שלום לכם, הכל שטויות במיץ עגבניות, רוצים למגר את האלימות? שאלו אנשים מי מוכן להרצות בענין בבתי ספר או בכל מוסד אחר, או בכל מקום באשר הוא, בתנאי שאותו אחד מרגיש מוכן להרצות בענין זה. שנית, אחרי שהוא יאמר שהוא מוכן להרצות, זה לא מספיק, עליכם יהיה לבדוק בדרכים שלכם [פסיכולוגים, איבחונים וכו'] אם אכן הבנאדם [זו יכולה להיות גם אשה, ילד לא קטין, גבר וכו'-לצערנו כל מי שחווה אלימות, או ראה אלימות לנגד עיניו ולא יכול היה לעזור [כמו קטין שפוחד להלשין על הוריו או אחיו וכו'] - בקיצור, יהיה עליכם לבדוק אם אכן הבנאדם מתאים להרצאה, כי לא כל אדם יכול לדבר מהמקום הנכון, יש כאלה חושבים שהכל מאחוריהם, אבל הם למעשה עוד מה זה כעוסים ומלאים. אם תעשו מה שאני אומרת לכם, למשל אוסף סיפורים של אנשים שנפגעו מאלימות בדרך כל שהיא, שסיפורם ידבר אל המכה הנוכחי או העתידי, או שידבר אפילו למי שמוכה באותו זמן או מועד לפורענות - אז כבר נעשה אדיר לדעתי. אני מדברת ממקום בו הייתי חיה באלימות ופחדתי לספר, למה פחדתי? סיפור ארוך ארוך אבל בקצרה, רבות מזה, זה הציפייה שלא לאכזב את ההורים [זה קרה במקרה שלי מיד אחרי הנישואים] אבל מאמינה שבכלל החשש לא לאכזב את המשפחה הקרובה כי אתה יודע שישר תשמע את המילה, יו חבל, למה אולי תנסו שיחות וכו', ובאותו רגע, אדם שמוכה לא יכול לסבול שמדברים אליו ככה, אבל האדם המוכה מתבייש להגיד לצד השני, מה פתאום וכו' הוא מרגיש הרי בזוי, נחות, אין לו כוחות נפשיים בכלל להעמת וכו', גם אם ירצה, הוא מתבייש שהרי הוא מקבל עצה והוא בתקופה מובסת, אם יעיר, אולי היועץ יעזוב אותו, שנית, הרבה פעמים האנשים האלה יכולים לבוא ממקום שלמראית עיןלא חסר כלום ואז הבחורה המוכה [במיוחד נשיםאו ילדים] מתביישים פתאום לספר שהם מוכים וכו', כי אחרי הכל, הם היו שנים עם פוזה של בגדים יפים מכונית ולבוש. יש את המקרה של מי שאין לו אבל עדיין שידר שהכל טוב. ילדים בכלל אין מה לומר, הם הרי מפחדים שיקחו את אמא שלהם או אבא שלהם. אמא מנסה להגן כי הסיבה ברורה לכם, אמא. בקיצור, פרסמו מודעה לסיפורי אוסף בעילום שם למי שירצה של כל מיניס וגי אנשים, מבוגרים, קשישים, ילדים, נשים, גברים ותבדקו מה נשמע אמין ומה לא, יש מי שירצה לכתוב ויש מי שירצה לספר ואז תכתבו וכו'. לסיום, אני לצערי בעלת נסיון רב לא בענין של האלימות, כל השנים שאני גרושה, אני נדהמת מעצמי, כמה תעוזה צריכה להיות במקום שבו אני היום. אבל כל הזמן אמרתי, אילו היו נותנים במה למי שהוא באמת, זה משהו אדיר. תראו, אילו יכולתי להרצות בענין, מבטיחה לכם שאף אחד לא היה אדיש להרצאותי, אני מוכנה לתת את כל כולי, זמני ומרצי לזה וגם לכתוב על זה ולהרצות על זה, כי לצערי חוויתי את זה בשתי סיטואציות, ולא, אני לא טיפשה, לצערי הרב לקח לי זמן להפנים וללמוד שאין דבר כזה להשאר במקום בו אדם לא מכבד אותך, ואני לא מתכוונת למכה, אני מתכוונתת לרגע בו אדם לא מתיחס אליך בכבוד, מהר לעוף ולא להתרגל למה שהכתיבה החברה סטיגמות של לסלוח וכאלה. אוקיי, סולחים לחבר, לבן משפחה וכו' על ריב בקטנה או בגדולה, אבל עם בן זוג, אסור לעולם שיהיה מצב של שליטה, או עם מעביד ועובד, או עם הורה וילד. אני יכולה להרחיב לכם בענין, אבל לא רוצה הכל כאן, זה לא צורה, תוכלו גם לבוא ולשמוע את הרעיון שלי, אני אנסה במייל לשלוח לכם שני קטעים שכתבתי, אחד עלי מה שחוויתי, והשני מכתב כביכול לאדם האלים אותו אני מכנה מפלצת האלימות, לדבר בעצם לאדם שמכה, כי האדם שמכה לא רק צריך להגיד טוב הוא בטח היה מוכה מהוריו וכו', צריך לנסות לעזוב ואין מה לעשות, למשל היום אני מתה ללמוד אחרי שגידלתי ילדים לבד עם שכר מינימום, אבל אין לי אפשרות, אבל אני לא אלך לריב ולדפוק שולחנו, אבל הנה דוגמא טובה למדינה שרוצה לנגע אלימות,א בל מה בעצם היא עושה למען החברה הצעירים? כלום. בישוב שלי בחופשות ובכלל בקיץ, לא היה כלום לנוער, אתם מאמינים? ועד שהיתה איזו הופעה לנוער, היה עליהם לשלם 35 ש"ח ואיזה משמר היה שם שלא יקפצו מהשער - בושה. אשלח מכתב במייל עם סיפור ומקווה שתשיבו לי שקיבלתם לפחות. פשוט חשוב שתבינו איפה הטיפול שורש נעשה ואני יודעת איפה, עבדתי על זה לא מעט והייתי גם במקום בצד השני [לא מכה חלילה, יצא לי לשמוע סיפורים של כל מיני]. תודה

* אשה מוכה לשעבר   27/09/09 | 02:38

ככל השחיתות וכל מה שלא עושים לנוער, עוד אחר כך מתפלאים למה הם כאלה. נוער שחי במשפחה עם משכורת מינימום של הורים שבוכים, שקשה להם וכו', אין הוא יכול להיות שפוי? לא מעודדת לאלימות אבל אתה צודק במאה אחוז.

* אשה מוכה לשעבר   27/09/09 | 02:39