זה רק טבעי שאקרא על הטוב שבעולם על אהבה בן אנשים ואהבה לדברים טובים וחיוביים . עשיתי זאת גם קודם , עכשיו יש לזה משנה תוקף. אני כבר גמלאי כל חיי התפרנסתי מעבודה שקשורה בים ואוניות ,ומלכה אשתי עד שנלקחה ממני הייתה מורה לתנ"ך ולשון . סבתא ואמא גאה ואוהבת , עד שחלתה בלימפומה ואחרי עשר שנות מאבק קשה המחלה לקחה לי אותה . אני מספר לך את זה כי סיפורך נגע לליבי התרגשתי לקרוא ושמחתי שיש עוד אנשים כמוך בעולם . היום אני מתנדב במחלקה ההמטולוגית שבה טופלה אשתי מלכה . ועוזר במה שמבקשים ממני, זה מרגיע ומספק להחזיר משהו . והאמת אני בודק אולי היא בכול זאת נמצאת ואני אתעורר מהחלום הרע שאני נמצא בו , אתה אדם מיוחד ,סיפורך מדהים ואני מאחל לך בריאות ואושר ושיהיה לך כח לעשות רק טוב....

* ששון   29/12/17 | 20:44

גיל, קראתי והתרגשתי יחד איתך. ללא ספק - לפגוש בגיבורת ילדות עליה גדלת - זו חוויה מדהימה. אבל לפגוש גיבורת ילדות כה משמעותית, שחולקת עמך קושי משותף והעניקה השראה וכוחות להתמודדות - זה באמת משהו שלא ניתן לתאר. הסיכוי שתפגוש אותה יום אחד בשר ודם על ספסל בגינה לידך - על כך נאמר שלפעמים המציאות עולה על הדמיון.

* שירלי   21/12/12 | 19:18

כתבה יפיפיה ומרגשת, כל הכבוד גילי! נזכרתי בספר של ילדותי - "הלב" של דה אמיצ'י. במיוחד בקטע שמציבים אותו לשמור בגן הציבורי בלילה וכולם הולכים הבייתה והוא נשאר בקור....

* אורי   30/04/11 | 09:10

אנחנו חברים כבר למעלה מעשרים וחמש שנה, תמיד הערצתי אותך כאומן ויוצר, ולא אמרתי זאת לך כנו שאני מרגיש כעת, גרמת לי לשתף כת יבה שהיה עצור תוכי הרבה מאד זמן, ואעל כך תודתי תינת ללך מעומק ליבי. אתה כותב ואמן מדהים. רפי

* רפי לרנר   29/04/11 | 19:18

מה אתם חושבים על הספר? מה אהבתם? מה לא?

* שמוליק   25/04/11 | 12:54

* נועם רודריף   22/04/11 | 16:05

גם אני זוכרת שמאד אהבתי את הספר הזה ובהחלט מדהים שפגשת את הגיבורה בעצמה. מה שמאד ריגש אותי זה המונח שציינת "אנשים שקופים"...שגם אני רואה אותם ומשתדלת שלא לפספס וזה תמיד צובט לי בלב. סיפור מרגש שזכור לי, הוא שהייתי מפקדת בצבא בתחום של אוכלוסיות מיוחדות (חיילים ממשפחות הרוסות הזקוקים להשלמת שנות לימוד וכד) ויצא לי להעביר פעם שיעור בבסיס אחר. כעבור שנה כששבתי לאותו הבסיס לבקר לפתע ראיתי את אחד החיילים שנכח באותו השיעור, אז ניגשתי אליו ושאלתי אותו: מה שלומך עמנואל? והוא עמד לרגע המום ושאל אותי: וואו איך זכרת את שמי?? לפעמים לשים לב לפרטים הקטנים, לזכור שמות, לתת חיוך, לשאול מה נשמע- זה מה שמשמח את האחר ודורש כלום מאמץ מהאחד... חג שמח גיל, תמשיך לכתוב:-)

* michali   21/04/11 | 13:35

למרות שתודה לאל אני הולכת על שתי רגליים חזקות ובריאות מאד הזדהיתי עם הגיבורה, בכיתי מהקשיים שלה והתחזקתי מהעוצמות שלה תודה גיל!

* גלית   18/04/11 | 01:25

* 12   18/04/11 | 00:28

* אחת   18/04/11 | 00:05

איזה סיפור יפהפה. אני כמובן זוכר את הספר הזה, די בטוח שאתה זה שהבאת לי אותו, או לפחות אמרת לי לחפש אותו. ואיזה סיפור יפהפה על איך פגשת אותה... האמת החלק שאני הכי אהבתי, זה את עצם ההחלטה לגשת לקשישה על כסא גלגלים עם מטפל זר ישוב לידה, באמצע שדרות הילד ברמת גן.... זו פשוט נשמעת כזו סצינה טיפוסית, לך ולתפאורה המקומית. מסוג הדברים שבטוח יקרו לגילי, ובטוח בשדרות הילד, ובטוח יובילו לאיזה צירוף מקרים מדהים. רק היה חסר לי איזה חלק שאתה ממשיך בשדרה, ופוגש את הסבתא שלך בבית הקפה בפינה של הכיכר, והיא תופסת אותך עם צרור בדיחות שלא נגמר... צריך להיפגש שם פעם, לזכר סבתא שלך ולזכר הימים ההם.

* חבר אמת   17/04/11 | 22:57

וואי הספר הזה כלכך יפה!! ומה שכתבת פה היה ממש יפה..

* ריגשת אותי ממש..   17/04/11 | 21:50

כמובן שגם את הספר "אני אתגבר" קראתי יותר מפעם אחת בילדותי. מרגש.

* סתם אחת   17/04/11 | 21:49

שהעשרת את חיי :-) חג שמח

* דפנה   17/04/11 | 21:24

ריגשת אותי מאוד והייתי רוצה לשתף אותך בדבר מה , המורה שלי הייתה קוראת לנו את הספר '' אני אתגבר'' והספר מרגש מאוד .....ואתה ריגשת אותי עוד יותר.. תודה ! מורן :)

* מורן   17/04/11 | 20:45

אנחנו בד"כ מנסים להתעלם ממצוקתו של השונה, לא רוצים להתעמת ומעדיפים להדחיק ולשכוח. כתבת כל כך יפה, כל כך מוחשי, שאי אפשר להתעלם או להדחיק. תודה! והלוואי שתמצא את הטוב שמחכה לך בהמשך הדרך.

* ריגשת אותי   17/04/11 | 12:00

* ד.   17/04/11 | 11:48

הסיפור לכשעצמו מרגש ביותר והתיאורים על הקושי בחיבוקים, ועל כך שהלכת "ברגל" אליה, ממחישים יותר מכל את זה שאנחנו לא מעריכים את הדברים הללו, כי הם באים לנו בקלות, ובשביל אנשים כמוך זוהי התמודדות יומיומית מלווה בתהיות של איך זה מרגיש ומה זה עושה. טור יפהפה!

* יואב לוי   17/04/11 | 11:46