ב-2015 ג'ימבו ג'יי (עומר הברון) הקים יחד עם צמד חברי ילדות את "האחים נחמה", פרויקט צד שהוא מחווה אוהבת במיוחד לשירי אתניקס. חמושים בגיטרה אקוסטית ובהרמוניות קוליות, השלושה צילמו בדיוק שלושה קאברים למיטב להיטיו של חיית הכוח של ג'ימבו, זאב נחמה. הראשון מתוכם, "ציפור מדבר", הגיע ל-4,300 צפיות ביוטיוב. שנתיים אחר כך, "עשיתי" מאלבום הסולו הראשון שלו הכה גלים שהגיעו עד ללב המיינסטרים של ארץ נהדרת, צבר יותר משני מיליון צפיות, וזה בלי לספור את המיליונים הנוספים שצברו אינספור גרסאות הכיסוי.
נזכרתי בביצוע ההוא ל"ציפור מדבר" בעודי נוסע לערד לפגוש את ג'ימבו. כנראה שהסיבה לכך הייתה שנסעתי לעורפו של מדבר, ממש בשולי העיר הדרומית, מרחק 100 מטר אווירי מגסטהאוס בשם "ציפור מדבר", שם מסתתרת וילה יוצאת דופן. אני לא יודע אם הווילה הזו היא הבית הכי מוזר בערד, אבל היא בהחלט מרגישה כך – על חזיתה ניצב בגאון ראשו של גמל מאויר, שריד מקורי מפסטיבל ערד שמהווה רמז מטרים לאוסף חלקי המגלשות, הקרוסלות והנדנדות המחלידות ברחבי החצר האחורית, כולל מגלשת דונלד דאק מעט מלחיצה. אם טים ברטון היה יוצר סרטים במדבר מוכה השמש, ככה הם היו נראים.
ג'ימבו (35) לא גר שם. הוא בכלל תל אביבי שנמצא שבועות ספורים ממעבר לקיבוץ בעוטף עזה. לנוורלנד הדרומי הוא הגיע בהזמנת אורן עמית, מנהל סל התרבות בערד, שיזם את הפיכת הבית המוזר לבית אמנים שמארח יוצרים ממגוון תחומים לשבוע של ניתוק ויצירה. "זה כיף, אבל זאת לא חופשה", מתאר ג'ימבו את האווירה. "היינו עכשיו בחופשה בערך חצי שנה. סגר זה חופשה, ובין הסגרים זה לפעמים ימים של לדפוק את הראש בקיר. היה לי משחק עצוב ומעפן של להסתכל ביומן על מה היה לי לפני שנה בדיוק. ככל שהחודשים עוברים אתה שוכח שלפעמים היו לך ימים עם חזרה בצהריים והופעה בערב, ופתאום אתה לא במירוץ. אתה מאוד רוצה לרוץ, אבל אין לאן".
עד כדי כך מתגעגע להופעות?
"ברור. ברור עם סימן קריאה. היה את כל הדיבור הזה על המילה 'חיוני', ובהסתכלות רציונלית על המילה ברור שאוכל יותר חיוני מ'עשיתי', אבל אנשים מתגעגעים לצרוך תרבות, זה חיוני עבורם. אני מקבל את המדרוג ההגיוני – כאילו, מה יותר חשוב, לנשום או לעשות סקי? ברור שלנשום, אבל סקי זה אדיר. חסרים דברים לנשום בשבילם. מי שכמוני עושה קשר ישיר בין מוזיקה להופעות, קשה לו ליהנות כרגע ממוזיקה. איפה אני אמור לפרק את האהבה שלי לדבר הזה?".
התשובה לשאלה הרטורית הזו היא, לפחות למשך שבוע קצר בחורף 2020, בית מגלשות הרפאים של ערד. ג'ימבו ניצל את השבוע שהוצע לו כדי להתמתח יחד עם אוריה "אצבעות" ויצטום (גיטריסט להקת ספא, הכוללת גם את רועי דורון ואיתי כפיר, שמלווה אותו בהופעות והאלבומים) לקראת רצף הופעות בית אקוסטיות שנקבעו לו לתקופה הקרובה. זה אולי לא המירוץ שאליו התגעגע, אבל אחרי שישב בבית במשך כל כך הרבה זמן, גם הליכה קלה זה ספורט. את שבוע השהות שלהם הם ניצלו כדי לבנות הופעה אקוסטית שתפורה למידות התו הסגול. בערב צפויים להגיע כתריסר אורחים תושבי הסביבה שהוזמנו לצפות בהופעת הבכורה שלהם, שעדיין בשלבי גיבוש. בחזרה האחרונה, למשל, הם מחליטים לחבר את סוף השיר "מה ראפרים רוצים" עם "אני גיטרה" של בני אמדורסקי. "רוצה את הבדיחה הגרועה של חבר שלי מרחובות?" שואל ג'ימבו ואוריה שר את הפזמון של אמדורסקי בעוד שג'ימבו קוטע אותו בבדיחה האבהית המנדנדת "לא, אני גיטרה". בדיחה בין חברים שמתגלגלת לקהל, מוטיב חוזר במוזיקה של ג'ימבו.
קחו לדוגמה שיר חדש שנולד במהלך השהות בערד, שיר שלא בטוח שאי פעם יצא מערד, אבל נראה שלפחות לרגע שבו הם מנגנים אותו, הוא הפך לשיר האהוב עליהם בעולם, "צוננת". זה שיר שנולד מתוך הפאן של החבר'ה, מבוסס על מילת סלנג שהמציאו בין בקבוק בירה אחד למשנהו, ומשום מה כולל פזמון במבטא אמריקאי. "באנגליה שותים צוננת כבר בעבודה/ ובגרמניה הצוננת עם נקניקייה", מתחיל הבית הראשון, ולפתע קצת יותר ברור למה הם מתכוונים בשם השיר.
"אנחנו עוד לא יודעים מה השיר הזה, וזה מה שאדיר בו", ג'ימבו דואג להבהיר. "הרבה שנים לא היה לנו שיר שפשוט כתבנו מלהיות ביחד. ההתמקצעות גורמת לזה שההאנג זו עבודה והעבודה היא ההאנג, וזה כאילו ביחד, אבל אתה שוכח שפעם לפני כל העבודה היית נפגש עם חברים בשביל לעשות מוזיקה לא עבור כסף".
אז לא בטוח שהקהל ישמע את 'צוננת'?
אנחנו לא יודעים מה יהיה איתו אבל הוא כן מרגיש בול להופעות הקרובות, כי אתה מרגיש בו שמשהו אורגני. אין לזה הסבר מושכל. זה לא בדיוק דומה לשירים האחרים שלנו, אבל בתוך ההופעה הזאת הוא מרגיש קשור. הוא מהשירים האלה שאתה מצליח אשכרה להכניס סלנג שלך לשיר והקהל מבין. אנחנו קראנו לבירה צוננת אשכרה החל מיום ראשון האחרון, זה לא היה בדיבור שלי לפני שבועיים, ואז די מהר זה מתועד. זה רומנטי, אבל שלא יווצר הרושם שאני ממליץ לכתוב רק מתוך רומנטיקה".
אתה לא תהיה ביונסה, אחי
16 איש וכלב נאה בשם פליקס יושבים במרפסת של נוורלנד ומאזינים למוזיקה חיה ברוח המדברית. הקהל הקטן מגיב מצוין להופעה: מקשיב לכל מילה של הראפר גם ללא הגברה, צוחק בכל הנקודות הנכונות (אפילו בבדיחת ה"אני גיטרה") וממש אוהב את "צוננת". אחת האורחות שואלת למה יש בפזמון מבטא. "זה לא אינטליגנטי כמו שאולי יצרנו את הרושם", ג'ימבו עונה והקהל שוב צוחק.
ג'ימבו רגיל לייצר רושם מטעה. כשאני שואל אותו אם יש אנשים שמופתעים שהוא ראפר הוא עונה "בטח, תראה אותי! אני אמור ללכת לעבודה באלביט. אני נראה מפלגת מרכז חזק, אולי בליכודניקים החדשים". זה לא רק הלוק, גם הלהיט הכי גדול שלו, "עשיתי", הטעה אנשים לחשוב שמדובר בשיר הלל למסלול הישראלי האוטומטי של צבא-הודו-התמסדות. זו לא טעות טוטאלית, כי זה בהחלט רובד שנוכח בשיר, אבל מתחתיו יש שכבה אירונית ביקורתית רבת זוויות שמאוד מאפיינת את היצירה של ג'ימבו. "הקהל של עשיתי לא נשאר", ג'ימבו מספר. "ראינו אותו בא והולך. כמו כל מגה להיט של כל אמן, זה מביא לשנייה קהל גדול להופעה שמאוד מחכה רק לשיר הזה".
זה נתן לך כאפה של הצלחה?
"לא יודע אם לקרוא לזה כאפה, אבל זה גרם לי לכתוב אלבום שני שמתנער מזה. כשמישהו אמר לי 'תכתוב עוד עשיתי', והמון אנשים אמרו את זה, אני חשבתי שאני צריך לעשות ההפך. לא רציתי שאלו יהיו הציפיות ממני, כי כגודל הציפיות... כבר היה לי דיי ג'וב, פחדתי שיחשבו פתאום שאני הולך לעשות איזה חמישה 'עשיתי'. היה לנו את השכל להגיד שזה לא משהו שכדאי להרגיל את המאזין אליו. אני לא עיוור להצלחות מסחריות גדולות, זה כיף לעשות סולד אאוטים, אבל אני חולם להתפרנס מאמנות, ובמובן הזה אני מגשים את החלום. האהבה שאתה מקבל היא אותה הרגשה גם בקהל קטן. זה באמת מספיק. מי שחולם רחוק מדי, סופו להתאכזב. אם אתה רוצה להיות ביונסה, אתה תיכשל. אתה לא תהיה ביונסה אחי".
אז ממש כיוונת לבינוניות?
"לא יודע אם לקרוא לזה בינוניות, אבל כיוונתי לחיים שחשבתי שאמורים להיות לי. ב-1999 התחלתי לעשן סיגריות, והפסקתי שנים אחר כך באיזו סדנה. אמרתי לעצמי אוקיי, אני אוהב לעמוד מול קהל ואני באמת מאמין בשיטה וזה מספיק טוב כדי להתקבל לשם, אז חצי שנה עניתי לטלפונים והמלצתי על הסדנה. והייתה לי תחושה שאני עושה משהו סבבה. אני מוכר להפסיק לעשן, זה טוב לעולם. זה מה שחשבתי שאני אמור לעשות. מרוב שאנחנו מדברים על 'עשיתי' כשיר שהצליח, קשה לזכור שהוא נכתב ממקום מאוד אמיתי. הלכתי במסלול הזה בצורה מודעת ושלווה".
אבל בשיר יש גם טון ביקורתי על המסלול הזה.
"כנראה שנאתי את זה. יש אנשים שבאותו מסלול יגידו 'הגשמתי את חלום חיי, אני עוזר לאנשים להפסיק לעשן'. אני לא מצאתי בזה את הדבר. החיים שלי בסך הכל היו בסדר, אבל גם הייתי יותר עצוב. אני חושב שפעם חשבתי שלהיות עצוב זה חלק מהחיים, אני עדיין חושב שלפעמים זה חלק מהחיים. יש ביטוי של פסיכולוגים שאומר 'אושר זה מוצר קפיטליסטי'. מוכרים לך שאתה אמור להיות מאושר. אתה לא אמור להיות מאושר, אתה אמור להיות. יום אחד להיות עצוב ויום אחר להגיד איזה יופי פה, אנחנו בערד ויש מדבר וכיף לנו. ואז למחרת שוב משעמם לך ויש מגפה עולמית".
אם היית במשרד לא היו מזמינים אותך לווילה בערד.
"אבל הייתי חי מחופשה לחופשה, והחופשות שהייתי דופק היו מטורפות. הייתי אומר 'פאק אחי, פאקינג חמישי'. אתה יודע כמה זמן לא התרגשתי מחמישי? חמישי בשבילי זה סתם יום. החיים יכולים להיות סבבה בכל נתיב שאתה בוחר, אבל אני בלי ספק מרגיש שמצאתי את הייעוד שלי".
יותר קליל, יותר אני
"ההופעה הזאת החזירה אותי למשהו שבאתי ממנו", אומר ג'ימבו בשנייה אחרי שירד מהבמה, כלומר אחרי שנמלט בזריזות מהמרפסת למטבח. "זה ויקטור ג'קסון, ותוך כדי אני נזכר שזה משהו שלא עשיתי שנים, אבל אני יודע לעשות את זה". ויקטור ג'קסון הייתה אותה להקת חברים מרחובות איתה החל ג׳ימבו את הקריירה המוזיקלית שלו. כשהוא אומר 'זה ויקטור ג'קסון', ברור שהוא מדבר על הופעה יותר בידורית, אישית ומצחיקה. ההופעות הקטנות של ויקטור ג'קסון הפכו במהרה לקאלט ברחבי תל אביב ורחובות, עם תערובת מיוחדת בין ראפ מצחיק ומתוחכם ומטופש ובעיקר, של החבר'ה. "לעשות ראפ כתחביב", ג'ימבו קורא לזה.
בשנת 2012 כשיצרו את אופרת הראפ הבלשית "העיר הזאת", שהפכה בעצמה לקאלט ורצה ברציפות עד חודש מרץ האחרון, אז קטעה הקורונה את סיבוב הפרידה שתוכנן עוד לפניה. ההצגה ההיא הייתה הרגע שבו התחביב הפך למקצוע, וג'ימבו הפסיק למכור גמילה לעישון ועבר למכור התמכרות להיפ הופ. "בחודש של החזרות האחרונות קלטתי שאני לא יכול לעשות את הכל ביחד. מכיר את זה שאתה מוכר לעצמך שזו ההזדמנות האחרונה להתאבד על משהו? כזה 'אם זה לא יצליח עכשיו, אז אני מוותר', אז עזבתי את העבודה וחזרתי לגור עם ההורים בשביל להופיע בהצגה".
הייתה התנגדות מצידם כשהפכת את זה למקצוע?
"כשהדברים לא נאמרים בצורה ברורה, אתה ממציא לעצמך סיפור. בעצם כל החיים אמרו לי 'אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה', פשוט לא אמרו לי את זה בקול. חשבתי שמצופה ממני ללכת לעבודה משרדית כמו המשפחה ולהתקדם עד שאהיה מנהל איפשהו, ולא הבנתי שלהיות מנהל של להקה זה טוב באותה המידה".
אתה לא מרגיש בנוח לדבר על המשפחה?
"אני לא אוהב לדבר על החיים הפרטיים שלי. אני חושב שהאמנות היא הדבר עצמו, ואני מעריך מאוד אמנים שלא שמים בפרונט את החיים האישיים שלהם. לא אומר שזה לא חשוב או מעניין, אבל בשביל ליהנות מ'ירח' אני לא צריך לדעת מי זה שלמה ארצי".
זה אולי נכון בנוגע לשלמה ארצי, אבל הרקע של עומר הברון עוזר להבין יותר את ג'ימבו ג'יי. הוא הבן הצעיר לזוג הורים שעבדו בתחומי ההייטק. אחותו הבכורה, שגדולה ממנו ב-13 שנים, היא ד"ר אפרת הברון, ביבליותרפיסטית ומטפלת בתחום הפגיעות המיניות. אחותו השניה שלומית הברון, שגדולה ממנו ב-9 שנים, היא ממקימות המרכז הישראלי לחינוך מיני "מידע אמין על מין" וממקימות עמותת "אחת מתוך אחת", העוסקת במניעת אלימות מינית. "אפרת הייתה כבר חיילת מגיל שאני בקושי זוכר את עצמי אז התקרבתי אליה רק בגיל מאוחר, אין לנו ילדות משותפת, אבל שלומית גידלה אותי, לקחה אותי מהגן. היא חינכה אותי. היום זה המקצוע שלה".
זה לא נפוץ שראפר גדל בבית עם כל כך הרבה מודלים פמיניסטיים לחיקוי.
"נכון, אבל גם היו לי הרבה רול מודלז. גם ההורים שלי: אמא שלי, שמופיעה הרבה בשירים, היא הצד המסודר. אבא שלי, אני מאוד דומה לו באופי, הרבה מאוד מהצחוקים זה מאבא. מאוד דומה לו גם באיך שאני משתקף החוצה. הוא טיפוס, נקרא לזה, קליל וחביב, ועדיין בן אדם מאוד חזק. אם שלומית היא איזה חץ פמיניסטי בבית, אז אבא שלי היה בסיירת צנחנים. ממנו הדיבור של הצבא מאוד דבק בי, המשכתי אותו בקו ישיר. 'החברים מהצבא', 'החבר'ה מהמילואים'. זה לא הפוך לפמיניזם, אבל זה כן זווית אחרת בעולם, של שפה, של מה עושים בחיים".
אני חושב שאנשים יופתעו גם לגלות שאתה בעצם נשוי. תוכל לספר קצת על אשתך?
"קודם כל אני אוהב לקרוא לה רעייתי. זו המילה הכי מבוגרת שמצאתי להגיד אשתי, אפילו יותר כבדה, כי באשתי יש משהו מקטין ומעאפן. רעייתי זה כזה מפואר, דיבור יפה בעיני, מילה יפה. הכרתי את שני בלימודים בספיר, לפני 9 שנים בערך. היא הייתה איתי ברדיו סטודנטים, הייתה אחראית על שיבוץ מערכת השעות, דמות שנכנסים להתחנף אליה כדי לקבל שעות נוחות לשידור. ברמה המקצועית, הנישואים שלי הפכו אותי לאיש יותר רציני. יש משהו באמנות שיש בו גם משהו כאילו סקסי. כלומר, יש משהו בבמות שאתה כזה בא להיות כוכב, לצאת למסיבות, להכיר בחורות. וברגע שנהייתה לי את הזוגיות הזו אז זה הפך ל'אוקיי, אני פה לשיר שירים'. זה הופך בעיני את האמנות למשהו קצת אחר. זה עזר לי לפרק את המודל של הראפר שהיה לי בראש, מאפשר לי להיות יותר קליל, יותר אני".
יכול להיות שיש פה נאצים?
למחרת ההופעה הכל שקט. זה היתרון המובהק בלהיות קרובים לקו הגבול, שבויים בקסמו של המדבר. ג'ימבו ואוריה פתחו את הבוקר בשיחת זום עם 66 תלמידי כיתות י' מהסביבה. בקול צרוד מההופעה של אתמול, או מהבוקר או מהצוננות ששתינו אמש, הוא מספר לתלמידים על הדרך שעבר, מראה להם בעדינות שאפשר ללכת גם בדרכים פחות קונבנציונליות מאלה שהמערכת מתווה. אחר כך אנחנו יוצאים לשבת על המרפסת עליה התקיימה ההופעה. עכשיו, לאור יום, אפשר לראות מעבר לדונלד דאק את המדבר הארוך נפרש מתחתינו. הכל שקט כמו קריירה של מוזיקאי ב-2020.
"בהתחלה משהו בקורונה בא לי בטוב", חולק איתי ג'ימבו. "גם ככה 'העיר הזאת' ירדה והייתי אמור להיכנס לאולפן להקליט את האלבום השלישי, אז ההפסקה הזאת בעולם באה עם הפסקה שגם ככה תכננתי. אבל אז זה המשיך והמשיך, ואמרתי 'אופס, לא ציפיתי שתהיה לי כזאת הפסקה'".
אחרי אלבום הפריצה שהניב את 'עשיתי', והאלבום השני שהתנער ממנו, האלבום השלישי מסתמן כמציאת נקודת איזון, הבין לבין. "הרבה פעמים אצל מוזיקאים, האלבום הוא ביחס לאלבום הקודם. זה קשור למה שהיה לפני, לציפיות שלך מעצמך, להבנה שיש ציפיות ממך. מה זה אומר? אתה רוצה להגשים אותן? אתה רוצה להגיד זין על זה ולעשות הפוך? תמיד זה משהו כזה. האלבום השלישי הוא מאוד חזרה ללעשות צחוקים, ואבל מצד שני גם עם ניסיון לרגש. אני רוצה להיות ראפר שעושה הרבה סגנונות. כולם בראפ, אבל אחרת".
כיאה לתקופה, עתידו המדויק של האלבום עוד לא ברור. "הוא בהתהוות קורונה, משחררים אותו לאט וביסודיות" הוא מסביר בדרכו שעדיין אין תאריך יציאה. עד כה שוחררו שני שירים ממנו כסינגלים: הראשון הוא "מטקות", שיר קיץ בסגנון מאנו צ'או עם קמצוץ סאבטקסט חתרני והרבה גוד וייבז; השני לעומתו, "מאמי אני על זה", הוא כבר הפלישה לנורמנדי אם הייתה מבוצעת על ידי להקת אינפקציה. "התחלתי לכתוב אותו בחופשה בפורטוגל, ויצא לי שיר כזה על איך שאנחנו רואים את חוץ לארץ, כמה כיף שם, כמה זול ונוח שם. ואז... יצא לך לראות צלב קרס בחו"ל? כי לי יצא. זה נורא תופס את העין שלנו. בישראל כשאתה רואה צלב קרס ברור שזו פרובוקציה של ילד שלא מבין מה הוא צייר. זה לא נגדי, זה סתם טאבו. אבל כשאתה רואה את זה בחו"ל אתה אומר 'אוקי, יכול להיות שיש פה נאצים?'".
והתשובה לזה היא פנטזיית נקמה א-לה טרנטינו?
"כן, זה הממזרים חסרי כבוד שלנו, פנטזיית השירות הצבאי המושלם. ווייב של 'שומעים? יש לי חבר באפסניה ואתם לא רוצ ים שאני אביא את הציוד שאני יודע להשתמש בו'. זה אסוציאציות שואה שניה שלי, הצבא הוא הרבה פעמים אסוציאציית שואה, כשאומרים שאתה חייב צבא חזק. אני חושב שראוי לחזור לשנוא את הנאצים. זה מובן מאליו, אבל כבר אין עליהם דיבור כי אנחנו שונאים אחד את השני. יש קושי בלהמשיך לבנות פה הכל על זכר השואה, אבל אהבתי את האויב המשותף הזה".
אז זה שיר געגוע בעצם?
"כן, ללכידות כזאתי שמתפוררת. אין קהל שלא מחבק את השיר הזה, אין בן אדם שמחמיץ פנים בשם המילה המאוד טעונה הזאת, שעל פניו יכלה להרוס שיר, כי הרעיון של לנקום בהם עדיין גורם לכולם לחום בלב ושמחה גדולה".
כך סיימתי תואר במשפטים תוך יומיים
ג'ימבו יוצא מהשבוע שלו בנוורלנד שבערד עם מופע אקוסטי חדש שילווה אותו בין בתים פרטיים לאורך התקופה הבאה ועם "צוננת", שרק אלוהים יודע לאן יגיע. בעצם, יש עוד כמה שירים שנוצרו באחד מהערבים כאן, אבל הם בוודאות לא יגיעו לאף אוזן. לילה לפני שהגעתי, שני חברי להקת ספא הנותרים קפצו לערב של "התפחלצות, מדורה ועניינים". ערב הווי להקה, אם תרצו. הם שיחקו במשחק שהמציאו, שיר בשבע דקות. אחד זורק רעיון, שורה, אקורד, והשאר ממשיכים אותו עד שיוצא שיר תוך, בטח כבר ניחשתם, שבע דקות. אבל אתם לא תשמעו אותם, כי "ארמדילו", "דותן" או "אתי מרשות הפטנטים" לא עומדים בסטנדרט של מי שנחשב לכותב המצטיין בראפ הישראלי, איש שרביד פלוטניק מגיע אליו להתייעץ איתו על טקסטים. "אני מאוד אוהב את זה שהטקסטים שלי מתקבלים כחכמים ומוערכים, זה מחמם את ליבי ומשמח לי את האגו, אבל אני הכי נהנה לדעת שאדם שם את השיר ברקע, אפרופו "מטקות", בים. יש חשיבות גדולה גם לדבר הזה, משהו נעים באוזן, שמשהו יהיה כיפי. אני חושב שלעשות למישהו שמח עושה לי יותר טוב מלגרום למישהו להתענג אינטלקטואלית על משהו".
אתה מקנא קצת באמנים שכל המהות שלהם זה פאן, כמו נגיד פלד?
"לא, אין לי כל כך קנאה באנשים אחרים. יש לי חיבה גדולה לדברים שהם פאן בהגדרה, ולמרות שאני מכיר שירה ובאתי מסצינת הספוקן וורד, שהיא מאוד מהשכל, קודם כל להקשיב למילים, הדברים שאני שומע הם לרוב דברים שמחים שהצליחו לדייק איזו אווירה. אני רץ כל החיים, וכשאתה רץ עם שיר זו המחמאה הכי גדולה ממאזין, כי לשמוע את השיר עם האנדרנלין של הספורט זה כמו לשמוע שיר כשאתה שיכור או מסטול. אתה פתאום מתחבר באיזו רמה אחרת, ואתה ממש מתרגש. זה יכול להיות שיר מטופש, אבל אתה מאוד בזה".
הייתה לך גם חוויה אחרת השנה, כשהשתתפת במשהו שלא כתבת, "שם טוב האבי".
"כן, זו פעם ראשונה שאני בא למשהו כזה בתור שחקן. תרמתי שם רק שורה אחת. 'נאצים בכלא זה כמו תלתלי ערווה במשתנה, אתה תמיד יכול למצוא שם כמה'. זה פרויקט שנכנסתי אליו כי רביד הזמין אותי, לא הכרתי את תמיר בר ברמה האישית. ידעתי מי זה מלראות סרטונים שלו, נראה לי בחור מצחיק ואת ישי (סוויסה, שהפיק את אופרת הראפ) אני מכיר, אז היה נראה לי שיהיה סבבה. זה לא היה נראה לי יותר מדי עניין, לא חשבתי שיצעקו לי ברחוב 'עורך דין של השטן'. סיימתי תואר במשפטים תוך יומיים של צילומים. היה נורא כיף".
זה עשה אימפקט מבחינת הראפ בישראל?
"הראפרים כבר מאוד במיינסטרים, אבל עכשיו הרגיש לי שזה יכול לדבר גם לדודה שלי. הראפ כבר ברדיו ובכל מקום, ברור שילדים ימותו על זה, אבל פתאום זה מצליח לדבר לכל האוכלוסייה בצורה שווה".
לאן הראפ הישראלי צריך עוד לשאוף? מה אתה היית רוצה ממנו?
"הארץ כבר מאוד מפרגנת לראפ ישראלי, ויש ראפרים ישראלים שזה המקצוע שלהם, אנשים עובדים בראפ. בעיני זה הדבר, לקום בבוקר ולעשות מה שאתה אוהב. זה הגשמת החלום בעיני. יש משפט יפה שקראתי מכוכב ילדים שאני לא זוכר את שמו באיזה מגזין גרוע כזה, הכי זול, ואני יודע שזה לא שלו אבל זה משפט אדיר – 'אנחנו צריכים לדמיין את סיזיפוס כמאושר' (הציטוט הוא של אלבר קאמי). הראפ הישראלי צריך להמשיך לגלגל את האבן כל יום לראש ההר ולומר זה אחלה כי הדרך היא המטרה. אנחנו שם, הרבה אבנים מתגלגלות והרבה אנשים נהנים לגלגל אותן. אתה צריך להסתפק בזה שאתה עושה מה שאתה אוהב. הייתי כבר בבמות שהרגשתי הרבה מעבר לחלומות שלי, אבל לא לשם אני מכוון. אני מכוון ללהיות עם גיטרה וחבר שבוע בערד, זה הדבר".