל הפרוטוקול, בלי טיפת רגש ואמפתיה, חיוך? בסיגנון- "כולנו עברנו את זה, כאב ולמרות הכל הסתדרנו יופי, בלי עזרה". העזרה שלה רק הפריעה(כשלושה ביקורים קצרים) והייתה מלווה בביקורת(כשאני עוד בקושי מצליחה לקום ולשבת, להתפנות, לישון..)- למשל "למה יש הרבה כביסה"? פשוט בשבוע שהייתי בבית החולים בכלל לא נערמה כביסה שלא היה מי שיעשה.. היה רגע נדיר שיכולתי לישון וגם בעלי חזר מהעבודה והיה סחוט אז שנינו עלינו לישון, בדיוק דפיקה בדלת.. היא הגיעה. טוב.. חשבתי שהיא תבין שאני סוף סוף יכולה לישון כי התינוקת ישנה אבל היא לא.. זה הלך ככה: "רעות איפה מרכך הכביסה? רעות תביאי לי מטאטא רגע, תישן כפרה תישן(לבעלי), רעות איפה את שמה את הסכו"ם, שאבת היום? את מניקה? את יודעת שזה הכי טוב(לא שהיא טרחה לייעץ ולעזור בזה, באמת שרציתי וניסיתי, רגשות אשם..), כפרה עליך תישן חיים שלי, מסכן עובד קשה, תישן כפרה". אז לא ישנתי.. כשהעלתי את זה שאולי אקח יועצת הנקה היא אמרה: "למה?? סתם לבזבז את הכסף(לא שהיא נתנה אי פעם משהו, פעם אחת היא קנתה טיטולים כשנתקענו וביקשה את ההחזר.. כמובן כלום ללידה..) כולנו הסתדרנו תסתדרי גם את. כנ"ל כשהעלתי בתמימות את זה שאני הולכת להכנה ללידה, היא הייתה בשוק מהאישה הבזבזנית של בנה. הרי היא ילדה בלי שום הכנה ואף אחד לא מת. כשדיברתי בתמימות על זה שהייתי רוצה לעבור לגור בחדרה, איפה שהוריי היא ממש נפגעה. היא רוצה את הילדים לידה. אבל תמיד עסוקה ולא עוזרת בכלום! אנחנו לוקחים את הילדה לכל מקום- אירועים, קניות, סידורים, אח"כ היא לא מבינה למה לילדה אין סדר יום.. יתרון אחד יש לה- שהיא גם לא באה לבקר. אבל אני כל כך בודדה פה, בלי שום עזרה. סה"כ חמותי מאוד מרוצה ממני כי אני עדינה, מסתדרת עם כולם, מנומסת והעיקר הבן שלה רגוע ומאושר. עם אמא שלי אין לי יחסים רגשיים, יש לנו קשר כזה שכלי קצת קריר, בתור ילדה היה לי הכל חוץ ממילים טובות, חום אימהי, אהבה. אמא שלי היא ממש לא האישה הקלאסית של מטבח וכל עיסוק שהוא בבית, יש לה מה לייעץ ומה לתת כי בכל זאת היא גידלה ילדים ועל פניו יפה מאוד אבל אין לי את הקשר המתאים איתה כדי ממש להתייעץ ולהיעזר. היא גם ממש עסוקה ואין לה באמת את הפנאי והאנרגיות לזה. בקיצור טוב לדעת שיש גופים מדהימים כאלו שמוכנים לעזור כי זה כל כך חיוני. אני שוב בהריון ואני ממש חוששת ממה שיהיה עם שני פעוטות בבית(אני עובדת בחצי משרה והקטנה איתי בבית(נראה לי אכזרי לשים במעון, לא מסוגלת לעשות לה את זה, רק אם ממשששש לא תהיה לי ברירה). אני יודעת שלא תהיה לי עזרה בכלל, הכי מפחיד זה שלושת החד' הראשונים שאין שינה בכלל. בלילה התינוק, ביום התינוקת, מתמוטטים מזה בסוף ויהי מה.. בעלי חוזר רק בערב מהעבודה ועייף.. הוא באמת רוצה ומשתדל לעזור אבל אני ממש לא יכולה להישען על זה. אז תודה לכן שאתן שם בשבילנו.

* רעות   08/08/12 | 14:00

אני חייה בארהב וילדתי את בני פה ומיניסיוני האישי זו תמיכה נידרשת שאם היתה מוצעת פה היתה מצילה נשים רבות מדיכאון. כל הכבוד לכן

* תלמה   23/11/11 | 11:25

כולם היו סביבי, אף אחד באמת לא הבין.. יצאתי מחוזקת, היום אמא ל2 ומתנדבת באחת העמותות כ״תיקון״...

* דנה   20/11/11 | 11:20

אחרי הלידה יש רצון עז לשתף אחרים ברגשות, לקבל תמיכה שהבעיות שאת נתקלת בהן הן נורמליות וטבעיות שאת אמא נהדרת לילד שלך ומאמצייך כלפיו אינם לשוא....... הבעל, האמא והחמות אפילו שהם יהיו מקסימים ורגישים ויגלו הבנה אין כמו שיחה מלב אל לב של משהי שהאמהות לתינוק קטן קרובה אליה בשנים..... יוזמה נהדרת !!! תבורכנה........

* גלית   20/11/11 | 10:29

היי, העמותות הללו מבורכות אני בת 29, אמא שלי כבר לא כל כך מתפקדת וגם ככה אני גרה רחוק ממנה. חמותי לא באה אליי פעם אחת אחרי הלידה והייתי לבד לבד לבד. אפילו להתקשר לשאול מה שלומי, לא התקשרו, כלום כלום! מזל שיש בי קצת חוזק שסיימתי את החופשת לידה אחרי דיכאונצ'יק ועם חיוך. כל הכבוד לכם, אתן מבורכות וטובות, תמשיכו כך, כי גם בלי חופשת לידה עכשיו יש לי דמעות של גאווה... מיטל

* מיטל   20/11/11 | 09:48