במרכז זה היה יום ששי חורפי רגיל. סערה לא הייתה כאן

* יונית   06/01/18 | 05:12

Courts and social policy לון פולר - פוזיטיביזם פולר שאל את השאל מהו החוק? מה מנחה את השופטית בקבלת ההחלטה? הוא כותב בזמן שלחקיקה היה מקום משמעותי, הקונגרס והפרלמנט מאוד פעיל. הוא שואל את השאלה מה ההליך ומיומנות של הליך השפיטה? מהו ומיהו השופט? לטענת פולר, אוי משתמשים במונח "שופט" לכל מיני דברים – ספורט , יופי וכו', אך זה לא באמת מדמה את מה שאנו מתכוונים לשופט מבחינה משפטית. לפיו, שפיטה זהו ההליך עצמו, הנעשה ע"י שופטים, בו הם רשאים להכריע מהו הטיעון המשפטי הנכון או פרשנות החוק לפי הטיעונים המועלים ע"י הצדדים לתביעה. הצדדים מתווכחים כדי להוכיח מהו הטיעון הצודק בעניין של פרשנות החוק בהקשר לסיטואציה הנידונה. ישנם שלוש גישות של קבלת החלטות: דיקטטורה – אדם אחד מחליט, בחירות –"רצון הרוב", אך זוהי לא שפיטה. שיטה נוספת הינה פשרה "exchange", בה שני הצדדים מקבלים מה שהם רוצים כמו בחוזים, ולמעשה מגיעים להחלטה "פה אחד". אך לא ניתן להגיע להחלטה ע"ע חוזה או "exchange" בכל נושא. בהליך השפיטה, כל צד רוצה להגן על המטרות שלו, וכנראה שלא ניתן להגיע לפשרה "פה אחד" , ולכן צריך לתת לשני הצדדים להתווכח. הצדדים המושפעים מההחלטה של ביהמ"ש, יש את הזכות לתת טיעונים והוכחות כדי להגן על האינטרס שלהם. לכן, לא כל נושא או מחלוקת הוא שפיט, ומתאים לביהמ"ש. משם המאמר של פולר, ניתן ללמוד על גישתו, דרך ומבנה השיפוט קובע את הגבולות שלו. לפיו, צריך להיות זהרים אם המקרים שאנו שולחים לביהמ"ש. בעיה "פוליסנטרית" – כאשר אין תשובה נכונה, ולמשפט קשה להתמודד עם המקרה. כאשר החלטת ביהמ"ש תשפיע על אנשים שלא לוקחים חלק בהליך. במצב כזה לדעת פולר, אין להביא את המקרה לביהמ"ש. לפיו, רק כאשר המחלוקת היא בין שני הצדדים ביהמ"ש יטפל בעניין. לפיכך, לביהמ"ש אין זכות לקבוע בנושאי בהם מעורבים גורמים חיצוניים להליך. "Form follows functions" – המוטו של שיטת הבאהאוס, בונים את הבית בהתאם לצרכים. בדיוק ההפך מפולר, שטוען לשיטה מסויימת שצריכה להיות, ולפיכך להתאים את ההליך המשפטי. במקום להבין מה צריך ומה רוצים ואח"כ להקים בתים כמו הבאהאוס, פולר טוען, שקודם כל צריך שהיו מוסדות משפט, ואז להתאים את האנשים וההליך למוסדות. ההליך האדברסרית – מלקולם פילי ההפך מההליך האינקביזטורי, שופט כמכריע, ולא בוחש בעובדות. התאוריה אומרת שישנה תמיד תשובה אחת , אותה יכריע השופט לאחר שישמע את טיעוני הצדדים. הגישה האדברסרית יותר דומה ל"קרב" טיעונים, ולניצחון אחד הצדדים, ואילו הגישה האינקביזטורית מחפשת אחר חקר האמת – השופט כחוקר. המטרה בהליך האדברסרי – לנצח; המטרה בהליך האינקביזטורי - מציאת האמת . השופט ריצ'רד אמר – לראות בהליך האדברסרי כמו שני אנשי מכירות שמנסים לשכנע אותך לקנות את המוצר שלהם. והשופט הוא כמו הקונה שצריך לקבל את ההחלטה הטובה ביותר , שלא חייבת להיות האמת. לכן, חייב שיהיו בהליך האדברסרי שני צדדים. מנגד, החולשה של ההליך האדברסרי היא שהשופט לא יכול לעזור, ולטעון טענות עבור אחד הצדדים, אפילו בהליך פלילי, דבר שיכול גם "להציל" את אחד הצדדים, ולהוביל לגילוי האמת, או להגיע לתוצאה התואמת את האמת העובדתית. שופט בגישה האדברסרית נתפס כחלש, ופאסיבי בהליך – בודק שהצדדים מקיימים את "חוקי המשחק". שופט בגישה האינקביציונית נתפש כחזק, ופעיל בהליך. הטענה האמריקאית היא שקיים חשש שאם נותנים יותר מידי כוח לשופט בגישה האינקבזציונית, אז הוא יוכל לקבוע לפי דעתו האישית בעיות בגישה האדברסרית - השופט "עצלן", ההליך ארוך, איטי ויקר. כתוצאה מכך הליך המשפטי לא מהווה פתרון עבור אנשים במחלוקת. הסיבה היא שיש חוקי ראיות קשים בארה"ב, היא כדי לצנזר מידע מהשופט, ושחבר המושבעים יחליט, אך בישראל, אין חבר מושבעים ועדיי ישנם דיני ראיות קשים, ולפי פרופ' פילי זה ללא סיבה מוצדקת, ורק מאריך ומיקר את ההליך השיפוטי. לדעת פרופ' פילי, בארה"ב ובישראל ישנה בעיה, כי ההליך השיפוטי מאוד יקר, ולא עובד למעשה. לכן נוצרה מערכת שיפוטית זולה יותר, המהווה דרך חלופית (בוררות, גישור), ולכן המשפט האדברסרי לא באמת נעשה. Mediation/ADR – גישור – המגשר הוא בפועל אקטיבי כמו השופט האינקביזטורי, תפקידו הוא לגרום לשני הצדדים לדבר. אך בשונה מהשופט האנקביזטורי הוא לא מחפש אחר האמת, אלא באיזה סיטואציה שני הצדדים יהיו מרוצים. מה הם באמת רוצים כדי לפתור את המחלוקת. ההבדל בין המגשר / הבורר לשופט הוא האכיפה. המגשר לא יכול לאכוף את ההחלטה שהתקבלה, הוא רק מגש בין הצדדים. Arbitration- בוררות – לרוב כל אחד מהצדדים בוחר בורר, וביחד הם בוחרים בורר שלישי. הבוררות יותר דומה להליך משפטי, כי ישנם הוראות לראיות ונהלים יותר ברורים להליך. פתרון בעיית השורש - למצוא את הסיבה למה אדם עובר על החוק, ולטפל בשורש הבעיה (דוגמא- גנב שגונב כדי לממן סמים כי הוא מכוור לסמים). הפשע במקרים האלו הוא רק הסימפטום לבעיה האמיתית, ולכן עונש על הפשע לא יעזור. התאוריה של שפירו - win win- הלוגיקה הטבעית היא כאשר לשני צדדים ישנה מחלוקת, הולכים לבורר ששניהם מסכימים עליו. בורר כזה ירצה ששני הצדדים יהיו מרוצים.הרציונאל הוא שאסור שצד אחד יצא לא מרוצה, כי אז הוא יחשוב שהבורר והצד השני יחד. הטענה של מרטין שפירו היא שהחוש של השופטים בעולם האידאילי השופט הייה מי ששני הצדדים יכבדו. לפי שפירו הדבר האחרון שהשופט יעשה זה לתת לצד אחד לנצח, לפי שפירו השופט תמיד יגיע לפשרה שתשרת את שני הצדדים. הרציונאל של שפירו הוא שבית המשפט יהפוך ללא רלוונטי כאשר צד אחד לא יצא מרוצה, שיש שניים נגד אחד, והמשפשט יאבד מיעילותו. שפירו הסתכל על המאה ה-19 בארה"ב שם התפתחו דיני הנזיקין עם סלילת הרכבות. באותם הזמנים מיד חברת הבניה של הרכבות זכתה במשפט נגד האנשים שתבעו בגין מפגעים ומטרדים. פולר בניגוד לשפירו טוען שהושפט צריך לייצג דיספלינה נכונה ולייצג את האמת. ומשכך, בהתאם לשפירו ברוב הערכאות הראשונות,השופט ינסה לשרת את שני הצדדים ולהגיע למעין פשרה ככל שניתן. לא תמיד 50-50, אך לא להוציא צד אחד מאוכזב לחלוטין. זוהי הדרך של השופט לשמר את ה"כוח שלו". בחברה מודרנית, השופט הוא מעין פקיד, עובד מדינה, שנבחר בצורה אינטליגנטית בכדי לא להיות משוחד. עובדה שמה לשופט אחריות נוספת לתת מענה לאינטרס של המדינה ולא רק של הצדדים במשפט. זאת לעומת החברה בעבר, שבה השופט לא היה נבחר ע"י המדינה, לא היה עובד מדינה ולא היה צריך להחשיב את אינטרס המדינה , אלא רק את של הצדדים. בחברה מפולגת, בה השופטים עובדי מדינה, לא תמיד אינטרס המדינה יהיה זהה לאינטרס הצדדים. וככל שהחברה תיהיה מפולגת יותר, ההכרעה תיהיה קשה יותר כי יהיה קשה גשר בין האינטרסים. אם בתי המשפט יצאו נגד אינטרס השלטון, בתי המשפט יצאו מהתמונה מהר מאוד. לדוגמא- אם ישנה שביתת עובדים, ללכת לבית הדין לעבודה לא יעזור, כי הממשלה יצרה אותם. לרוב שופטים מקצועיים, נתונים תחת ביקורת של משרדי ממשלה שונים שיכולה להשפיע הרבה על בית המשפט. למעשה, לשלטון יש הרבה מאוד שליטה על בתי המשפט. סוגייה נוספת, היא שכמעט בכל שלטון יש בעיית תקציב, ולכן לפעמים הליך השיפוט מוחלף בדרכים אחרות. **מי צודק – שפירו או פלר (נושא למחשבה).** רות גביזון וג'רלד רוזנברג - מכיוון ששופטים ממונים לכל החיים הם יכולים להוביל שינויי מבלי לחשוש מלאבד את עבודתם. למעשה הוא טוען, שביהמ"ש לא נועד לייצר שינויי חברתי, זוהי לא מטרתו העיקרית, אך בפועל, ההשפעה שיש לפסקי הדין על החברה היא ענקית. פסק דין בראון, ששנה את האפרטאייד בארה"ב. רוזנברג טוען, כי ביהמ"ש לא באמת מביא לשינוי חברתי ואין לו את הכוח שהוא חושב. לפיו לביהמ"ש שלוש חולשות: 1. ביהמ"ש מדבר ב"שפה של זכויות". 2. בתי המשפט הם לא חופשיים כמו שהם חושבים, הם למעשה נתונים תחת השלטון (כמו שפירו). 3. אין להם את הכוח לגרום לאזרחים לעשות משהו – מיסים והטבות או הטלת כנסות. בשל כך, הוא צריך שותפים בכדי להוביל לשינוי חברתי. דוגמא לכך הוא פסק דין בראון, שהשינוי נעשה רק לאחר 10 שנים שחוקק הcivil act. פסק הדין רק התניע את הגלגלים לשינוי, אנשים יצאו לרחובות להפגן, ורק לאחר מספר שנים השינוי הגיע. המשפט צריך עזרה כדי לשנות. טיעון נוסף שרוזנברג מביא, הוא שאין ראייה שפסק הדין הוא זה שגרם לקונגרס לחוקק את הסיביל אקט. ההוכחה לכך היא שהנושא היה "מחוץ לראדר" במשך שמונה שנים. והוא טוען שתנועת זכויות האדם הונהגה ע"י סטודנטים שחורים ללא השראה מפסק הדיןן. רוב האנשים שהנהיגו את התנועה חזרו מהמלחמה מקוריאה, נלחמו על דמוקרטיה, וחזרו לארה"ב ללא דמוקרטיה. הם לא היו צריכים את ביהמ"ש כדי להביא את השינוי. הם עשו זאת בעצמם. כדי לשמר את השינוי, הקונגרס נתן כסף לכל מחוז ששינה את תוכנית החינוך לכך שישולבו שחורים ולבנים בבי"ס. בהיבט זה הכוח לשינוי הוא בכסף. לפי רוזנברג זהו מיתוס שביהמ"ש מביא לשינוי חברתי. מהו fly paper court- מהם התנאים שבית המשפט מביא לשינוי חברתי: לפי רוזנברג ישנם שני אילוצים וארבעה תנאים – תמיכה של השלטון לבתי משפט אין יכולת יישום ואכיפה מחסור בתקדימים מבוססים מקשה על יצירת שינוי – ביהמ"ש יכול להביא רק לשינוי איטי המבוסס על הרבה תקדימים, ולא יוצר מהפכות. לקרוא את עמוד 51 של רוזנברג. הדומה בין עינויים להסדרי טיעון – ג'ון בימי הביניים: רק אלוהים היה יכול להיות שופט. בהתאם לכך, פתחו מערכת שבה "אלוהים תמיד ייתן תשובה" – את הנאשם זורקים למיים או שורפים אותו, ואם הוא ניצל, סימן שהשטן איתו, ולכן צריך להוציא אותו להורג, כי הרי אדם רגיל היה טובע או נשרף. האנשים החפים מפשע שטובעים או נשרפים, יעלו לגן עדן, וכך למעשה יישבו את הבעייתיות בכך שגם החף מפשע וגם האשם מתים. לאחר מספר שנים אנשים החלו לחשוב שזה לא בסדר שגם האשם וגם החף מפשע מתים בסוף ופתחו שיטה בה בני אדם יחליפו את אלוהים בשיפוט. השיטה שפותחה נשענה על שלושה דברים עיקריים כדי להגיע לאמת: 50% - עד ראיה , שאסור שיסכים על הכל כי אז יהיה שותף לפשע. 25%- ווידוי עצמאי. 25% - נסיבות ראייתיות. כדי להיות שופוטים בדומה לאלוהים נדרשת מידת האמת – ולכן נדרש כל אחד מהמרכיבים. במידה והנאשם לא הסכים להודות – עודדו אותו להודות בעזרת עינויים. עינויים הפכו לחלק בלתי נפרד מסדרי הראיות , איך נלקחות ראיות לשם הודאה. בניגוד לעינויים הגישה האנגלו האמריקאית אימצה את דיני הראיות, שנדרשים לעמוד בסטנדרטים מאוד גבוהים, "מעל כל ספק סביר", שכמעט בלתי ניתן להרשיע. לשם כך המציאו את חבר המושבעים. במצב כזה ההודאה הפכה להיות כל ההוחכה, ובלי הודאה לא ניתן להרשיע. מה שנגזר מזה, היא שהתובע והמערכת כולה, מפעילים לחץ פסיכולוגי על הנאשם להודות, ע"י האיום בהפחתת העונש אם יודה, והחמרתו אם לא. בצפון קרולניה היה חוק שאמר, אם אתה אשם ברצח מדרגה ראשונה, ניתן להעניש בעונש מוות, אך אם מודה העונש המינמאלי הוא מעצר עולם. לציין, ש"העינויים המודרנים" שנוצרו מדיני הראיות האנגו אמריקאים הם תוצאה של סטנדרטים גבוהים. בעניין זה המשפט הקונטיננטלי מצא את הפתרון – שופט כחוקר האמת. שיטור יומיומי - פשע הוא מקושר עם הפרעה חברתית, שהחברה מתעלמת מדברים מסויימים, ואם רוצים להמנע מפשע, צריך קודם כל לטפל בדברים הקטנים. יחס בין מעצרים להרשעות – התאוריה של שפיטה הייתה אומרת שככל שיש יותר מעצרים, כל יהיו יותר הרשאות, ע"י שימוש בדיני ראיות. אך חוקרת מצאה כי זה לא היה ככה, המעצרים עלו, אך ההרשאות לא עלו בהתאם, ואפילו ההפך, ירדו. משכך, העלתה את הטענה כי המעצרים הם דרך ל"חינוך" האוכלוסיה להמנע מפשעים, ולמעשה למדינה התובעת יש אפשרות להעניש את הנאשם במעצר לפני המשפט וללא לפנות להליך משפטי. ההרתעה נוצרת למעשה ע"י החשש שאנשים יעצרו. שכן בין אם הורשאו או לא , לאחר המעצר הם "מסומנים", וככל שיהיו יוצר סימנים של מעצר, זה ישחק לטובת התביעה ולפעמים אף יקבל עונש חמור יותר מהפשע שבצע שבגינו הוא נשפט. למעשה זהו שימוש סלקטיבי בכוח המוענק למדינה במשפט פלילי, וזוהי אסטרטגיה מסוכנת. ניטור אלקטרוני – תימותי' מהארווארד היה הראשון שחשב על זה, אך הוא לעולם לא קידם את זה לכדי מעשה, אלא רק ברמה האקדמית. אך השופט לאב, בהשראת ספיידרמן, הניע בשנות ה-90' את חברת מוטורולה לייצר את מכשיר הניטור האלקטרוני. הפעם זה עבד, כי זה היה במהלך המהפכה הטכנולוגית. תחילה מערכות הניטור האלקטרוני נמכרו לקשישים ובתי אבות, ורק לאחר מכן עלה הרעיון להשתמש במכשיר לאסירים ששוחררו מוקדם או במעצר בית. כאשר היה ניסיון למכור את מכשיר הניטור האלקטרוני, קציני המבחן התנגדו (שכן זוהי מערכת מאוד שמרנית), ולכן הציעו החברות לספק את השירות של הפעלת הניטור האלקטרוני. וכך, החברות יוכלו להמשיך לפתח את המערכות. מרק קליימן טוען שכלא זוהי המצאה חדשה של ה-200 שנים האחרונות, ולפני כן, היינו חושבים שלשים אנשים בתא לתקופה ארוכה זה ברברי ולא ייתכן. לכן, לפיו כנראה שנפסיק אם זה, ונעבור לניטור אלקטרוני, אמצעי שמשאיר את האנשים תחת אכיפה, אך גם שומר עליהם בסביבה החברתית שמוכרת להם, וזהו עונש יותר אנושי. ניטור אלקטרוני הוא פתרון זול לבתי כלא, רק צריך לדעת איך לתפעל אותו בצורה האידיאלית. בקליפורניה יש מחוז בו השריף החליט שבמקום כלא, אסירים יהיהו תחת פיקוח של ניטור אלקטרוני. אחת הבעיות של ניטור אלקטרוני, היא שזה לא הגיע כחלופה מאסר, אלא מהווה אמצעי תמיכה לקציני המבחן. לפי פילי, רק אצל 1 מתוך 10 אנשים תחת ניטור אלקטרוני זה מהווה חלופה למאסר, וזהו כישלון של הרשויות. האינטרס של חברות במוכרות את מכשיר הניטור האלקטרוני רוצות להגדיל את ההכנסות, והרשויות רוצות להמנע מסיכונים והתוצאה היא שניטור אלקטרוני לא מהווה חלופה למאסר, אלא אמצעי נוסף לקציני המבחן. אין סיכונים, ורווחים לחברות, אך השימוש במוצר לא ממצה את הפוטנציאל. פוקו טוען שענישה ע"י קטיעת אברים מהווה הרתעה אמיתית, ושעונים מודרנים לא עוזרים. העונש המודרני מצריך מהאדם עצמו לחנך את עצמו מחדש תחת מאסר וירטואלי, וזו הרבה אחריות, ובכך למעשה האדם מעניש את עצמו ופוקו תומך ברעיון זה. היום כבר ניתן לבחון רמת אלכוהול בדם, ושימוש בסמים, באמצעות הזיעה שבאה במגע עם מכשיר הניטור האלקטרוני. אך היום עדיין אבחנה זו לא מספיק אמינה לשימוש כי יש לה סטיות. רחל ברקאו – הבעיה שברקאו מציגה – הפשעים הכי קשים לא נעשים ע"י אדם אחד, אלא ע"י ארגונים גדולים, תרגידים בינלאומים שמעלימים מס' בסדר גודל ענק. ולטענתה הפשעים הגדולים נעשים ע"י כמה אנשים. היא מעוניינת למנוע פעילות פלילית, שנעשית ע"י יחידים בתוך ארגונים גדולים, שקשה להרשיע את אותם אנשים בפשע, ולהפיל על אדם אחד את האחריות. יתרה מכך, אם ניתן להרשיע אדם שפושע מתוך ארגון, קשה לקבוע את העונש, כי לא רק האדם האחד אשם. החוק האמריקאי מותיר למעביד לדווח על עובד שבצע פשע, ובכך להפחית את העונש בחצי. עובדה זו מונעת מהתובע להשיג את מטרתם ולהעניש משהו, כי המעביד מדווח רגע לפני שהתביעה מגיעה. התוצאה היא שמגיעים להסדרי טיעון, ואפילו מגיעים להסכם אי הרשעה. העבודה החדשה שהיא מציגה היא שירות פרטי של קציני מבחן בו יעבדו קציני מבחן עבור החברות, והחברות ישלמו להם מראש כדי לפקח עליהם. השאלה היא האם קציני מבחן המועסקים על ידי החברות באמת הייו יעילים? האם הם באמת שם כדי לוודא שנשמר החוק או שהם יותר כמו עו"ד שעוזרים להפחית מיסים מבלי להתפס? (רון שפירא נשיא ביהמ"ש המחוזי בחיפה דוגל בניטור אלקטרוני) קריסטין בומיליר – "קורבנות בצל המשפט" Naming Blaming Claming בומילר לראשונה קוראת לאפליה על רקע מגדרי וגזעי במקומות עבודה פעם ראשונה בשמה ומעלה אותה למודעות. שכן,יש כמות מאסיבית של מקרי אפליה והטרדה שהיו מתחת לראדר עד כה, כי הנפגעים לא ראו במערכת המשפט פתרון לבבעיות שלהם ונמנעו מלהגיש תביעה. הבעיה מתחילה בחוק עצמו. לפי בומילר, החוק מצריך מהנפגע לקום ולעמוד על הזכויות שלו, ואין אכיפה אקטיבית של המדינה של זכויות אדם. החוקים הללו נוסחו בדומה לדיני הנזיקין, שהנפגע צריך לתבוע ולתבוע את הפיצויי. רוב הנטל בתביעה במקרים הללו של פגיעה בזכויות מוטל על הנפגע, הוא זה שצריך לקדם את כל הפרוצדורה, ולכן הם לא מגישים תביעות. בומילר מוסיפה, כי הפרספקטיבה של הנפגע לא מובילה אותו להגיש תביעה. הנפגעים לרוב מקבלים על עצמם את האפליה/ הפגיעה, כי הם משייכים עצמם לקבוצת קורבנות שזה גורלם, ולכן לא מנסים אפילו למנוע ולפעול כנגד האפליה. עצם השיוך של הנפגע והקטלוגיזציה שאנו מכניסים אותו תחת קבוצה מסויימת ("שחורים","נשים") זה מכריח את הנפגע להציג עצמו תחת הקבוצה הזו, כי זה מה שמעצים את התביעה שלו. סיבה נוספת להתחמקות בטיפול בהפליה והגשת תביעה, היא כי אז הנפגע שם את עצמו במקום של קורבן מול כל הסביבה בה הוא חיי, ואנשים נמנעים מלעשות כך. התפיסה של הפוגעים- לפי בומילר הם בכלל לא חושבים על בית המשפט, וכלל לא רואים את האפליה שבצעו, מבחינתם הכל תקין. התפיסה הרציונאלית של האנשים, הן הקורבן והן הפוגע מונעת מהם לפנות לבית המשפט בכדי לתקן את העוול שנעשה. המחשבה שהם לא יזכו במשפט, החשש מלהיות קורבן, וייצר ההשרדות ולהוכיח שהם יכולים להתמודד לבד מונעת מהקורבנות להגיש תביעה. לורן אידלמן מצאה שהחברות הגדולות שנתבעות בגין אפליה על רקע מין או גזע, טוענות שיש להם המון עובדים, וומדעים לבעיות הקיימות, ולכן הם הקימו מרכז לתלונות העובדים שמטפל בדברים הללו. כמעט תמיד, הם יטענו שיש להם מערכת פנימית טובה שמטפלת באפליה, ובכך יוצאים מידי חובתם ומנסים להתחמק מנחיצות התביעה. הטענה המרכזית שלהם, היא שהם יטענו שהנפגע כבר טיפל בבעיה במערכת הפנימית, ושהתביעה מהווה "נגיסה שניה מהתפוח" נסיון שני להגנה על זכויותיו, ושהנפגע כבר הפסיד פעם אחת. זהו למעשה טיעון הגנה גרוע, כי המערכת הפנימית משוחדת , כי החברה עצמה מפעילה אותה, וכמעט אף פעם לא תכריע לטובת הנפגע. לפיה, לרוב, המרכז לתלונות העובדים מתנהג כמו שופט לפי מרטין שפירו, שמנסה להגיע לפשרה ולא מכריע חד משמעית כנגד המעסיק המפלה. דוגמא נוספת, היא מערך בוררות של חברות פננסיות שמחתימות את הלקוחות לפנות לבוררות של החברה עצמה בעת בעיה, והלקוחות למעשה חותמים על חוזה לוותר על זכותם ללכת לביהמ"ש. בתגבוה לזה התפתחו התובענות הייצוגיות שרווחיות לעו"ד, ומגנות על הזכויות של הלקוחות שלבדם לא היו תובעים. אלטרנטיבות למשפט : ביהמ"ש כפותר בעיות – קסטלנו (PSC) הרמן מצא ש-80% ממה ששוטרים עושים זה לפתור בעיות, ועבודתם דומה מאוד לעבודה של עובדים סוציאלים. הפתרון שהוא מצא לזה, זה להכשיר את השוטרים לעבודה שהם עושים למעשה, ולא לעבודה שלכאורה הם חושבים שהם הולכים לעשות. שוטרים מתגייסים לתפוס את הפושעים, ובסוף מוצאים את עצמם עוזרים לאנשים. ואין להם את ההכשרה לזה או הכוונה שזו תיהיה העבודה שלהם בפועל. קסטלנו, משווה את גישתו של הרמן לבעיות המשטרה, לבתי המשפט. קסטלנו טוען שבתי המשפט צריכים לפעול לפי הבעיה שגורמת לפשע, ולא פי הפשע עצמו. לפי קלברזי, שהיה שופט, היה פוגש אותם אנשים ושופט אותם על גנבה, מעצר לא היה פתרון, כי הבעיה הייתה שהם היו מכורים לסמים והיו צריכים לממן את הסמין לכן גנבו. ביהמ"ש לא פתר את הבעיה בכך שעצר אותם. מה שמחזק את גישתו של קלברזי. בעיות שרלוונטיות ל PSC: סמים, קטינים, אלימות במשפחה, בעיות נפשיות, שליטה בעצבים. בתי המשפט פותרי הבעיות (PSC)– מתמקדים בנאשם ובבעיות שלו, במקרה ספציפי. השופט בביהמ"ש הקונבנציונאלי (לנגביים ופולר)- מתמקדים באקט עצמו והאשמה. אם מערכת המשפט הפלילית כל פעם עוצרת את אותם אנשים ולא מטפלת בבעיה עצמה, זה למעשה מערכת מבוזבזת. האם שלחחת אנשים לטיפול מהווה דרך חדשה של הסדרי טיעון כמו שג'ון לנגביים טוען? האם זה איום על אותו אדם שנשלח לטיפול שאם לא ילך הוא יכנס לכלא? יש הרבה במשותף בין הגישה הרפואית לגישת פתרון הבעיות של PSC , דבר שנפסל בעבר ע"י הגישה העונשית, אך היום פילי רואה בזה הרבה הגיון, שכן הגישה העונשית דיי נכשלה. טלי גל והדר דנדציג –בתי משפט קהילתיים בישראל למעשה בתי המשפט הקיהלתיים לא עונים על מה שהציבו לעצמם כמטרות. לדגמא: הקהילה צריכה לנהל את המשפט – בפעל מי שמנהל אותו זה השופט. למעשה, בתי המשפט הקהילתיים יותר ויותר דומים לבתי משפט קונבנציונאליים, אך עם זאת עם לשופט יש אופי של קצין מבחן (רק עם סמכות). בתי המשפט הקהילתיים בישראל מתנהגים כמו קציני מבחן רק עם סמכות, ואז אכן נענים לבקשות ולהחלטות שלהם. ג'ון ברס'וייט- הספר מציג תפיסה רדיקלית של ההליך הפלילי, הן בעולם המקובל והן בשיטה האירופאית. הטענה שלו שאנו לא מענישים אותה מידה פושעי "צווארון לבן" כמו שאנו מענישים "פשע רחוב". סיבות לשוני בענישה: פושעי צווארון לבן לא מאיימים על הביטחון האישי שלנו ברחוב בניגודלעברייני רחוב. פושעי צווארון לבן לרוב הם אנשים בכירים בחברה, והם נענשים מספיק מבחינה חברתית ואין צורך להעניש אותם גם בכליאה ממושכת. הקהילה מענישה אותם גם ככה, כי הם אבדו את הכבוד שהיה להם. ג'ון ברס'ווייט טוען ההפך מהמצופה: לפיו, צריך להעניש את עבריני הרחוב כמו שמענישים את אנשי הצווארון הלבן. לטענתו, הגישה הנכונה היא ענישה כפי שמענישיםפושעי צווארון לבן. לטענתו, אם אדם בצע פשע, הוא צריך להענש במסגרת הקהילה בה הוא חי. ג'ון אומר בדומה לפולר, שהאנשים שמושפעים מהפשע צריכים להיות חלק מהעונש. שני הצדדים לעברה תריכים להיות חלק מכל ההליך , המשפט והעונש. הקהילה הרלוונטית שצריכה להיות חלק ממעגל העונש של הנאשם , אלו הם המשפחות של של הנפגע והנאשם, קולגות מהעבודה, עדי ראיה, מנהלים, שכנים וכו'. הדבר החשוב שהוא אומר, זה שצריך לקשר את הקהיה הרלוונטית לפושע או לקורבן. לטענתו, זה יותר משמעותי מביה"מש שפותר בעיות (PSC). לפיו, לא לכל אחד יש בעיה מוגדרת, ולכן טיפול ע"י הסביבה הקרובה זה מה שיעזור. הטיםול שמציע ג'ון מטפל לא רק בנאשם אלא גם בקורבן ובקרובים שלו ולהם יש מקום משמעותי בטיפול. אובדן הכבוד, הפגיעה, והקורבנות לש הנפגע מהווים מקור לטיפול, וגם הם דורשים טיפול. בקהילות קטנות כמו מושב וקיבוץ, זה קל לייצר את המעגל הקרוב של הצדדים, אך בעיר גדולה צריך לפעול אקטיבית כדי להביא את המעגל יחד לטיפול. מטרת הטיפול היא להביא את הצד של האשם לדעת כמה נורא הוא התנהג, ולגרום לא להבין כמה כולם מאוכזבים ממנו. ניתן לראות שבכל חברה, חרם הוא העונש שהכי מכאיב ומלמד את הנאשם. החרם גורם לנאשם להתבייש במה שהוא עשה, וזוהי הדרך הטובה ביותר ללמוד איך להתנהג. אומנם זה עלול להיות קשה לקורבן, לדוגמא קורבן של הטרדה מינית, להתמודד עם המעגל הטיפולי הזה, אך זה אולי פחות קשה מלבצע את כל ההליך המשפטי בעצמו כמו שבומילר תיאר. יכול להיות שזהו הליך שהקורבן לא רוצה להתמודד איתו אחרי מה שעבר, אבל זה הליך אפקטיבי וזה ישתלם בתווך הארוך. יכול להיות שזה לא יעבוד, וזה לא מתכון להצלחה, אך ג'ון טועון שזה יותר טוב מהאופציות הקיימות – המערכת הפילית הנוכחית. ההוכחה לכך שזה עבד בבתי המשפט הקהילתיים ובחברות שיבטיות. אם הקורבן דורש ומתעקש על הענשה של האשם, "מעגל הצדק" לא יוכל להעניש יותר ממה שביהמ"ש יכול היה לתת. כמו כן, זה יכול להיות יותר טוב לקורבן לקבל מהאשם כסף, במקום שהאשם יהיה בכלא, כי אז הקורבן יוכל להשתמש בכסף למטרות שטובות לו. לפי ג'ון, הממשלה רוצה לחנך אנשים להיות אחראים למעשים שלהם ולהשלכות של מעשיהם על הסובבים אותם. דרך נוספת שג'ון מציע היא שילוב הרגולציה עם ההליך הפלילי, כך שבהתחלה מפעילים את הרגולציה, ובהדרגה עולים להליך פלילי וענישה.

* שירה   06/01/18 | 01:01

* עידן הפייס   05/01/18 | 22:32

סך הכול יבש סתם עושים רעש

* קרית אונו   05/01/18 | 21:55

* יום חורפי   05/01/18 | 21:31

.סופרים את השניות שיורד גשם? מה ניסגר אין על מה לכתוב ולחפור עליו?? בחורף צריכים לרדת גשמים- גשמים של ברכה אחרת איך יהיו מים איך יגדלו צמחים? שכחתם... שכחתם שמישם מגיע המזון שלכם ולא מהסופר... התחרפנתם לגמרי... תגידו תודו שיורד גשם איזה יום אחד

* מה הביג דיל?????   05/01/18 | 19:50