כמעט 20 שנה עברו מאז הפעם האחרונה בה הייתי בהופעה חיה של ניק קייב. הוא הגיע אלינו שלוש פעמים בשנות התשעים - ב-93 בנמל חיפה ובסינרמה בתל אביב ב-95 וב-98. לאירוע בסקוטלנד הגעתי עם המון התרגשות, אך גם מעט חששות לגבי איך הוא יראה אחרי כל כך הרבה זמן. החלק הדומיננטי של הזרעים הרעים השתנה עם השנים (בעוד הגיטריסטים המייסדים מיק הארווי ובליקסה בלגרד הספיקו לפרוש), אבל אין ספק שהטרגדיה האיומה איתה התמודד לפני שנתיים (מותו של ארתור, בנו בן ה-15) היא זו שהטרידה אותי במיוחד. קייב מאז ומעולם שר על דם, יגון וכאב, אבל עכשיו זה מרגיש אמיתי ומוחשי הרבה יותר. החששות לגבי תפקודו בהופעה התפוגגו ברגע שבו הגיח לבמה.

מהרגע הראשון, הזמר כובש אותך עם הכריזמה המוכרת שלון. הפרפורמנס התיאטרלי, הכישוף והטוטאליות - הכל שם. המופע מקדם את שני אלבומיו האחרונים של קייב - האחד הוא אלבום האולפן האחרון שהוציא "Skeleton Tree", שמבוצע כמעט במלואו (7 מתוך 8 שירים) והשני הוא אלבום האוסף ששחרר השנה. כך נוצר למעשה איזון מושלם בין הישן לחדש. בנוסף, זה עוזר להקל על הכובד של החומרים החדשים (לא ש-"The Mercy Seat" ו-"Tupelo" הם שירים שמחים). כל זה יוצר רטרוספקטיבה נאמנה ומכובדת לקריירה של קייב. שירי "Skeleton Tree" מבוצעים נהדר על הבמה.

קייב חגג באותו שבוע 60 ונדמה שהזמן לא נוגע בו, הוא נראה מעולה כמו בעבר. הוא כמעט נוירוטי, חסר מנוחה, אפילו יותר ממה שזכרתי אותו מהביקורים שלו פה בניינטיז. בגלל הביקוש הרב, הוא מופיע באירופה באולמות הגדולים, דבר שעל הנייר מרגיש מנוגד לאינטימיות של יצירותיו, אבל אל דאגה, הוא יודע להגיע לכל פינה ולכל לב בקלות רבה. ה-SSE HYDRO בגלאזגו מכיל 13 אלף איש וקייב הגיע לכולם. הוא עבר מפינה לפינה, מלהטט כמו לוליין בין הבמה לגדרות הלחץ שמפרידות בינו לבין הקהל או קופץ בשחרור מלא אל זרועות המעריצים. הוא המשיך לעשר דקות של "Higgs Boson Blues" והשתעשע עם מישהו מקהל בדיאלוג מתמשך וקורע של "בום בום בום בום".

כיף לראות אותו צוחק עם הקהל ומשחיל כמה דחקות במהלך השירים על אוחזי האייפונים שמצלמים אותו. הוא חזר אחורה לאלבום הבכורה מ-1984 עם  "From Her to Eternity" ומשם המשיך ל-"Tupelo" האפל. אחר כך הרגיע עם בלדות ופתח בשירה בציבור עם "The Ship Song" ו-"Into My Arms". אחר כך הגיעו שני השירים, כנראה הנוגעים ביותר, מהאלבום האחרון - "Girl in Amber" ו-"I Need You", שסיפקו עבורי את רגעי השיא של מופע.

ניק קייב
ניק קייב | צילום: דרור נחום

בחלק מההופעה הוא היה מכונס בתוך עצמו. הצלילות ההתאבדותיות שלו לתוך הקהל, החיבוק החם שהוא נתן לבחור שרקד איתו והרגע שתפס אותי יותר מכל - החיבוק החברי שנתן לוורן אליס, שותפו ובכיר הזרעים הרעים כיום,  בסוף השיר "Distant Sky". רואים איך אליס עוקב אחריו במבט ושומר עליו בחמלה.הזרעים הרעים נשמעים מצוין, התאורה אלגנטית ומינימליסטית ויש שימוש צנוע ומוקפד בוידאו ארט על המסך הגדול.

בהדרן, קייב הזמין את הקהל לרקוד איתו על הבמה עם "Stagger Lee", כשברב הזמן הוא עמוק בתוך הקהל שבשורות הראשונות. המעריצים שעלו מוזמנים להישאר על הבמה גם לשיר האחרון, כשהם יושבים וצופים בו מבצע את "Push the Sky Away" כשקייב עטוף במעין שטיח אנושי. בסוף השיר הוא מחבק באופן חם וחברי את "החברים החדשים" שרכש לעצמו לפני שיר. כל קשת הרגשות עוטפת אותך במופע הזה, עד שאתה מגיע לקתרזיס מושלם. וכמו בשורה "And it's alright now", כך גם ההופעה מסתיימת באופטימיות.

הפעם לא אחכה 19 שנים נוספות. יש לי שני מפגשים נוספים איתו בהיכל מנורה, כי אף פעם אי אפשר לדעת מתי תהיה ההזדמנות הבאה. ממליץ לכם לחפש כרטיסים להופעות של קייב בתל אביב, כי מדובר באמת באחת החוויות החזקות שמופע מוזיקלי יכול לספק.