בממלכת החיות של הפופ, כדי לשמור על מקומה בצמרת הפירמידה, נדרשת הלביאה לגימיקים חדשים ולשינויי הופעה ותדמית על בסיס קבוע. ולכן לא מפתיע ש- "I Am... Sasha Fierce", אלבומה החדש של ביונסה, הבחורה ששמה את ה-D במילה דיווה, הוא אלבום כפול, שמחולק לשני חלקים, שנים אלבומי קונספט קצרים, בני 8 שירים כל אחד. זהו אלבום שלישי לביונסה, אחרי שהקודם שלה, "B’Day", זכה בגראמי. בתור אחת המלכות הראשיות והראויות של הפופ האמריקני היא הצליחה לקבץ למלאכת הפקתו את כל האשפים הגדולים ביותר שפועלים כיום בשוק.
החלק הראשון "I Am…", כפי שניתן להבין משמו, מייצג את הצד הפנימי והרגיש שלה. "Sasha Fierce" לעומתו (וד"ש לכריסטיאן מ"פרויקט מסלול") מייצג את האלטר-אגו הדיוותי והזוהר שלה. גם עטיפת האלבומים תואמת: פנים נקיות מאיפור ולוק טבעי לראשון, לעומת לוק סלאטי ם נצנצים לשני. עבור אמן אמיתי חלוקה נקייה שכזו בין "אמת פנימית" ל"תשוקה" היא כמובן מלאכותית, אבל בביונסה-תעשיות חולבים פרות מנצחות עד הסוף.
האלבום הראשון מורכב משמונה בלדות "רגישות". הוא נפתח דווקא טוב עם "If I were a boy", הסינגל הראשון שיצא מתוכו. המילים נחמדות והשיר תופס כבר משמיעה ראשונה. גם "Halo" שמגיע אחריו, עם הפזמון העוצמתי, הוא בלדת פופ מדויקת. אבל מאמצע האלבום זה מתחיל להיות מעייף. אם את לא בת 15 בוכייה עם לב שבור, קשה לי לחשוב על הרבה מצבים בהם האזנה לשמונה בלדות קיטש רצופות יכולה להיחשב כהנאה, בפרט כשכל שיר נשמע כמו העתק דהוי של קודמו.
הקול של ביונסה הוא כמובן כמו תמיד מדהים - הקשיבו לכמעט-אריה "Ave Maria" ותקנאו - אבל מבוזבז על שירים שגם ריהאנה ביום רע הייתה יכולה לבצע, והעיבודים המוזיקליים והמקצבים חד-גוניים ומשמימים, ונוטים בעיקר למלודיות בסיס של פסנתר וגיטרה אקוסטית. האלבום הזה מביא לנו ביונסה הרבה פחות "שחורה" מבחינת הגרוב והנשמה מבעבר, והרבה יותר סלין דיונית, כלומר הרבה יותר משעממת. בראיון איתה היא אומרת שזה האלבום הכי אמיתי שהיא אי פעם הוציאה, ושהוא מייצג את כל מה שהיא "מתחת לכל המייק-אפ, מאחורי האורות". הייתכן שמתחת למייק אפ היא עשויה מפלסטיק?
האלבום השני, "Sasha Fierce", אפילו נופל למרבה הצער מקודמו. הסיבה העיקרית לכך היא אופיו הקצבי מדי, שמשאיר הרבה פחות מקום לקול הגדול של ביונסה והרבה יותר משקל לעיבודים ולהפקה, ששוב פעם מאכזבת. גם הפעם זה מתחיל דווקא טוב עם "(Single Ladies (Put a ring on it" המדבק, בעל המסר הכאילו-פמיניסטי האינפנטילי ("אם אהבת את זה היית צריך לשים על זה טבעת"). אבל "Radio" שבא אחריו טראשי ולא לרמתה של המלכה - כששוב פעם ריהאנה נדמית כמבצעת מתאימה יותר - וברוב השירים מאלצים המקצבים הדלוחים את ביונסה בעיקר לצעוק.
הטובים באלבום הם "Diva" ו- "Sweet Dreams" הסופר-מדליק, אבל את הרוב כאן כבר שמענו ולא במיוחד התגעגענו. "סשה פירס", האלטר-אגו שלה, אמורה להיות אמזונה לוהטת, חושנית ונוטפת סקס, אבל היא נשמעת יותר כמו מרגרינה דלת שומן ולא כמו החמאה העשירה שצריכה הייתה להיות. וחמור מכך: "סשה" נשמעת בעיקר כמו הדודה המתאמצת של הבנות החדשות והמגניבות של הז'אנר.
ביונסה היא זמרת גדולה ו-"I Am... Sasha Fierce", על סוללת כותביו ומפיקיו, פשוט קטן עליה. נכון היה לשלוט בתאוות הגימיק ולוותר על כמה שירים חלשים, ואז היינו נשארים עם אלבום אחד, שאולי היה פחות פורץ גבולות משקיוותה, אבל שלם ומהנה הרבה יותר. בינתיים נתנחם בכמה שירים נחמדים ובעיקר נמתין שתתפקס ותחזור לשורשי הפופ-Rn’B האיכותיים שלה. אז מה עם איזה טלפון לג'יי זי?
ביונסה – "I Am…Sasha Fierce", אן.אמ.סי-יונייטד