אניה בוקשטיין - רוקדת

התוספת הכי מתוקה והכי מפתיעה לפופ הישראלי. אני בדרך כלל לא מאמין בשחקניות מזמרות. אבל איכשהו אצל בוקשטיין זה עובד, במיוחד בלהיטים. האלבום הקודם שלה היה הגישוש. "רוקדת| הוא כבר הדבר עצמו. אלבום פופ ישראלי מוצלח. אם היה כאן שוק אמיתי, וקהל של 30 מליון ישראלים, אניה היתה אריאנה גרנדה

אבל פה זה לא אירופה. ולכן "רוקדת", הוא אחד ה-שירים של הקיץ הזה, אם לא ה-. בוקשטיין ביצעה פעם אחת עם עופר ניסים במסיבה, ופעם אחת משכנעת מאוד ב״רק רוצים לרקוד״. מעבר לזה, אין סיבוב הופעות עם רקדנים ותלבושות. מה אפשר לעשות. נשארים הלהיטים. ״הכל עוד לפני״, ״כל יום שעובר״, ושיתוף הפעולה השני עם עופר ניסים ״ילד או גבר״ שטרם קיבל את הזרקור שמגיע לו. בעידן שבו ממילא אין ענין גדול באלבומים, אניה בדרך להיות כוכבת להיטי פופ.

אברהם טל - LIVE

"אורות", שיר שנה שכזה, הוא השפיץ בקריירה של אברהם טל, אחד היוצרים הכי סימפאטיים במוזיקה הישראלית. סימפטי לא במובן מקטין, להיפך. לאברהם טל יש לו קול נהדר, שירים טובים ומאופינים, ואחרי שני אלבומים עם שוטי הנבואה, ארבעה אלבומי סולו, וכמה שיתופי פעולה גם רפרטואר שמחזיק הופעה מעולה.

"Live" מתעד את סיבוב ההופעות הגדול שערך טל בשנה שעברה. מאחר שזאת פעם ראשונה שהוא בקיסריות, הוא שר את כל להיטיו, לא מתקמצן על כלום, ולמעשה מהתחלה ועד הסוף, כל השירים מוכרים ואהובים. מאחר שהופעות היו מול קהלים גדולים, טל בחר הרכב נגנים מאוד רוקי, ועיבודים שמתאימים לאצטדיונים. זה אנרגטי, ומרים, אבל חלק מהשירים היותר מתוחכמים, למשל "אורות" ו"מחוזקים לעולם" שכוחם בפופיות, קצת הולכים לאיבוד בתוך המהומה. 

 

אסתר רדא - Different Eyes

אסתר רדא היא כרגע האמן הישראלי הצעיר עם הסיכוי הכי גדול לקריירה בינלאומית אמיתית. היא כשרונית רצח, וחמודה. הענין איתה הוא כזה. היא הולכת בעדינות בין פופ מיינסטרימי שיכול להגיע עד ביונסה לבין ג'אז/ Fאנק אר'נ'בי שמגיע עד אריקה באדו. במציאות: אם את ביונסה, את כוכבת. אם את באדו, זה נחמד בפסטיבלים, אבל אנשים כמוני בורחים ממך כמו מאש.

באלבום הראשון של רדא היה את "Life Happens" שהוא ממש שיר דוגמא בעזרתו ניתן להסביר את המושג "להיט איכותי". הוא מתוחכם אבל מגניב, בו זמנית. באלבום החדש אין להיט גדול שהוא גם מורכב וגם פופי. בשמיעות ראשונות, היה לי נדמה שראדה והמפיק shuz (יוני לוין) הלכו קצת רחוק מידי ברצון שלהם להיות מתוחכמים, ושכחו שצריך גם לבלות. בהאזנות נוספות התרגלתי, ולבסוף נשביתי חזרה בקסמיה, אבל חייבים להודות, שאם זאת לא הייתה היא, לא הייתי טורח. זה דיסק אנין ומעורר הערכה, אבל הוא לא מספיק מזמין. אני גם חושש שהדיסק הזה לא יגדיל בהרבה את מעגל המאזינים שלה בעולם או בישראל. וחבל. מצד שני שירים כמו "Eternal Love", "Have To Go" ושיר הנושא, הם מהיפים ביותר שנשמעו כאן השנה. תקשיבו להם.

אתי אנקרי - יא-אמנה

יש משהו מאוד מתסכל באלבום של אתי אנקרי. אני כמובן מכבד את הבחירות שלה בחיים. וגם אם לא, מי בכלל שואל אותי. אבל אתה מאזין לקול היפיפיה שלה, שהוא באמת אחד הנדירים ביותר, ושואל את עצמך אם הפיוטים האלה מבית הוריה בטוניס, זה כל מה נקבל ממנה בעידן הזה. כמו התקליט הפרסי של ריטה, והתקליטים באידיש של חוה אלברשטיין, זכרונות מבית אבא זה סבבה, אבל זה לא הדבר האמיתי.

אתה שומע את הקול שלה בשיר כמו "שרה בת אשר" ואתה מתעלף, ואז אתה מצטער. מה גם שהאלבום הוא לא סתם אלבום פיוטים. מישהו תפר כאן בתחכום עיבודים מפוארים, וכל מיני התחכמויות מוזיקאליות שקצת הולכות לאיבוד באלבום כזה. אולי זה בגלל שאני חילוני, אבל אני לא מסוגל להבין למה האמונה באלוהים גורמת לאישה כל כך מוכשרת להפסיק וליצור יצירה אמיתית, עם אמירה. למה צריך לבחור בין אמונה לבין שירה? למה אתי אנקרי הדתיה לא יכולה יותר להקליט שירים שיסעירו את המדינה. אם זה המחיר, הוא כבד מדי. זה צער גדל להקשיב לאלבום היפה הזה. 

ג'ירפות - מי שלא חולם כועס

זה האלבום החמישי של ג'ירפות, אחד ההרכבים המעניינים והכייפים ביותר בתולדות הרוק הישראלי. גלעד כהנא כותב תמיד טקסטים טובים, ובעיקר משפטים כאלה שנחקקים. גם הפעם הוא לא מפספס, כבר בשם "מי שלא חולם כועס". ובודאי בשיר הסוגר "בעברית" ("אני רוצה לתת בעברית!" אולה!!). האלבום עצמו אינו מחדש הרבה. אבל מי רוצה חידושים? הוא נשמע מאוד מעכשיו, ובטון נכון. הוא מלא תנופה, השירים אחלה, ומי שאוהב את ההגשה המחוספסת של כהנא יקבל כאן את כל מה שהוא אוהב, וקצת יותר. זה אלבום טוב של בג'ירפות. ואלבום מעולה באופן כללי. כיף איתם.

טונה - טונהפארק | נצ'י נצ' - שפל וגאות

נצ'י נצ' וטונה הם שני האמנים החדשים הכי מעניינים שצומחים כרגע במוזיקה הישראלית. "שפל וגאות" הוא אלבומו הרביעי, של נצ'י נצ'. "טונהפארק" הוא השני של טונה. אני מחבר בין האלבומים שלהם כי הם הנציגים הבולטים, שלא לומר הממציאים של ז'אנר חדש שנקרא לו "היפ הופ פתח תקווה". כלומר שניהם ראפרים, אבל בלב בפנים הם סוג של אהוד בנאי. הז'אנר הזה שלהם הולך ותופס תאוצה, ומתכתב מצוין עם אגפים שונים בפופ הצעיר החדש.

"שפל וגאות" הוא אלבום יומרני, כולל קטעי מעבר שבהם שומעים את אהוד בנאי מדבר. לא בטוח שזאת בחירה גאונית. בעיה נוספת היא שב"היפ הופ פתח תקווה" אתה שומע את הררי המילים, ואם אתה ממש מאזין, מסתבר שהן, איך נאמר זאת בעדינות, לא ברמה אחידה. כשזה מצליח זה אחלה, כשלא זה קצת מביך. מה שכן, זה אלבום סופר יפה מוזיקלית, מופק היטב ומשרת נכון את הגרוב של נצ'י נצ'.

עם טונה קצת שנאתי את השיר "גם זה יעבור". חשבתי שזה שיר נורא מעליב, ובלי שום סיבה. אבל הבנתי גם שזאת לא באמת הייתה הכוונה. בכל מקרה התקדמנו מאז, ו"טונהפארק" הוא אלבום משוכלל יותר מוזיקלית, מערבב כמה שיותר ז'נארים מארנ'בי ועד מזרחית. כמו אצל נצ'י נצ', הטקסטים לא אחידים ברמתם, אבל לפחות אצלו אין את הגרוב האמוני, ולא שרים לקדוש ברוך הוא, שזה בהחלט יתרון. קשה להחליט איזה משני האלבומים טוב יותר, האמת ששניהם משכנעים. אני מוכן להמר ש"היפ הופ פתח תקווה" הולך להיות שחקן די ראשי במוזיקה הישראלית בשנים הקרובות.

יהוא ירון - אם לא נרקוד לא נבין כלום

יש כבר לא מעט שנים דיבור על יהוא ירון. לא רק שהוא יוצר בעצמו, הוא גם משפיע ומשתף פעולה עם רבים כמו רונה קינן ואביב גדג'. למרות שרוב הישראלים לא שמעו מעולם שיר שלו, בחוגי האינדי עושים לו הרבה כבוד. הנסיונות שלי להאזין לשני אלבומיו הראשונים לא עלו יפה. זה היה בעיני פומפוזי, סמיך, יומרני. איך אומרות? לא התחברתי.

עכשיו כשיצא האלבום השלישי, החלטתי לנסות שוב ולהאזין. הבטיחו שזה פשוט ונגיש יותר. והאמת ש"אם לא נרקוד לא נבין כלום" לפחות בחציו הראשון, הוא אלבום רוק ידידותי, עם שירים טובים, שאפשר לאהוב. באמצע יש שלושה שירים שחוזרים לעולם היומרני יותר, אבל לקראת הסוף זה נרגע. אז מבחינתי זו בהחלט התקדמות. השירים חזקים ומבוצעים היטב, לא צריך יותר. למשל שיר כמו "מי מפריע לך לרקוד כפרה". אני לא בטוח מדוע ירון בחר במילה "כפרה". יכול להיות שזה שיר שמתריס נגד השיח של יוצרי המוזיקה הים תיכונית, אבל זה עדין וחמוד, ובסוף היום זה פשוט שיר טוב. כמו גם השיר "כמו להיות שמח", לגמרי רדיו פרינדלי. סה"כ אלבום שמזמין להכיר אמן רציני שאתם לא מכירים.      

 

יוני רכטר - סביבנו

הדילמה של יוני רכטר היא פשוטה. הוא יוצר מאוד אישי, מתוחכם ונישתי, שהקהל הפוטנציאלי שלו לא גדול. אבל הוא בכל זאת יוני רכטר מכוורת. מאות אלפי ישראלים מכירים היטב את הקול המזוהה שלו, ושמעו אותו גם שר סולו בפארק. "סביבנו", אלבום חדש אחרי כמעט עשור וחצי, הוא אוסף של שירים יפים, שרכטר הלחין למילים של עלי מוהר, יענקל'ה רוטבליט ואחרים. זה אלבום שהמילה בוגר, היא משהו שהגיוני לומר בענינו. והוא יכול לשבת בספריה ליד אלבומי סבנטיז מפוארים, של מה שנחשב אז לרוק ישראלי "קצת אחרת". אין כאן קלאסיקות חדשות שיתחרו ב"דמעות של מלאכים" ואין "עטור מצחך". גם אין לחיצות בכיוון העודף תחכום. רכטר מאוד בוטח, ולאוהבי הז'אנר, האלבום יתאים מאוד.

עדן בן זקן - לזאת שניצחה

כמו שכבר כתבתי, גם באלבום השלישי שלה, עדן שומרת על רמה מאוד גבוהה. שירים שנבחרו בקפידה, מגוונים, ומתאימים כמו כפפה לקול שלה. אחד האלבומים הכי שווים של התקופה.

עומר אדם - אחרי כל השנים

"אחרי כל השנים" הוא שיר מושלם, אחד היפים של עומר אדם ובכלל. אבל בתור שם לדיסק הופעה חיה (ודיוידי) זה שם קצת מצחיק, כי בכל זאת "כל השנים" הן בסך הכל 8. הוא בן 24 השנה. אבל כן, כבר יש לו קריירה מפוארת. סביב אדם יש מהיום הראשון צוות מקצועי מאוד, ורציני, שדואג שהוא יעשה את הבחירות הנכונות. אז המופע שלו בנוי לתפארת, התזמורת נשמעת פצצה, והוא עצמו מבצע את השירים הכי יפה שאפשר, ומצליח מידי גם לתת דברי קישור חמודים. לא ברור למה, בגרסת האלבום, בניגוד ל-DVD, חסרים "נמס ממך" האהוב, "ווי לי" ומחרוזת שכוללת את "הופה", "מליון נשיקות" ו"בניתי עליך". ככה גם לגבי מי שצורך את המוזיקה שלו דרך Itunes. בכל מקרה זה כיף.

 

עילי בוטנר וילדי החוץ - בית

בוטנר, כמו חברו עידן רייכל, החליט בשעתו שהוא רוצה להיות במרכז התמונה, וזה למרות שהוא לא שר. לכן הוא חבר בתחילה לרן דנקר ובהמשך הקים את ילדי החוץ עם אוהד שרגאי ואדר גולד. שניהם זמרים מעולים, אבל איכשהו במסגרת ילדי החוץ העניינים מסודרים כך שהשלם יהיה תמיד גדול מסך חלקיו. כלומר, שהם לא באמת יפתחו אופי מובהק מידי. באלבום החדש בו שני זמרים נוספים, העניין הזה אפילו מחמיר, עכשיו יש ארבע פיות להאכיל. וכך "בית" הוא אלבום של אחלה שירים, כמעט אין פספוסים, אבל הוא אפילו פחות מאופיין מקודמו. זה הכל קצת תחת הכותרת "אחלה מוזיקה ישראלית, תזכיר לי מי שר את זה?" מצד שני, ההרכב הזה מאוד מאוד מצליח. גם ברדיו, וגם בהופעות חיות. כנראה שהקהל דווקא נהנה מהגיוון. עלי זה פחות עובד.

עידן רייכל - פסנתר. שרים

אלבום כפול שברובו מתעד את סיבוב ההופעות האחרון של עידן רייכל, כשהוא עם פסנתר לבד. כך שהקהל המיידי לדבר הזה הם אוהביו הרבים, שראו אותו בהופעות ורוצים להזכר. אלא שיש כאן יותר מזה. כשהוא מפשיט את השירים לביצוע של קול ופסנתר, רייכל מעמיד אותם למבחן מחודש. הם עוברים אותו בהצלחה. גם שומעים שרייכל השתכלל כמבצע. הוא יכול להחזיק את השירים, גם אם אין לו הקול של אמיר דדון או עידן חביב.

כמו שקורה בדיסקים של הופעות מהסוג הזה, יש לעיתים קטעי פתיחה לשירים שבהם רייכל מפגין מיומנות על הפסנתר, שבהקשבה בבית נשמעים ארכניים מידי. או קטעי שירה בציבור שבהקלטה קצת מורידים. אבל בסך הכל זה מוצר מוצלח מסוגו, מה גם שרייכל הוסיף עוד כמה גרסאות מחדר חזרות ועם תזמורת, כדי להפוך את המארז עם 36 שירים למשהו שהקונים ימצאו בו סיפוק מלא.

פאר טסי - שחור או לבן

פאר טסי עבד קשה, במשך שנים, והתקדם לאט לאט. ואז בא "דרך השלום", והכל התהפך. עברו שלוש שנים, כעת הוא עם אלבום רביעי, שמטרתו לייצב את הקריירה שלו באיזה ווליום נכון. טסי כזכור כותב שירים, שזה יתרון גדול, אבל הוא גם מבצע עם יכולות. בשיר הפותח "כמה טוב" הוא עושה הכל כדי שנבין שהוא קודם כל זמר טוב. וזה מצליח. משם זה טיפה מתבלגן.

"תנגן לי" הוא מיד טמפו חמוד וידידותי, אם כי לא מקורי במיוחד. "מטר מהחיים" הוא שיר מביך, גרסה לא מוצלחת ל"שישי בצהרים" כולל הזמנה מפורשת לעדן, דודו ומשה לבוא לים. אופס, לא מתאים ליוצר ברמה של טסי. "סרט ישן" לטקסט יפה של אסי דיין הוא שיר איכותי וראוי. מכאן והלאה יש מכל הסוגים. יש שירים טובים, בינונים ומיותרים.

פורטיס - מדור פיות

האמת, פורטיס, שיהיה בריא, בן 63, מעולם לא הוציא אלבום גרוע. "מדור פיות" הוא אלבום עם נוכחות בולטת לקול הנשי של נעה אילי, שמנגנת צ'לו באלבום. היא גם השתתפה בהלחנת השירים ביחד עם פורטיס ושני חברי ההרכב הנוספים עומר ג'ו נווה ודני עבר הדני. "הים המכושף" הוא שיר שמייצג נהדר את הקול שלה ושל עבר הדני. "סאניאסי" היה יכול בעידן אחר להיות להיט רדיו, אבל בסתיו הזה אין לו דרך לשרוד בין הצעירים. לא נורא. מי שמעריך עוד אלבום יפה של פורטיס, יקשיב ויבלה.

קורין אלאל - אחד האדם

כל הזמן מדברים על יוצרים אלטרנטיביים חדשים ונועזים. אז האמת היא שהיוצרת הכי אלטרנטיבית, והכי מהממת בישראל היא בת 62. "אחד האדם" הוא התקליט הכי אדג'י שלה מאז "פירות אסורים". דווקא עכשיו, כשהיא כבר לא בתחרות עם העולם, היא יצרה אלבום פחות מתוק ויותר קוצני. וזה ממש תענוג. בשיר "מישור" היא נותנת פלואו, שבמקום אחר היה הופך אותה למין אמנית ספוקן וורד. קורין אלאל ראפרית? אז זהו, שזה לא בדיוק היפ הופ, זה מאוד שונה, אחר, אבל באותה מידה גם נגיש. בעידן רדיופוני אחר שירים כמו "מעבר לגדר", "עפיפון" היו שורפים את הרדיו. עכשיו זה קצת יותר קשה, אבל זה לא משנה את העובדה שקורין אלאל היא אחת ויחידה. אחת. ויחידה.

 

ריטה - ניסים שקופים

כמו שכבר כתבתי, זה אלבום מאוד יפה, של זמרת שמבינה מה היא, ומה מתאים לה בזמן הזה. שירים יפים, שנבחרו בהפקדה. תענוג של אלבום.

רמי קליינשטיין - בסוף כולם חוזרים הביתה

38 שירים אסף רמי קליינשטיין לאוסף שחוגג לו 30 שנות קריירה. זה סיכום הקריירה שלו כמבצע שיריו, לא כמלחין. מה הוא מכיל? כמובן את "תפוחים ותמרים" ו"מתנות קטנות", שני ההמנונים הכל-ישראליים שפיצחו את הקוד הישראלי לגמרי. את "על הגשר הישן", "אש", "הניחי לי" ולהיטיו הקלאסיים כרוקר. הרפרטואר המשובח של השירים שכתב לריטה מיוצג בביצוע חי משותף שלהם ל"ימי התום", הדואט המקורי "שבועה", ובביצוע סולו חי ל"שיר אהובת הספן". יש גם את שיר הנושא שהוא החדש, דואט עם יונתן רזאל, וביצוע חי עם גידי גוב ל"ככה את רצית אותי". 

ועדיין כשהולכים על אוסף כל כך מקיף, אז לצד "את שרה ברדיו" יש גם שירים פחות מוכרים כמו "כשאני רוקד איתך" ו"תינוקי" הוותיק מתוך "במסיבה אצל גידו". התוצאה היא דיסק כפול שהוא לא סתם מיטב להיטים אלא יותר פרזנטציה מלאה של רמי קליינשטיין כיוצר. מי שמחפש באמת אוסף להיטים מהודק, עשוי לחשוב שקיבל מנה גדושה מדי. מי שרוצה להכיר את קליינשטיין היטב, זו הזדמנות מצוינת.

שיר לוי - להתחיל מחדש

אז גם אם הוא מעולם לא היה "זמר השנה", לאלבום חדש שלו תורמים שירים כל התותחים הכבדים של הרגע, כולל אבי אוחיון, דולב רם ופן חזות. התוצאה לא אחידה, יש כמה שירים שנשמעים קצת כמו קלישאות של הים תיכוני ("תדליקי לי את האור") אבל בתמורה יש כאן כמה שירים יפיפיים כמו "נגן" שהוא דוגמא מצוינת לשיר רוק, שזמר מיזרחי הופך אותו לישראלי שמתאים לכל ז'אנר. שיר הנושא מעולה, וגם הלהיט "דיזינגוף 30" עם האולטראס. אם אתם אוהבים מיזרחי, אבל לא בא לכם לשמוע משהו טחון, זה אלבום מושלם בשבילכם. ועוד פלח אוכלוסיה שיכול להנות כאן זה אנשים ש"לא מתחברים למזרחית" אבל "מוכנים לנסות". שיר לוי, אל תפספסו אותו, הוא רץ למרחקים ארוכים.

 

אמנים שונים: השעה כי יפה - משירי יותם הראובני

פרויקט מקסים, מפתיע ושאפתני. יותם ראובני הוא הסופר והמשורר ההומו הראשון והחשוב ביותר שצמח כאן. בשעתו ספריו ושיריו עוררו הרבה עניין, אבל הם לא זכו להצלחה מסחרית מספקת. ראובני, שנולד ברומניה וגדל עם תחושת זרות, לא אהב ממסדים ומיינסטרים, והעדיף את עמדת האוטסיידר. לכן רק בשנים האחרונות יצירתו זוכה להכרה האמיתית לה היא ראויה. אני יכול להעיד שספרו "בעד ההזיה" הוא הספר שהכי חזרתי אליו כל שנות השרות הצבאי שלי, שוב ושוב.

דויד פרל, שבצעירותו גנב את הספר הנפלא "שירים מתוך התרחשות" מהספריה הציבורית, הוא שיזם את הפרויקט הזה שבו 28 אמנים צעירים הלחינו את שיריו והקליטו אותם. כמו כל הפרויקטים מהסוג הזה, הרמה כמובן אינה אחידה, אבל רוב השירים מוצלחים ומעלה, ועושים שרות טוב לטקסטים היפים. בולטים במיוחד חמי בן דוד, לולה מארש, סיון טלמור, עינב ג'קסון כהן, דנה איבגי, קרני פוסטל, אליוט בן עזר והשיר כנראה הכי יפה שפותח את האלבום, שיר הנושא שהלחינה, הפיקה ושרה רוני אלטר.