כשהידיעה על הריאיון עם גל תורן מתפשטת במסדרונות, חברות המערכת יוצאות מהקיוביקלס כדי לברך אותי. "קחי אותי איתך", לוחשת אחת; "צלמי לי אותו בסתר", מצטרפת אחרת; "שאלי אותו אם הוא מוכן לקפוץ מעוגה ביום ההולדת ה-40 שלי". כולן נשואות, חלקן עם ילדים, אבל דומה שהתחככות עם גל תורן קודמת לבני זוג או לפאסון. אבל הרוקסטאר הזה קבע את הפגישה ליום ראשון בתשע בבוקר, מה שגרם לי לחשוד שבראיון הזה לא יוגש קוקאין. ״אני בן 42״ הוא אומר כשאני שואלת לפשר השעה הנורמטיבית; ״זה גיל שצריך להספיק בו הרבה דברים בבוקר. ברבע לשבע כבר הכנתי אוכל לילדה לבית הספר״.
אבל אתה מבין למה אני מופתעת?
״כן, אומרים לי את זה הרבה. יש נטייה לייחס הרבה ממה שאתה שומע למה שאתה יודע על הבן אדם. המפץ הגדול שלי עם האומה היה בסדרה ׳תעשה לי ילד׳, אז נהיה פלונטר עם הפער בין המציאות לדמיון״.
תורן החל את דרכו כסולן של להקת "מרסדס בנד" שמופיעה כבר עשרים שנה, אבל את הפריצה שלו לבתים של כולנו הוא חייב ל"תעשה לי ילד", שם גילם את רם, סולן להקה נרקסיסט שהורס לנשים שסביבו את החיים בחן. התפקיד הזה, ואלה שבאו אחריו (״האחיות המוצלחות שלי״, ״לרדת מהעץ״ ו״ירח בבית 12״) מיתגו אותו כבחור עם השריטה שבא להסריט אותך, אפילו שבמציאות הוא בכלל נשוי (לבמאית קרן חכמה) מגדל שלוש בנות (11, 8 ושנתיים) ומעדיף לסמן וי על יצירות מאשר על מעריצות. ״אנשים מתאכזבים שאני לא פה עכשיו עם איזו ילדה בת 12. לפי הקונספציה שלהם, בכל שעה נתונה אני חייב לעשות איתם צ'ייסר או שורה״.
ברור לך למה זה קורה?
״'מרסדס' הפכה להיות הסמל של הצעירים הישראלים שמתחרעים. אני חושב שזו התנועה הכי גדולה במדינה כיום, אנשים שהדת שלהם זה להתחרע. אבל להיות הנציג של הדבר הזה זה דבר מאוד מעייף. אני לא פה בשביל לעשות איתך שוט. רוצה לעשות שוט? תעשה שוט, מה אכפת לי״.
לא רק מתחרעים. נשים שדיברתי איתן די התעלפו עליך. אחת מהן אמרה ״יש לו וייב של מישהו שיהרוס לך את החיים, מי צריכה יותר מזה?״
״כן, לא מפתיע. זה הרבה בגלל ׳תעשה לי ילד׳״.
אתה זה שנוטה לבחור בדמויות כאלה.
״זה המזל שלי, שאני יכול לבחור, אז אני לא לוקח את תפקידי המאצ’ו אלא משהו יותר מורכב. ההפתעה הכי גדולה שלי היא שבלי קשר לאיך שאתה נראה, מה שהכי טורק נשים זה שהן רוצות בן זונה. בן זונה שהן יהיו אלה שישנו אותו אבל בסוף הוא יהרוס אותן. זה הנרטיב הנשי״.
אתה מרגיש סמל מין?
״פיזית אני לא מרגיש סמל מין. אני כן מרגיש את הווייב הזה מבחורות, גם מבחורים״.
איך זה בא לידי ביטוי?
״אני מאוד שומר על עצמי בעניין הזה, מצמצם לכדי כמעט כלום את האפשרות לסיטואציה שמשהו יכול לקרות. למין הנשי, אין לו הרבה בושה ברובו״.
תסביר.
״אני חושב שהרבה דברים שנשים מרשות לעצמן לעשות היו מתפרשים מאוד לא טוב אם זה היה הפוך. אפשר להחליף את זה בכיף במאסר את מה שנשים מרשות לעצמן לעשות. שליחת ידיים, במיוחד בהופעות, כל מני הערות. פולשנות בעיקר״.
איך אתה מרגיש עם זה?
״אתה צריך להחליט באיזשהו שלב אם אתה מסתובב עם אקדח טעון או לא יוצא איתו מהבית. אני משאיר בבית את האקדח״.
מה זה האקדח?
״הלפלרטט עם זה. אתה לא יכול לקבל מזה את הקצת של זה, זה לא עובד. זה כן מאוד מחמיא, אבל הרבה פעמים זה גם מאוד מגעיל, במיוחד כשזה מגיע מנשים שחושבות שמעצם זה שהן נראות טוב אז אני חייב להן משהו. יש דיבור כזה של הרבה ישראליות שאתה כאילו חייב להן משהו, וזה הרבה פעמים מגיע לדיבור נגוע. אפילו בסלפי, אומרים לי תחייך, התמונה לא יוצאת לרצונן ואז מתחיל להיות לא נעים. היום התרבות היא כזו שמשתמשים בסלב כדי למכור את עצמך, את מה שאת רוצה להיות. אני מרגיש כמו גביע במסע בלתי נגמר של תאווה. זה קצת מגעיל. מעבר לזה, זו הרגשה נעימה להיות שמנמן כזה לא מוסבר שאומרים עליו שהוא סמל מין. קטעים״.
שוב, כי אתה בוחר בתפקידים של דושים חמודים. לא באמת חארות עד הסוף.
״זה מה שאני אוהב לעשות. רצו לתת לי תפקידים כאלה כי זה מאוד עוזר להביא איזה נבל ושיאהבו אותו. אבל דווקא ב׳אורי ואלה׳ שיחקתי את הבן אדם הנורמלי היחיד״.
״יש פער. אתה נמצא בזוגיות אבל רוצה לעשות דברים אחרים"
במסגרת הצילומים ל״אורי ואלה״ קרה עוד משהו טוב מלבד התפקיד שהוכיח שתורן יודע לגלם גם דמות נטולת הרס עצמי וסביבתי. במאי הסדרה, יובל שפרמן, עורר לחיים פרוייקט רדום של תורן ושל חברו המוזיקאי גיא לוי, שכבר כמעט ונגנז. האלבום "ליילי" (במלעיל), שיצא בנומבר האחרון, חושף רבדים נוספים של תורן כאמן ומבצע: פחות צרחות, יותר התכנסות; פחות מניירות, יותר כנות. הירושלמי שביקש להראות למיינסטרים מאיפה משתינים השוליים, מצא שלווה.
גיא לוי מסביר על מקור השם. "'ליילי' זה סיבוב על השם שלי, לוי, ליילי. גל משום מה התעקש שנקרא לו כך. אני חשבתי לקרוא לאלבום 'נפתלין', כי זה עמד הרבה זמן על המדף. אבל הבנתי את השליליות של השם אז ירדתי מזה. לא ייעדנו את האלבום הזה לאף אחד. חלק גדול מהשירים הגיע ממחברת של גל מלפני שנים, והרבה מהם פשוט לקחנו את זה כמו שזה".
״עבדנו על האלבום הזה 12 שנים. העבודה התחילה בטירוף כשפתחתי את האולפן, ואז שמנו את זה בצד. גיא נסע, אני האכלתי כל הזמן את המפלצת הזו שנקראת 'מרסדס', ובמקביל הייתי עסוק בלשחק במשהו, בלכתוב מוזיקה לסדרה ובלהיות אבא. זה כל פעם נדחה עד שנראה שזה לא הולך לקרות. ואז שפרמן לקח את השירים ל׳אורי ואלה׳ וזה התחבר מחדש, החיים גרמו לזה לקרות״.
די מפתיע שהתחלתם לעבוד על האלבום מזמן, כי השירים שבו נשמעים כאילו נכתבו על ידי גבר שעבר איזו התפכחות. הייתי אומרת אפילו משבר גיל ה-40.
״יש שם שירים שכתבתי גם בגיל 22. רוב הגברים שאני מכיר, בערך בגיל 25 משהו קורה להם בראש, במיוחד פוחזים כאלה, כמוני. משהו שגורם לך להבין שאתה לבד, ושאתה מפחד ואולי אתה לא מי שאתה חושב שאתה. הדבר הזה שאומרים שקורה בגיל 40 קורה גם בגיל 25. אני לא אומר שהסיבוב הזה מסובב אותך למקום הנכון, אבל בדרך כלל זה משבר גדול שאחריו באמת הקמתי משפחה. עד אז הייתי ב׳להלהלנד׳, אני גם לא זוכר כלום מהתקופה הזו. ההנצחה היחידה שיש זה מה שכתבתי. האלבום הזה נוגע באיך אני והנפש שלי מסתובבים בעולם, פחות ׳בואי אשבור לך את הפנים ואזיין את אחותך׳. גם בטקסטים של מרסדס יש רגעים כאלה, אבל הם עטופים בצרחות וקללות״.
לוי מחזק את הנקודה. "כשהתחלנו לעבוד על האלבום לא נתנו מקום אחד לשני ולא השתמשנו בהבדלים בינינו כפי שאפשר להשתמש בהם. תוסיפי לזה את העובדה שהקבצים נמחקו לנו פעם אחת והיינו צריכים לשחזר את זה, וכך הפרויקט נדחה. היום אנחנו יותר בוגרים ומאפשרים".
יש פה טקסטים כמו ״העיר כולה בוערת מאחור״, ״בואי נעוף מפה קיבינימאט״, ״אני הכי טוב כשבא לי ללכת״. קצת אווירה של נשבר הזין מהחיים פה. זה מה שאתה מרגיש?
״זו המלחמה הגדולה שלי. עד היום אני מתמודד עם זה שאני רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, או כל הפער בין זה שאתה נמצא בזוגיות, אבל רוצה להיות במקום אחר ולעשות דברים אחרים. השיר "בייבי" זה בדיוק על המקום הזה: התחלתי להיות עם קרן ופתאום קלטתי שזה כוח שעוד לא הכרתי שהולך לכיוון של להישאר ביחד. ותכל'ס אתה רוצה לשבור משהו במקום אחר - אבל אתה יודע שאם תלך אז זה יישבר. את השיר ״צפונה״ כתבתי ב-2002, כשכל שלושה שבועות היינו נוסעים לסיני, ופתאום נסגר סיני ואתה בתחושת בידוד מטורפת במדינה. מגעיל כמה השיר נשאר רלוונטי, כמה אנחנו תקועים פה. אין מצב שנוכל להיכנס לאוטו ולנסוע לטיול במדינה אחרת, המוח שלנו מכוון לזה שאנחנו יכולים רק לטוס. יש לנסוע לאילת. זה דפוק״.
אז אתה מרגיש כלוא בתל אביב? במדינה?
״זה כלוא גם בתוך החיים האלה. חלק מזה שאין לך לאן ללכת זה שאתה תפוס גם בגבולות של החיים שלך. הפריקים אצלנו במדינה טסים לארצות אחרות, הם לא נמצאים פה בקומונות בהרים, אין לנו פה תרבות של ׳פרי ספיריט׳. אם מישהו ׳פרי ספיריט׳ ובלי דאודורנט - מציעים לו לטוס להודו. זה שיר מאוד ישראלי בעיני. האות קין של להיות בכלוב הזהב הזה. תכלס, בתור יהודים ישראלים אין מקומות יותר טובים מכאן״.
נשמע כמו שיר תל אביבי.
״אני אמנם ירושלמי אבל אני תל אביבי. אין לי יומרה להיות כלל ישראלי, אני לא כותב פוליטי או חברתי, אני כותב את עצמי״.
אז איזה גל אנחנו פוגשים באלבום החדש?
“גל ששר. אני אמנם שר כבר הרבה שנים אבל לא כל כך מתייחסים אלי בתור זמר אלא כשואו-מן, פרפורמר, שחקן. עוד לא יצא לי באמת להיות זמר, ופה זה מה שרציתי – לשיר הכי יפה שאני יכול. דווקא בגלל התדמית נורא קל לי לבוא ולהיות סופר אינטימי על גבול המציצני לתוך החיים שלי, לתוך מה שאני מרגיש. אין בי פחד לחשוף מדי, יש קרקע להגיד דברים שהם על גבול הריפוי, הטיפול הזוגי״.
"אשתי אומרת שבתקופה בלי הופעות אני נהיה בלתי נסבל"
אתה טוען שאין לך בעיה לחשוף ולהיחשף, אבל אנחנו לא באמת יודעים משהו על החיים האישיים שלך, עליך. אתה לא במשחק מדורי הרכילות, לא נדבק בך צהוב, את אשתך מכירים רק כי גם היא חלק מהתעשייה.
"אני לא איזה פריק של פרטיות, פשוט מתחילת הדרך הדבר שהכי פחדתי ממנו זה שאצטרך להשתמש בדברים שלא קשורים למה שאני עושה בשביל לקדם את מה שאני עושה. בזמן האחרון אני פחות חושש, אולי כי אני יותר בטוח בעצמי וקצת פחות קפוץ תחת, אבל המחשבה שאני צריך למשוך תשומת לב שהיא מעבר למה שאני אמור לקבל - זה משהו שעושה לי פריחה. אין לי ביקורת, יש לי הרבה חברים שעושים את, אבל לי אין את היכולת לשחק את המשחק״.
אתה לא חושב שהמשחק הזה מתחזק את הקריירה?
״בוודאי. בגלל זה גם פתחתי במקביל אולפן פרטי ועבדתי שנים בעבודות נוספות. רציתי שהיצירה שלי תישאר בידיים שלי, שלא אפול לפה של אנשים מהסיבות הלא נכונות. אני כמו חמין, לא כמו פיצה. מתבשל לאט לאט. מצד שני, חמין גם עושה פלוצים, אבל אני מרגיש שאין לי שום דבר לקחת מהתהילה. אם לפני 20 שנה הייתי במקום שאני נמצא בו היום, יש מצב שזה היה הרה אסון״.
כי היית מתמסר לתהילה?
״בטח. אבל מזל שהייתי אידיוט. באנו חבורה ירושלמית של ׳באד בויז׳ שכל מה שהיה לנו בראש זה שאם תבוא הזדמנות אנחנו חייבים לבעוט בה כי הכל מגעיל, כי התעשייה מגעילה, וגם שיכתבו עלינו זה מגעיל וגם לקהל בהתחלה היינו נורא מגעילים״.
איך זה בא לידי ביטוי?
״בהופעות הראשונות הייתי ממש מקלל את הקהל. לא יכולתי להודות בפני עצמי שמה שאני רוצה זה תהילה. זה התבטא גם בריבים בלתי נגמרים עם חברות התקליטים, בחוסר יכולת לקבל עצה, עשינו הכל דווקא. בכל פעם שמישהו בא להציע לנו משהו, לא רק שסירבנו, אלא עשינו את זה בצורה שהיה ברור שהוא לא יבוא להציע לנו יותר שום דבר בחיים. בדיעבד אני מברך על זה כי אף אחד לא מחכה לי בשום פינה ואני יכול לבוא לפרימיירה בלי שישימו לב שבאתי. בשנים האחרונות אבל זה קצת מתערער כי החשיפה גדלה, וליותר אנשים יש משהו להגיד לך ברחוב״.
נשמע כאילו אין לך אגו.
״הצלחתי לשכלל את המערכת כך שארגיש שאני מתנהל בלי אגו, אבל אני מפוצץ באגו. זה מאוד מסוכן לגלות ששמת את האגו שלך בצד ויום אחד הוא פשוט יתפוס אותך עם סכין ויחתוך לך את הגרון. צריך שיהיו מושכות ורסן ולתת לו לצאת לרוץ, שזה מבחינתי ההופעות של 'מרסדס'. אם לא היה לי את זה אז כנראה שהייתי עושה פה בלאגן ומשיג את תשומת הלב באיזו שהיא דרך, כי אני צריך הרבה תשומת לב, הרבה אהבה והרבה הכרה״.
בקיצור, אמן.
״יותר ילד מאשר אמן. ילד שרוצה תשומת לב ואהבה ורוצה להיות מסמר המסיבה. אשתי אומרת שבתקופה בלי הופעות אני נהיה בלתי נסבל. כי לא הריצו את המפלצת, לא הוציאו אותה לטייל״.
״להיות הכי קול במיינסטרים זה לא כזה קול״
את המפלצת תורן החליט להוציא לאחרונה לטיול מסוג שונה. כזה שאילץ אותו לוותר על הבמות והתסריטים ולהציג לעולם את גל תורן האיש, ועוד בלי מקלחת. בסדרת הדוקו ״טיול אחרי צבא״ הוא יצא עם הזמר פבלו רוזנברג למסע בהודו, מהסוג שתרמילאים בני 22 יוצאים אליו - רק שני עשורים מאוחר יותר. ״חשבתי שיש לי פוביית ריחות עד שהגעתי לשם״, הוא אומר בחיוך. ״זה טיפול בטראומה. יש לך בעיה עם ריחות? קח ריחות וזה יעבור לך. יש לך בעיה עם רעש? בוא נביא לך 80 מכוניות שבכל זמן נתון יצפרו לך באוזן ויעבור לך״.
למה החלטת לעשות את זה?
״מאוד רציתי לבוא ולהיות אני ולראות מי אני, כי לא היתה לי הזדמנות לראות את עצמי שלא דרך דמויות״.
חששת מזה?
״מאוד. לא ידעתי מה הפרסונה הזו. יש פה תיעוד של משהו אמיתי, מי שאני ואיך שאני. זה משהו שתמיד נמנעתי ממנו, לא רק בגלל שאני שונא ריאליטי, אלא גם כי יש לי את היכולת לא לתקשר עם הסביבה. היו לא מעט ראיונות מצולמים בעבר שבהם פשוט ישבתי ושתקתי. בסוף, בואי נגיד שאת הסדרה האמיתית היה אפשר לעשות ממה שערכו החוצה: קללות, ביקורת. הרגשנו שם מהר מאוד בנוח מדי, היוצרים עבדו קשה כדי לסדר את זה״.
מה גילית על עצמך במסע ההתבגרות המאוחר הזה?
״כל התהליך הזה גרם לי להבין שאני מייצר המון רעש פנימי. כשחזרתי משם אמרתי שאני חייב להפסיק לצעוק על עצמי, למצוא דרך שמה שרואים עלי בחוץ יהיה אצלי גם בתוך הראש״.
כי אתה עובר מאוד קול.
״בראש אני הרבה לא קול״.
אבל תראה מה זה, אלבום חדש, סדרות, פרסומת, דוקו-ריאליטי. התחלת מהשוליים והיום אתה די הדבר הכי קול במיינסטרים.
"להיות הכי קול במיינסטרים זה לא כזה קול. המיינסטרים אוהב להחליט עבורך מה להיות, אבל אני חושב שהוא פשוט התרגל אלי. הבין שהילד דפוק אבל הוא פה כבר מלא זמן, ותכל'ס כיף שהוא פה. ההישג הוא שלא הייתי צריך לעשות שום שינוי, למרות שתמיד אמרו לי שאם אני רוצה לשחק את המשחק אז אני חייב לשחק לפי החוקים״.
איזה חוקים, למשל?
״לשפוט בתכניות ריאליטי״.
הציעו לך?
״כן, זה הגיע בכל מני רמות. הניצחון הגדול זה שעכשיו לא מציעים לי״.
אתה מרגיש טאלנט?
״לא יודע איך לענות על השאלה הזו״.
פשוט תתמלל את גלגול העיניים שהרגע הרבצת.
״אני לא לגמרי יכול לדעת מה המונח הזה מכיל. אני טאלנט ברמת הנראות. באים אלי הרבה ואומרים לי ״תביא לנו את הגל תורניות״.
מה זה אומר, הגל תורניות?
״אני לא ממש יודע. ברגע שאני אדע מה זה אז זה הלך, נגמר״.
״אף אחד לא כותב בפייסבוק את הדברים הרגילים, ואז הדברים הרגילים נראים דפוקים״
הצניעות של תורן לצד חוסר הנכונות שלו לשתף פעולה עם כללי התעשייה, היא חריגה. אמנם יש משהו מרענן באמן שלא עסוק בפרסונה שלו בתרבות שבה מספיקה השתתפות בריאליטי כדי שאדם יתפטר מהדיי ג׳וב שלו ויכריז על עצמו כטאלנט, ומצד שני, יש בזה גם משהו כמעט מתריס. אפילו פייסבוק אין לו. תורן מסביר ש"החשיפה פוגעת בסוד", והוא, כנראה, מעדיף להישאר בגדר תעלומה כדי לא להיות חייב שום דבר לאף אחד.
״בזמנו לא פתחתי פייסבוק כי אני לא עונה להרבה אנשים. יש לי הרבה אנשים בהרבה תחומים שאני לא עונה להם לטלפון, והתחושה שלי היתה שעם הדבר הזה - כולם יכולים לבוא עליך. היום אני מבין שהדבר הגדול שנחסך ממני זה שכל היום המוח שלי יהיה בדבר הזה. לפעמים אני נכנס דרך הפייסבוק של אשתי ואני קולט שאני מעביר שם שעות, שוטף את המוח עם דעות של אנשים אחרים״.
גם באינסטגרם יש אינבוקס, אתה יודע.
״קלטתי שיש אינבוקס ושיש שם מלא הודעות שחלקן נהיו כבר ׳יא בן זונה, למה אתה לא עונה׳. אבל כן אני רואה עכשיו שזה די עגום שאין לי איך לדבר עם הקהל שלי".
נראה לך שתישבר?
״לא״.
אם כן, אני רוצה להיות גורו הפייסבוק שלך.
״מה זה אומר?״
נחשוב על זה. זה כמו ללמד תינוק ללכת.
״הפחד הגדול שלי זה שאצלול לתוך זה, שאתחיל לשמוע יותר מדי מה אנשים חושבים, זה אוכל את האינדיבידואליות. אתה כל הזמן נחשף למה שאנשים מחליטים לשתף. אף אחד לא כותב שם ׳בא לי ללכת הביתה׳. אף אחד לא כותב את הדברים הרגילים, ואז הדברים הרגילים נראים דפוקים״.
אז אולי זה בכלל נובע מפחד להיות כמו כולם?
״יש לי חוסר נוחות להיות נגיש כשאני לא במיטבי. גם הוואטסאפ מאיים עלי עם הווי הכחול הזה. אני נלחם בזה, כי אני כן רוצה להיות נגיש. אבל זה צעד לא קטן, ואני מקווה שהאלבום יצליח בלי שאצטרך לפתוח פייסבוק״.
איך אתה בכלל עם ההתבגרות? הגיל מעסיק אותך?
"בכל אספקט. אם זה הפער שהולך וגדל מהקהל, אם זה רלוונטיות. לא מזמן קרה לי לראשונה שהיה איזה תפקיד נורא מגניב שהיה לי ברור שהוא מתאים לי ואז הבמאי אמר לי ׳אבל הוא בן 29׳ ואז קלטתי שוואו, אוקיי, ככה מרגישה ההתחלה של להיות לא רלוונטי. גם פיזית משהו קורה, המכונה מתפקדת אחרת. גם הילדות שלי גדלות, הגדולה תוך 3-4 שנים מגיעה להופעה של מרסדס. והדבר שהכי מעסיק זה שהדור של ההורים שלנו כבר בקצה שלו, ואתה הבא בתור. אז יש מחשבות על הזקנה, על המוות״.
אבל רוקסטארים נשארים צעירים.
״רוקסטארים קמים ב-12 בצהריים ועושים דיאליזה כל שנה. כולם מזדקנים, כולם נהיים חולים, נרקבים. העור של כולם, אתה מסתכל אתה אומר 'מה זה העור הזה, מה זה'?״.
בשביל זה יש בוטוקס.
״בוטוקס, אם אני מזהה אותו הוא מגעיל״.
הסוד הוא להתחיל מוקדם.
״מה, עשית בוטוקס?״
די גל, זה כבר לא באופנה לחכות לגיל 45 בשביל לעשות בוטוקס.
״אז אולי אני גם אעשה בוטוקס, את ממליצה לי? סביב העיניים כזה? האמת, לא נראה לי שבוטוקס יעזור לי להרגיש יותר טוב בדרכי אל החושך״.
גל תורן וגיא לוי יופיעו על האלבום החדש, "ליילי", בזאפה בתל-אביב ב-7 בפברואר.
צלם: רונן פדידה | סטיילינג: קרן נפתלי | איפור ושיער: אדם משאלי | בגדים: חולצת ג'ינס: רנואר, גינס: ZARA, נעליים: רנואר, מעילים: ZARA, חולצות טריקו: קסטרו.