היינו משחקות בצעצועים ״של בנים״ וממש קצת במשחקים ״של בנות״. היינו משחקות עם הבנים בגן ולא עם הבנות. היינו אוהבות גיבורי על, את הבובה של ספיידרמן העדפנו על הברבי. סך הכל- הייתה לנו ילדות מאושרת. ואם אתם אומרות ש״בטח גדלנו להיות לסביות״ (מעצבן אותי שיש אנשים שמגדירים ילדים כמונו כ״הומואים״ ו״לסביות״. זה ממש סטריאוטיפי. ובאמת שאין לי משהו נגד הומואים ולסביות- כשהייתי קטנה עבד עם אבא שלי מישהו הומו. הוא היה ממש נחמד וכל חג הוא והחבר שלו היו שולחים לעובדים ברכה עם תמונה שלהם. הוא היה ממש נחמד אלינו כשבאנו למשרד בחופשים. הוא התנהג כמו כל אחד במשרד, לא הרגיש מקופח בצורה כלשהי, לא היה ממורמר בעבודה. פשוט איש נחמד), כדאי שתדעו שעכשיו היא מעריצה את וואן דיירקשן ולבושה כמו בת (פעם היא הייתה עם שיער קצר ולבושה כמו בן) ולי יש חבר. לדעתי הייתה לנו ילדות מאושרת בגלל שההורים שלנו הכילו את זה. נתנו לנו לשחק בכל צעצוע שרצינו. גם בגן- כל הילדים שיחקו במה שהם רצו. לא קרה שאם בפורים, כששיחקנו באבירים ונסיכות (הייתה לנו טירה מקרטונים בחצר) ורציתי להיות אביר לא הרשו לי. הכילו את כולם שם- לא משנה מה ההעדפות שלהם. אני מקווה שכולם יזכו לילדות כזו- ילדות שבה לא שופטים אותך ונותנים לך ולאישיות שלך מקום. ילדות בה לא מכריחים אותך להיות מי שאתה לא (כי ללמוד פסנתר כשאמא שלך מכריחה אותך לנגן- לא יגרום לך להיות פסנתרן מחונן בעתיד. לחברה שלי זה עשה טראומה מכלי נגינה ומאז היא לא מנגנת כי היא אומרת כל הזמן שהיא גרועה). גם החוגים הם מאוד מגדריים- בלט זה לבנות, כדורגל לבנים. אני עד כיתה א׳ לא הייתי בחוגים. אחרי זה הייתי ופרשתי כל הזמן כי לא התאים לי. באיזשהו שלב התחלתי לנגן בפסנתר. ניגנתי שנה וחצי ופרשתי כי המורה שלי הפסיקה ללמד ואז היה לי מורה נוראי. אחריו הייתה מורה נוראית וכבר התייאשתי מזה. עכשיו אני שחיתי במשך שנתיים וחצי (ואני בהפסקה בגלל רגישות לכלור שהחמירה מאוד). זה לא מגדרי ( למרות שיש הפרדה בין בנים לבנות) וזה כיף. כל פעילות שניהנתי ממנה אי פעם הייתה לא מגדרית. לא התאימה רק לבנות או רק לבנים. עכשיו אני מנגנת בחליל ואני לא אפסיק- המורה שלי מעולה ולפי מה שאני יודעת היא לא תפסיק ללמד- לפחות לא עד שאצטרך להתגייס לצבא בעוד כמה שנים.

* בלופ בלופ •~•   07/12/12 | 19:09