בתור ילדה שמעתי את אימי אומרת זאת הרבה. ילדת סנדוויץ בין אחות גדולה, בן יחיד ואחות קטנה, תמיד הרגשתי הכי מקופחת - ותמיד מאוד קינאתי - במיוחד באחיי הקטנים. אף פעם לא אמרו לי שאסור לקנא, אבל תמיד ניסו לבטל את תחושת הקיפוח שהרגשתי (גם את קיבלת מתנה ביום-ההולדת שלך מה שביקשת וכד'). אגב היום, כשאנחנו מבוגרים וכמעט כולם נשואים - דווקא האח והאחות הקטנה הם אלה המפציצים בתחושות הקיפוח (להם אתם נותנים יותר, אותם אתם מזמינים יותר וכו'). הוריי אף פעם לא מנעו מאיתנו לקנא: להפך, תמיד אימי הדגישה את קינאתה: איזה כיף לך שקיבלת חולצה חדשה, איזה כיף לך שחברות אירגנו לך מסיבת הפתעה, איך אני מקנאה שאת נוסעת לאילת עם בעלך. הקנאה בריאה, וטוב לקנא: כי זה גורם לנו לשאוף, לנסות ולעשות דברים שלא היינו עושים או מנסים קודם לכן (כמו ללכת לחופשת סקי בשוויץ באמצע החורף ולגלות שזה ממש לא בשבילינו לצאת בקור הזה החוצה...).

* ילדת סנדוויץ   15/05/11 | 16:36