אני מזדהה עם כולכן אני בת 38 אמא ל3 ילדתי את ביתי בלידה רגילה לפני 15 שנה לאחר שנה נכנסתי שוב להריון לא היתה מאושרת ממני בבדיקה בשבוע 12לא היה דופק אמרו לי זה קורה לכולן הייתי צעירה וניסינו שוב נולדה לי עוד בת ולאחר מכן בן בלידות רגילות. אני רוצה הרבה ילדים ונכנסתי להריון עם ביתי הרהיעית עברתי את כל ההריון היו סחרחורות ועייפות אבל שום דבר מיוחד שמלמד על הבאות בשבוע 42 הגעתי לבדיקת מוניטור שיגרתית האחות חיברה אותי למוניטור והחווירה קראה לרופא ןלעוד רופא הכנסו אותי לחדר והסבירו שאין דופק וכדאי שאסע לבית החולים בבית החולים נתנו כדור והסבירו שהכי טוב שהגוף ייצר צירים ושתהיה לידה רגילה לאחר 10 שעות נכנסתי עם צירים ילדתי את ביתי ללא אפידורל ראיתי אותה יפיפיה וללא פגם שלמה ונראת מושלמת רק אינה נושמת .כל ילד בחיי שנולד לי העניק לי מתנה וזו נתנה לי את מתנת משמעות החיים שחיים פעם אחת וצריך לחיות אותם באומץ לאחר שנה ניסינו שוב אני לא מוותרת נכנסתי להריון ובחודש החמישי גילו מום בלב של העובר ונאלצנו ללדת שוב עובר מת לאחר חושיים נכנסתי שוב להריון שביעי במספר ובחודש רביעי גילינו חשש לתסמונת עשיתי מי שפיר שאישר החשש ונאלצנו להפסיק ההריון לאחר מכן היו עוד 2נסיונות שבשניהם העוברים פשוט הפסיקו דופק בשבוע 15 ו9 .אני לא מוכנה לוותר אני רוצה עוד ילדחם אבל הרופא אמר לבעלי שמכל הפסקת הרחון/לידה הגוף שלי בסכנה ובעלי הטיל וטו על העניין . כל הזמן שידעתי שאוכל לנסות שוב היה לי קבלה גדולה למה שקורה והכלתי הכל. אבל עכשיו שאמרו לי להפסיק אני נשברת .כולם אומרים תגידי תודה דיש לך 3ילדים בריאים ועל זה טני אומרת תודה כל יום אבל מה זה קשור לאבדן שלנו ולכמיהה העזה לעוד

* אור   10/02/14 | 18:31

* אור   09/01/14 | 23:41

שלום, לפני חודשיים ילדתי לידה שקטה בשבוע 29, יש לי ילד מנישואים קודמים ועוד ילדים של בעלי הנוכחי, אני כמעט בת 30, כל הבדיקות היו תקינות ופתאום ביום רביעי אומרים "יש בעיה בלב" יום ראשון אני מזומנת לוועדה להפסקת הריון, מרגע הבשורה, הייתי מאוד הגיונית והבנתי שכך עדיף, אחרי שבוע כבר הייתי אחרי והתחלתי שנה ראשונה בלימודים, לא להאמין שבימים הראשונים של הלימודים עוד ישבתי עם החזה קשור כדי שיפסיק החלב... כל הימים הייתי ממש בסדר, חיפשתי את הפלוסים שבתחילת הלימודים אני בבית ויש לי זמן ללמוד וכד', לפני כשבוע שמתקרב היום שאני צריכה לחזור לעבודה בעיצומו של ניסיון להיכנס להריון חדש, הרגשתי שנשברתי... אני מסתובבת עצובה לחוצה ולא מצליחה להרגיע את עצמי, והמשקל העודף של הגוף ללא תינוק שיצדיק את העליה במשקל קשה לא פחות... פתאום באות השאלות של למה לי?, מה לא עשיתי טוב.. המחשבה של לחזור לעבודה לכל האנשים שירחמו עלי ( אלה שעדיין לא עשו את זה, אך לא עשו דבר כדי לשפר את הרגשתי).. אני מרגישה שעכשיו כבר אני לא יכולה להתפרק מול כולם כי לא עשיתי את זה קודם.. מרגישה לבד ואבודה

* אני   12/01/13 | 23:04

כאשר לכלתו ולבנו קורה מקרה כזה?? אני לא הצלחתי למצוא מילים לנחם.

* סבא   11/08/12 | 22:58

כתבה מאוד מרגשת, אני לפני חודשיים ילדתי תאומות שלא שרדו בשבוע 23 וההרגשה היא נוראית , אני מנסה להסתכל קדימה ולחשוב שהכל קורה לטובה ונסתרות דרכי האל.... אבל עדיין זה כאב גדול מנשוא , כיצד אוכל להצטרף לקבוצה בפייסבוק?

* שיר   24/07/12 | 23:48

כל הכבוד, אני אמא טריה לתינוקת בת 5 חודשים. קראתי את הכתבה ונקרע לי הלב. מברכת אותך על הפעילות בה את עוסקת כיום, ובכלל על כל מה שעברת עד לרגע הזה. מרגש ונוגע, המשיכי והצליחי בפעילותך לעשות טוב לנשים המזדהות איתך. פעם ראשונה בחיים שאני כותבת טוקבק וזה היה כל כך מתבקש!! מאחלת לך המון נחת מביתך המקסימה, הצליחי בכל!!

* הילה   24/07/12 | 21:44

אוסנת יקרה שלום, אני ילדתי את ביתי הראשונה לפני 5 שנים בשבוע 35 , לאחר זירוז. הכל הפך לסיוט מהר מאוד. הילדה נולדה עם בעיה ונפטרה לאחר שלושה שבועות. עד היום, (תודה לאל, אמא לשתי בנות בנות 3.5, ושנה- שיהיו רק בריאות) אני סוחבת איתי רגעים ניכרים מהתקופה הנוראית הזו. אין ספק שזה דבר שהשפיע על חיי, על דעותיי, על רגשותיי. לעיתים אני לא מצליחה להבין למה אני לא ממשיכה הלאה? (לעיתים, אני עדיין תקועה בלמה זה קרה לי??)קיבלתי פיצוי, תודה לאל, למה להמשיך להסתובב עם התחושות האלו? וכשאני קוראת שאת היום מרגישה שלמה עם עצמך, אני יכולה רק להצדיע לך ולקוות שיום אחד גם אני יהיה שלמה עם עצמי... ועם מה שקרה לנו... שנדע רק בריאות ואושר, וכמובן, שב"ה תמיד תהני ממעיין שלך... :)

* חן   23/07/12 | 15:05

עברתי לידה שקטה בשבוע 22 להריון, עקב רעלת הריון חמורה /פרההקלמפסיה שהוזנחה ע"י הגניקולוגית שהיתה לי. בכל פעם שהייתי אומרת לה שכואב לי הראש, שכואב לי ברום הבטן, של"ד שלי גבוה מידי - היא היתה פותרת אותי במילים "ככה מרגישים בהריון". קניתי בגדים להריון בחודש שני כי השמנתי.. לא ידעתי שזו לא השמנה, אלא הצטברות של מים שנהפכו לבצקות שהגיעו לכל הגוף גם לפנים ולידיים.... והרופאה לא האמינה לי גם שהחלבון בשתן היה גבוה... בסקירות היא היתה תמיד קטנה בשבועיים. הרבה נורות אדומות נדלקו ואז סופסופ אזרתי אומץ לה להתעמת איתה והיא שלחה אותי לסיכון גבוה. שם החליטו על איסוף שתן דחוף. אחרי 24 שעות ניגשתי למעבדה ו...-המעבדה היו בשביתה. כך התדרדרתי עד לאותו סופ"ש בו פוניתי לביה"ח עם ל"ד של 180/110, בהתחלה הם נתנו לי הרגשה שהכל בסדר ושישמרו עליי ועל התינוקת שלי (היא לא עובר מבחינתי היא תינוקת ואפילו היה לה כבר שם). אך החלה התדרדרות במצבי וכל מה שאני זוכרת שאני נותנת הוראות לרופאים איך לטפל בי, הייתי "סטדי קייס". כל תרופה , כל הליך שביצעו בי השתבש. שכבתי למעלה משבועיים בטיפול נמרץ. הכליות שלי קרסו, ל"ד בגובה שמיים, כאבי ראש, הקאות בלתי פוסקות. מרוב שהייתי עם בצקות לא הצליחו לקחת דמים אפילו לו מהעורק ברגליים, אז עברו לעורק הראשי מהצוואר...וגם שם התפקשש להם ומקום לחדור - חוררו אותו (עשו חור משני הכיוונים, לא כמו בבדיקת דם שחודרים ויוצאים מאותו חור...). ואז הקפיצו נפרולוג פרטי בעל שם בינלאומי ויחד הם החליטו להפסיק את ההריון. אני זוכרת שזה היה יום שישי וכל הרופאים נכנסו לחדר בו שהיתי ורק אחד מהם דיבר שמפסיקים את ההריון. עקב מצבי לא רצו לנתח והחליטו שאני עוברת לידה רגילה - ועד ליום שני הייתי עם צירים וביום שני 12.07.04 היא יצאה ממני, לא הסתכלתי עליה ורק בכיתי כ"כ הרבה בכיתי...אמרו לי שהיא ניראתה כמו בובה קטנה....במשקל 350 גרם. כאבי פיזית עוד חודשים אחריי, נטלתי תרופות וערכתי אין סוף בדיקות אחרי מה שקרה, אך הכאב הנפשי עד היום לא מרפה ממני למרות שאני אמא לשני ילדים מקסימים (שלא באו במקומה אלא בנוסף) לעד אזכור את התאריך, את נעה הקטנה שלי!!

* גם אני    19/07/12 | 11:51

גם אני חוויתי לידה שקטה בשבוע 33 בהריון ראשון, אחרי שהתגלו מומים בעובר, זוהי פרידה קשה מאד מתינוק שמרגישים כל כך חזק בבטן. אני עוד לא נכנסתי להריון שוב פעם ועוד אין לי עם מי להתנחם... אני מקווה שזה יקרה בקרוב ובבריאות. אני כל כך מבינה אותך אסנת, שתראי רק טוב בחיים.

* מיכל   19/07/12 | 10:28

ואף אחד לא חושב חלילה שצריך לצאת מזה מהר,עובר זה ילד לכל דבר,והנה הצלחת להתמודד ומתוך אפלה לאורה ולעזור לסובב אותך,כל הכבוד לך.... ושתדעי שאני עברתי הפלה כי העובר לא התפתח ובכיתי חודשים...וזה לא היתה לידה אז ברור שאני מבינה אותך הכי בעולם ומעריכה את ההתמודדות שלך,שתזכי לרב נחת מהילדה החמודה שלך....

* מיכל   19/07/12 | 10:26

אין ספק שעברת טראומה לא פשוטה ובגיל כל כך צעיר שהכל תמים ואין אנו יודעות הרבה. אני מאמינה שלצד האבלות הרבה שחווית יש צד אופטימי לסיפורך בכל זאת הצלחת ללדת, יש גם את מי שלא מצליחה. אני רואה עד כמה הילדה הזאת מכניסה אור לחייך. מאחלת לכן הרבה שמחה ואושר בחיים ושתהי לצידה של ביתך בכל הרגעים השמחים של החיים :)

* בר   19/07/12 | 09:09

* שני   19/07/12 | 08:49

מזה שבע וחצי שנים שאני מצליחה לשמוע על סיפור אובדן ולא להתפרק לרסיסים בבכי, על הטראומה האישית שלי בשבוע 30. נראה לי שהצלקת מתחילה להגליד... תודה לך אלוקים על שלושה ילדים מדהימים, מיוחדים, חכמים ורגישים שנתת לי..

* מירב   18/07/12 | 23:59

איזה עצוב.ה'ישמור.ויתן לכולם.

* איילת   18/07/12 | 23:23

גמני עברתי סיפור דומה ... התחתנתי בת 18 וקצת אחרי ניקלטתי בהריון של תאומים של בן ובת ובשבוע עשרים פלוס ילדתי את שתיהם ביום שישי שתי לידות טבעיות קשות ואחרי גם גרידה ... וקיבלתי תעוברים בפרידה מבית חולים בקרטון...ולאחר מכן ילדתי בן בריא ב"ה ואחריו עברתי עוד הפלה בשבוע 14 שהפסיק דופק והייתה גרידה כפולה כי הראשונה לא הייתה מוצלחת ושוב אחרי ילדתי בת בקיסרי בריאה ב "ה ובן גם בטיבעי ולאחריו שוב הפלה ... בשבוע 6+העובר פשוט נפל בבית עם כאבים חזקים מאוד ושוב גרידה ... ואחריה שוב ילדתי בת בריאה ב"ה !!! הכל.לטובה אני שמחה במה שיש לי !!! מיסתבר שגוף בריא דוחה דברים לא טובים!!! ככה אמר לי פעם פרופסור עד כמה משפט חכם הוא עד היום בספק אני אבל.תודה לאל יש לי ילדים בריאים שמחים מאושרים שווה הכל ... בצער תלדי בנים לא סתם נאמר כנראה !!!!

* אורית    18/07/12 | 22:39

אני הייתי בת 25 כמעט, בחורה צעירה, סטודנטית להוראה שנשואה שנה. כל ההיריון היה תקין. בשבוע 41 כשהגעתי לבדיקה הרופאה אמרה לי שהעובר נמצא כרגע עם העכוז למטה, וכדאי שנחכה לשבוע הבא כדי שיתהפך. כעבור שבוע הרגשתי תזוזות רבות בתוך הבטן, והייתי בטוחה שהוא מתהפך ושהכל בסדר. למחרת הגעתי לבית החולים, עשו לי בדיקת אולטראסאונד ואז רופא נכנס, ועוד רופא, ועוד רופאה, ועוד מתמחה- ככה עד שכל החדר היה מלא בהמון רופאים. כולם מביטים ושותקים. אני ובעלי נכנסו ללחץ. שאלתי אם הכל תקין עם העובר, אך אף אחד לא ענה לי. לאחר שכולם יצאו מהחדר, ונשארנו רק עם ראש המחלקה, נודע לי שהעובר מת. חבל התבור נכרך סביב צווארו. הייתי בשוק. הרגשתי שהשמיים נפלו עליי. לא ידעתי מה לעשות. הרי אני כבר 42 שבועות נושאת אותו ברחמי. איך זה יתכן ? איפה הצדק? אני הייתי שבוע שעבר בביקורת פה והכל היה בסדר. דרשתי כבר אז זירוז, אבל אמרו לי שכמה שיותר ברחם זה יותר טוב לעובר. סמכתי עליכם. אף אחד לא אמר לי שאם אני מרגישה תזוזות רבות ברחם בשבוע 42 זה אומר שהוא מפרכס ויש להזמין דחוף אמבולנס. אף אחד לא אמר לי שזה אמור להדליק נורה אדומה- כי בשבוע 42 לא יכול להיות שהעובר זז כל כך הרבה כי בעצם הוא כבר גדול ואין לו כל כך מקום. אף אחד לא אמר. אז ילדתי אותו אחרי יומיים של צירים כואבים. זכיתי לחופשת לידה בת שלושה חודשים. אבל תינוק לא היה לי. הרגשתי כאב עצום. לא יכולתי לברוח מזה. ראיתי את התינוקות בתינוקייה והרגשתי מועקה. ראיתי אמהות מסתובבות עם תינוק בעגלה והרגשתי קנאה. איך יכול להיות שהבן שלי מת- ושלה חיי ? בכיתי וזעקתי כל הימים והלילות. זה כאב קשה מנשוא. זה הבן שלי- בשר מבשרי, דם מדמי. קטן שלי חסר אונים. יצא מגופי ללא קול.

* מבינה אותך כל כך   18/07/12 | 22:39

לחברה שלי ולגסתי קרה גם מקרה כזה זה מאוד כואב מאוד כואב אני לא מאחלת לאף אחד,אין מה לעשות הכול כתוב מלמעלה ואי אפשר לברוח רק להתפלל שהגזרה לא ניהיה. אני מאחלת לכל הנשים שיהיה להם ילדים בראים ושלמים הריון קל ולידה קלה.כי זה קשה. אני גם יודעת מזה תינוק חולה זה קשה מאוד. צריך להתפלל רק שיהיה בריא ושלם לא משנה בן או בת הכי חשוב בריא ושלם.הבנה כוחות הרבה אמונה כי רק זה מה שמחזקת אותנו לדעת שאולי מחר יהיה יותר טוב,לאמין לאמין למורת שזה קשה אבל אין ברירה אחרת כי זה החיים פעם כואב פעם שמח. נקווה שיהיה רק טוב ,אמן

* אני מבינה אותך תיהיה חזקה ותאמיני שהכל יהיה בסדר   18/07/12 | 22:01

אני עברתי לידה שקטה בשבוע 34, אחרי מומים קשים שהתגלו בעוברית ואילצו אותנו לבצע זריקה ללב וללדת אותה מתה...בלי קול...בלי מגע...רק במטרה אחת-למנוע ממנה את הסבל הנורא הזה שעלול לקרות לה אם תיוולד... אני זוכרת בעיקר את המשפטים הכ"כ לא מנחמים האלה- "את עוד צעירה יהיו לך עוד הרבה ילדים..." "אחרי שיהיו לך אחרים את תשכחי כל מה שקרה..." אבל אתם יודעים מה? לא שכחתי ולא אשכח...זאת טראומה שתמיד תלווה אותי... כיום, אני יכולה להתנחם במתנה ענקית שקיבלתי- שני בנים בריאים ומדהימים... (היריונות נפרדים,אחד אחרי השני...) אבל החלום על אותה ילדה קטנה שהייתה צריכה להגיע-תמיד תהיה איתי עד שהיא באמת תגיע... מאחלת לכולן שנזכה תמיד רק להיריונות בריאים ולידות שמחות! א-מן!

* ג'ינג'ית   18/07/12 | 20:59

אני בטוחה שתוכלי כוח לנשים אחרות שעברו את החוויה הנוראה הזו. אני גאה בך!!! ושתדעו רק נחת מהבת שלכם

* לי   18/07/12 | 20:46

את אישה מקסימה!מאחלת לך ולמשפחתך חיים ארוכים וטובים ושבע"ה יישכח ממך הכאב הענקי הזה,זה נורא ואני לא מאחלת את זה לאף אחד,לכל מי שעברה את זה תהיו חזקות!!סוף שבוע רגוע לכל עם ישראל היקר.

* דנה   18/07/12 | 20:41

הופסק בשבוע 11(לא היה דופק) ולפניו שני הריונות תקינים, ועכשיו אני שוב בהריון וכל כך בלחץ ובפחד יום יומי, למרות שאני בשבוע מתקדם, צריך להאמין שהכל יהיה בסדר אבל אני עובדת על עצמי כל הזמן, וזה מאוד קשה, כי אם לרגע לא הרגשתי את העובר ,אז ישר אני חושבת על הגרוע מכל. הכתבה שלך מראה כמה את אשה חזקה ומיוחדת ואת עושה עבודת קודש כי נשים צריכות את העידוד הזה וגם את הזמן להתאבל .אז תודה!

* רחלי   18/07/12 | 20:16

כל הכבוד לךךך ! למרות מה שעברת את אוזרת כוחות , ממשיכה, ואפילו עוזרת לנשים אחרות. את דוגמה לאנשים הטובים, האכפתיים, והאנושיים שנשארו לנו... תמשיכי בטוב לב שלך. ואין לי בכלל ספק שיש לך אישיות מדהימה! כל הכבוד !.

* רחל   18/07/12 | 18:53

גם אני עברתי שלושה הריונות עם שתי הפלות. על אחת מהן החלטנו בשבוע 20 לאחר שאובחן קצת באיחור מום קשה ואת השניה בשבוע 12 ספונטאנית. היום אחרי שלושה הריונות אני אמא לבתי המתוקה ובהריון שטפו טפו טפו יימשך כשורה. למרות טיפול פסיכולוגי שעזר לי להתמודד עם ההריון השלישי וכל הבדיקות שבו, אני עדיין חושבת על כל מה שעברתי כל הזמן. אני את תהליך הריפוי שלי עברתי בכוחות עצמי ואת הפחדים בהריון בעזרת מפגשים פסיכולוגיים, ואני יודעת שיש מרכז שעוזר לנשים כמונו רק בבית חולים מסוים באזור המרכז, רחוק מאד מביתי ושאותו גיליתי מאוחר מדי, אך אני שמחה שאת עוזרת לנשים שעוברות את זה כי ההתמודדות לא קלה.

* גם אני   18/07/12 | 18:22

אין אין תחליף לשום ילד אני חושבת שמי שלא עבר הריון לא יכול להבין מזה אובדן ילד דבר שחי בך בעט בך ונשם בתוכך זה הדבר הכי קרוב שיש בעולם זהו "קשר דם" כל כאב שהוא אנחנו לא מתלוננות כי "יצא מזה ילד" כל הקאה אנחנו שותקות "כי יצא מזה ילד" וכשבסוף הדבר הזה מתנפץ לנו בפנים זו אכזבה וכאב ללא שיעור ששום מילה לא תוכל להסביר אני מלאת התפעלות כלפיך שככה הצלחת להתרומם לרפאות את עצמך וכמובן להעניק לאחרות זה מרגש ומחזק אך נחת ממעין המהממת

* אורית   18/07/12 | 18:12

כל הכבוד לך.

* יעל   18/07/12 | 17:55

לפני חודשיים נאלצתי לעבור הפסקת הריון בשבוע 39. אני עדיין מנסה לאסוף את עצמי מהמשבר הזה. הראשונה להסכים איתך!

* נושאת בעול   18/07/12 | 17:41

* אני   18/07/12 | 17:34

גם אני לפני מספר חודשים עברתי תסריט רע דומה....אך,זה היה בשבוע 40+6, הכאב לא מרפא, והנשימות לעולם לא יהיו סדירות כמו קודם....תחושת המחנק היא שיגרה רעה שנכנסה לחיי.....אני מטופלת בשיחות זה מקל עוזר ומשחרר אבל..................היום אני בשבוע 18 חרדות מלוות אותי בלי סוף. למזלי זכיתי בבעל תומך מדהים ואוהב.....ללדת לידה שקטה זו חוויה נוראית ומתסכלת.....שקשה לי להאמין שיום יבוא ואתגבר על האובדן ועל החוויה.

* דנה   18/07/12 | 17:29

המילים שלך מרגשות, הרגשתי אותך ואת המסר שהעברת. אכן קשה ובלתי נתפס שאין באובדן שכזה הכרה חברתית וממסדית שכן זהו אובדן לכל דבר. יש למצות את תהליך האבל, הקבלה וההבנה עד תום בלי לפסוח על אף שלב "כי זה לא נורא" או "כי את צעירה ואת יכולה לעשות עוד"נכון שאפשר לעשות עוד אבל זה לא תחליף לתינוק שמת זה בנוסף. את נשמעת לי אישה מדהימה וקסומה. תמשיכי בעבודתך המסורה לתמוך בנשים.

* פז   18/07/12 | 15:58

* דנית    18/07/12 | 14:22

את אישה מדהימה וחזקה תראי נחת ותהני מהבת שה' העניק לך ...\

* אישה מדהימה   18/07/12 | 14:18

שום דבר לא יכול למלא חלל של תינוק שלא בא לעולם.... מקווה שעם הזמן זה כואב פחות והנתינה לנשים אחרות ממלאת אותך

* ענת   18/07/12 | 10:29