אני חייבת להודות שמאוד מאוד אהבתי והתרגשתי מהמחנכות בביה"ס . יישר כוח שירבו מורות כמוכן בישראל . איזו סבלנות כמה כוחות נפש עד שראיתן תוצאות.ולא הרמתן ידיים . אני חייבת להודות שממש בכיתי מהתרגשות .כל כך נוגע ללב ומרגש . חבל מאוד שאין מחנכים כדוגמתכן בארץ . יישר כוח . המשיכו בדרך המיוחדת לכן .זו הייחודיות שבכן.

* פלורי   20/10/16 | 22:18

היום.

* אני   13/10/16 | 20:31

קוראים לי נורית . ראשית אציין, כי אינני נוהגת להגיב בכתיבה באמצעי האינטרנטי, אך הצפייה בתוכנית, בית ספר לתקווה, לא הותירה לי ברירה וגרמה לי לחרוג ממנהגי הפאסיבי. גילוי נאות , גם אני בדומה לשלום מיכאלשוילי גדלתי והתחנכתי במוסדות החינוך ברמלה . מכאן שברורה לי ומוכרת לי הסביבה שבה מתנהל בית הספר נווה יונתן, שבזמני עוד היה בית ספר יסודי בלבד... וכעת אתמקד בסיבה שבשלה חשתי דחף כמעט בלתי נשלט להעלות על גבי אמצעי זה את התחושות הלא פשוטות שהותירה בי התוכנית המדוברת; נראה כי הניסיון להעלות על נס את דרכה הייחודית , המאתגרת ויצירתית של המנהלת שלי , שמתבססת על כלים מתורת האימון האישי מעולם הספורט התחרותי, ושלה יש הוכחות יישומיות של התקדמות בהיבט הלימודי-רגשי-התנהגותי-תפיסתי בבית הספר, הפך לחרב פיפיות בכל הנוגע לדרך בה בחרו להציג את התהליך של הדרך החיובית ורבת המשמעות . זאת מאחר ומרבית ההתמקדות נעשתה דרך מספר יתלמידים אשר לומדים בחטיבת נווה יהונתן. יותר מכל צרמה לי הדרך שבה בחרו להציג את חולשתם קבל עם ועדה , בתוכנית טלוויזיונית בפריים טיים בערוץ השני, כשצופים רבים עדים לתהליכים רגשיים לא פשוטים בעלי מאפיינים אינטימיים-טיפוליים מורכבים שחווים ילדים-נערים, באופן חודרני , בלתי מותאם...ואף ארשה לעצמי לתאר כלא אתי בהתבסס על תחום מקצועי כביבליותרפיסטית שעובדת מזה כ10 שנים במשרד החינוך!!! מה גם שיותר מכל חשתי באי נוחות בשל התחושה כי ילדים אלה, בהסכמת הוריהם, נחשפו בצורה כל כך לא מבוקרת ולא מוגנת . מה שהעצים אצלי את התחושה כי כל הדרכים כשרות וראויות להצגת דרך ואג׳נדה חינוכית בכסות אישורו של משרד החינוך גם במחיר של שימוש , לא רוצה לומר ציני, אך וודאי לא מבוקר ולא מגן על פרטיות הילד ומשפחתו ובוחר להתמסר כמסומא עיניים ולב לדרך למטרה ...! בשלב זה , אני שואלת את עצמי האם לעובדה שמדובר בילדים מבתים לא פשוטים ממצב סוציו אקונומי מורכב מאפשר לאחראי המבוגר להיות עם יד קלה על השלטר המצפוני ולהקריב את תמימות הילדים , משתפי. פעולה הקלים להשפעה ושכנוע, זאת בשם האמונה כי הדרך מקדשת את האמצעים!!??!! וכעת ארצה לסיים בתמונה שנשארה עמי הרבה אחרי שסיימתי לצפות בתוכנית המדוברת: הרגע שבו מתקלפות ההגנות של הילד השכוב על המזרן ובעידודה של המטפלת/יועצת חושף את הקרביים ועולמו הפנימי רק שלרגע אינטימי וכל כך משמעותי זה שותפות עיניים רבות זרות ...ואני שואלת את עצמי על היום שאחרי, ועל ההשפעה שעלולה להיות על ילד כזה דווקא בהיבט הרגשי-נפשי,, ועד כמה באמת היה מודע באותו רגע צהבהב של חשיפה טלוויזיונית , למידה שבה היה לא מוגן, לא שמור, חשוף דווקא ברגע בו היה הכי קרוב לעצמו כשדמעות זולגות על לחייו .... ואסיים בהדהוד שירו של עמיחי : ״מי מרחם על ילדי הגן״- או אם יורשה לשאוב השראה ממילותיו דל עמיחי: מי ישמור על ילדי. מת הספר בחטיבת נווה יהונתן ברמלה....ראש העיר? משרד החינוך? היועצת? ההורים? המנהלת? הטלוויזיה בשעת הפריים טיים...? האם באמת לא יכולה היתה להיות דרך אחראית יותר , מבוקרת ורגישה יותר כדי להציג , לשתף ולאמוד את כוחה של הדרך החינוכית האחרת ,המבורכת יש לומר, של המנהלת שלי ובית ספרה הייחודי, שלא דרך פריזמה בלתי אחראית ובמידה מסויימת כזאת שאף תורמת, כנראה שלא המתכוון, להנצחת הסטיגמה והנראות השלילית והשטחית שיש בקהלים רחבים על המקום היקר לליבי ולעולם חוויותיי כילדה ואחר כמתבגרת וכאישה, הקרוי-רמלה...???

* נורית   14/10/16 | 21:47

מקווה שהאחראים יקראו גם כן. למרות שכבר מאוחר והעוול נעשה.

* מדואל   27/10/16 | 19:52