* אילנה   19/03/13 | 11:42

ראחותי בחו"ל כבר שנים ולא מתכוונת לחזור. עצוב.

* דקלה   19/03/13 | 10:48

מרגישה בדיוק את אותי התחושות,מאחלת לך ולכל משפחתך חג שמח ממלבורן !

* נעמה   19/03/13 | 10:41

מדהים מה שכתבת וכל כך נכון אני חיה בחו״ל כבר כמה שנים ושום דבר לא יחליף את המשפחה ושום דבר לא ממלא את החיסרון הזה כל חג עם צביטה בלב כשאת שומעת ״כולם היו חוץ ממך״ אפשר לחיות עם זה אבל לא להתרגל זה חור שתמיד נשאר והכואב יותר זה שהזמן עובר ואי אפשר להחזיר רגעים שחלפו והפסדנו . שיהיה לכולם חג שמח

* גלית   19/03/13 | 07:26

בתור תושבת חוזרת אחרי 9 שנים בגולה אני מסכימה כי לפעמים הרגשתי החמצה וגעגוע עז למשפחה בעיקר כשנאלצתי לוותר על הגעה לחתונות של אחיי, או להתבשר שאימי מתמודדת מול מחלה לא קלה ואני לא לידה לתמוך ולהחזיק את ידה, אך עם זאת לא קל לחיות רחוק מהשמפחה אבל קשה הרבה יותר לחיות קרוב מדי למשפחה, זכורים לי ארועים משפחתיים (אפילו רחוקים) וערבי חג שכאבתי על היותי רחוקה מהמשפחה ,מהר מאוד לאחר נחיתתי הבנתי כמה לא הערכתי נכון את השקט והשלווה, האירועים הפכו ליציאה מהשגרה (ולא תמיד עם בן זוגי) שהרי ה"קנס" גודל עם מספר המגיעים ותמיד אבל תמיד מזה 7 שנים אני נכנסת למצב של חרדה ותסכול מול השאלה הבלתי נמנעת של - איפה השנה עורכים ערב חג ,וברוב המקרים יוצא שעל מנת שלא לפגוע באף צד אני מוצאת את עצמי טורחת ומגישה, אמנם בהנאה אבל בהחלט עייפה, אז כן המשפחה קיימת ותמשיך להתקיים ולא משנה היכן אנחנו נמצאים ולפעמים לא קל להתמודד עם כל הקרוב קרוב הזה כמו שלעיתים לא היה קל להתמודד עם הרחוק שהיה ומשפט אחד אחרון לסיכוןם- רחוק מתוק, ככל שרחוקים כייף יותר להזכר במשפחה

* ליאת    19/03/13 | 00:52

אני בקנדה כבר 5 שנים ואין דקה שאני לא חושבת על ישראל!!! לצערי אני לא יכולה לחזור אני נשואה לקנדי ויש לנו ילדים... פה אף פעם אני לא ארגיש בבית , אפילו כל הישראלים פתאום נהיו קנדונים כאלה ,,, רוב השנה קור כלבים, אני שונאת את זה . החג הזה יעבור בטח גם עם דמעות וגעגועים ליקרים שלי... קשה מאוד הלב פצוע ורוצה הביתה לחבק את אמא

* נטלי   18/03/13 | 22:10

זו הנקודה הכי רגישה שמכאיבה לי עכשיו....לאו דווקא בגלל פסח שלא נהיה בארץ אלא בגלל החור הגדול ששום סקייפ לא מצליח למלא. זה מגרד בורידים!!

* ישראלסינית   18/03/13 | 16:25

כל מילה בסלע!!! גם משפחתי המורחבת כולה בארץ ורק אנחנו הגרעין בעל+שני בנים בחו"ל . ויש פה את הנוחויות ואבא שחוזר מוקדם וסופש ארוך והכל מדהים. אבל המשפחה, סבא וסבתא ובני דודים, זה לא וזה הכי הכי חסר. אני מקווה שהרילוקיישן שלנו הוא בהחלט זמני שיהיה לכולנו חג שמח ואת הבית

* alex   18/03/13 | 11:52

מיכל, את כותבת מדהים והוצאת לי את המילים מהפה.. הפסקה האחרונה פשוט עשתה לי חשק לתפוס את הטיסה הראשונה חזרה הביתה. חג שמח ממלבורן. :)

* bunny   18/03/13 | 10:26

גרנו כ3 חודשים בארצות-הברית ולצערי נאלצנו לחזור. היום 4 שנים אחרי אני מתגעגעת בטירוף. לאיכות האנשים החינוך המדהים בבתי ספר ציבוריים. הטיולים בסופי שבוע.החיים הם לא רק בשביל המשפחה המורחבת. חשבו מה אתם וילדיכם מרויחים מהשהות באוסטרליה. אני באופן אישי לא אוהבת את החגים ואת הצורך של האנשים להידבק להורים.היום הייתי חוזרת לארצות-הברית.

* מ   18/03/13 | 08:03

כן גם אני גרה פה כבר שש שנים ומקימה פה משפחה. אבל המשפחה של בעלי עם כל האהבה שלי אליהם היא לא המשפחה שלי! הקנאה כשהאחיינים שלו מחזיקים את בתי ואמא ואבא שלו נותנים לה נשיקות וחיבוקים ולעומת זאת כל המשפחה שלי זכתה לראות אותה פעם אחת לחודש כל השנה שהיא חיה... עצוב, פשוט לבכות כל פעם מחדש! איך מסבירים למשפחה שלי שכל הזמן אומרים לי, אין לך מה לחזור לישראל אין פה כלום, לא מבינים שיש אותם וזה המון!! להם יש את כל החויות שהם עוברים ביחד. לנו יש רק לחיות את זה בתמונות... מתי נצליח לשכנע את כולם שפה יותר טוב!! רק שיעשו רילוקישיין בעצמם... כואבת כל יום!!

* עדי   18/03/13 | 07:41

ונמצא עם אישתי והילד. קשה לנו נורא לחשוב על לחזור לארץ ותמיד אנו אומרים ששנה הבאה נחזור וכך עשינו לפני שנתיים חזרנו לארץ רק בגלל הגעגועים למשפחה וכעבור שנה בארץ החלטנו שאנחנו חוזרים לארצות הברית. חבל שאי איפשר. להביא אתאבא ואמא לכאן.

* חיי בחול   18/03/13 | 06:57

אבל אם אתה עושה בחירה, לך איתה. אין לי תלונות לאנשי הרילוקיישן שעוד דקה חוזרים לארץ. מי שחי ועבר אפילו עיר, חווה סוג של תלישות שעליו לגשר עליה. אנשים רבים לא מבדילים...התלישות היא חברתית ואת זה ניתן לייצר. זה דורש עבודה ולא מתאים לכל אחד. אם את שייכת למלחמה, מרוץ עכברים, אונס אזרחי, אלימות תוקפנות חוסר כיבוד מרחב אישי, לכלוך צפיפות לחץ סטרס....ישראל היא בשבילך, חיזרי הביתה.

* אני   18/03/13 | 05:12

לפני שנה וחצי ולאחר שהייה בת שש שנים בגולה אוכל להגיד שהכי רציתי לחזור עבור ולמען המשפחה , רוצה לומר כי התאכזבתי מאוד החיים פה מאוד קשים הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית/ תרבותית אנשים כל הזמן בלחץ היסטרי , התנהגות ברוטלית ואגרסיבית , המדינה לא משקיעה בחינוך ותרבות והדבר שכולם בגולה מדברים עליה - המשפחה- גם היא נעלמת כאן כי אין זמן לאף אחד כולם עסוקים בהישרדות יום יומית אז באמת נפגשים פעם ב... לא ממליצה לחזור אבל זה אינדיבידואלי לכל אחד , בהצלחה בכל אשר תבחרו.

* אביבית   18/03/13 | 03:23

לפני שנה וחצי ולאחר שהייה בת שש שנים בגולה אוכל להגיד שהכי רציתי לחזור עבור ולמען המשפחה , רוצה לומר כי התאכזבתי מאוד החיים פה מאוד קשים הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית/ תרבותית אנשים כל הזמן בלחץ היסטרי , התנהגות ברוטלית ואגרסיבית , המדינה לא משקיעה בחינוך ותרבות והדבר שכולם בגולה מדברים עליה - המשפחה- גם היא נעלמת כאן כי אין זמן לאף אחד כולם עסוקים בהישרדות יום יומית אז באמת נפגשים פעם ב... לא ממליצה לחזור אבל זה אינדיבידואלי לכל אחד , בהצלחה בכל אשר תבחרו.

* אביבית   18/03/13 | 03:23

* השאלה עדין נותרה פתוחה.   18/03/13 | 03:04

להרבה ישראלים שלא יצאו החוצה מהמדינה ולא ניתנה להם האפשרות לפרספקטיבה חיצונית, אין את המושג הזה של התלישות. בתור אחת שעוד מעט סוגרת שנתיים באירופה אני יכולה לומר ששום כסף ושום איכות חיים לא יכולים להחליף את התחושה של הקשר למדינה, למשפחה ולהרגשה של בית. הקושי הזה מאפיל על כל אספקט אחר. ולכן אנחנו חוזרים כבר בשנה הבאה- שמחים שהזדמן לנו לחוות את החוויה אבל עוד יותר שמחים לחזור.

* קרן   17/03/13 | 22:57

נכון שבחו״ל יתכן שמבחינה כספית, איכות חיים וכו׳ טוב יותר, אבל איני רוצה לגור במדינה שאני לא מרגישה שייכת אליה, מבחינת שפה, תרבות, דת והכי חשוב שהמשפחה נמצאת כאן. חשוב לי גם שתהיה המשכיות למשפחה בארץ. מבחינתי, אין לזה תחליף ואין לזה מחיר.

* אני   17/03/13 | 21:31

ההורים לא נעשים צעירים יותר . אז תחזרו מהר אין כמו משפחה.

* מיקי   17/03/13 | 21:22

למרות שאני חיה בישראל רחוב ליד משפחתי .. אבל מבחינתי להגירה גם אם זמנית יש מחיר נוסף.. במישור הלאומי דתי .. אני לא דתיה רחוק מזה אבל אין מקום בעולם מלבד ישראל בו ארגיש בבית. פטריוטיות זאת לא מילה גסה.

* אמא לילדים   17/03/13 | 19:29

אחותי נסעה למלבורן רק לשנה אחרי שלש שנים הם שלחו מטען באניה והיו אמורים להגיע לארץ כעבור שישה חודשים.בסופו של תהליך נסענו לאילת והחזרנו את המטען למלבורן. עברו 40 ומשהו שנים מאז. הילדים שהלכו לביהס היהודי הגדול ביותר מחוץ לישראל כבר אנשים בוגרים שחושבים שאנו עם כובש ושהפלשתינאים הם עם נדכא וצודק וכו וכו. ולצערי הם לא יחידים הם רק מראה.

* אורית   17/03/13 | 19:08

אם יש לכם איכות חיים שם,מיותר לחזור לארץ לדעתי לפחות. עם כל הכבוד למשפחה.משפחה לא קונה איכות חיים. איכות חיים בעיניי זה מה שכתבתם חינוך הולם לילדים,לחזור הבייתה בשעות סבירות,נופים עוצרי נשימה,חיים עם בטחון. חיים ללא יוקר מחייה מטורף ועוד...

* אנונימי   17/03/13 | 18:47

המשפט האחרון הביא לי דמעות בעיניים. גם אנחנו רחוק מהמשפחה וזה באמת הכי חסר בחגים.

* מיכל   17/03/13 | 15:19

* סבא    17/03/13 | 14:02

תאמיני לי, אם הייתי עוברת לחו"ל, איש לא היה שם לב. יש לי משפחה גדולה, אבל קרה ומנוכרת. גם ההורים שלי וגם האחים והאחיות, חיים לעצמם, ולא מתענינים באיש. בקושי נפגשים פעם בחצי שנה........

* חבל אבל זה המצב   17/03/13 | 13:09

כסבתה לנכד שחי באוסטרליה - החוסר הכאוב כל כך הוא משני הצדדים. ובאמת אין מה לומר, איכות החיים באוסטרליה היא משהו שאפשר רק להתקנא בו.

* ע.   17/03/13 | 12:44