יש סיפור ששלומי סרנגה אוהב לספר בראיונות, ולמען האמת הוא סיפר אותו גם בראיון הזה, על איך הוא ודקלה ישבו בבית קפה. אנחנו לא יודעים בדיוק מתי אבל זה בוודאות היה לפני 2009, כשהלהיט "מונו" הזרים חמצן חדש לתוך הקריירה שלו. בבית הקפה דקלה השמיעה, או אולי זמזמה חתיכה מהלחן של "מונו", שאז עוד בכלל לא היה "מונו" אבל הפזמון כבר היה שם וגם קצת מהבית. סרנגה ידע מיד. הוא מספר שכשהוא שומע סקיצה של זמר אחר הוא יודע מיד מה יהיה להיט ומה לא, אבל כשהוא מנסה לחזות מה יהיה עם סינגל עתידי שלו הוא אף פעם לא יודע, פשוט כי הוא מעורב מדי רגשית. רק שברגע ההוא בבית הקפה "מונו" עוד לא היה "מונו", עדיין לא שיר של סרנגה אלא רק לחן של דקלה; הוא תופף את המקצב על השולחן, להיט החל להיוולד.
אבל עכשיו שלומי סרנגה יושב במשרד של אשת יחסי הציבור שלו (שמעורבת בקריירה שלו הרבה מעבר לגבולות המקצוע. היא גם כתבה איתו את המופע האחרון שלו וגם משמשת בתור הזיכרון החיצוני שלו: "פזית, מתי זה היה?", "פזית, בן כמה הייתי כשזה קרה?", "פזית, כמה שירים הלחנתי החודש?") ליד אורגן ימאהה ישן עם קלידים שהצהיבו מזמן. לא בדיוק פריט אספנים. בכל פעם שהוא משחרר אקורד, הקלידים חוזרים למקומם עם דפיקה רמה לפחות כמו התווים. הוא מנגן כמה חתיכות מהלחנים שכתב בחודש האחרון. הוא לא כתב די הרבה זמן, משהו כמו שנתיים וחצי-שלוש, ואז היה סינגל חדש, "כל חיי". אחר כך, בין הגל הראשון לשני, מה שזה לא אומר, הוא חלה בקורונה. יותר משבועיים עם חום גבוה בבית, חולשה איומה, מסתובב בסלון של הבית שלו כמו זומבי. אחרי שהחלים הוא כתב בחודש אחד ארבעה או חמישה לחנים. צירוף מקרים? הוא טוען שכן, אני לא מאמין לו.
ואז הוא מנגן אחד, שניים, שלושה, ארבעה לחנים, מקדים לפני כל אחד מהם "זה הולך להיות שיר שמח" או "זה יהיה אחד מהשירים השקטים". השירים השמחים, הוא מודה, עוד צריכים עיבוד, תופים, קצב; השקטים כבר נשמעים קרוב יותר למה שהם הולכים להיות בעתיד. כרגע הם עדיין סקיצות, פיסות לחנים שהוא מזמזם על גביהם, או אומר דברים "ואז זה עובר להיות משהו כמו...", ולכן הם עדיין נשמעים כמו הרבה דברים שונים, לא בהכרח כמו מוזיקה יוונית או ים תיכונית או איך שלא תקראו לזה; לפעמים כמו פסקול של משחק ישן בסופר נינטנדו, לפעמים כמו לחן חסידי, כמעט "כנר על הגג". ואז הוא מתחיל לשיר, אתם כבר יודעים באיזה קול, ותוך שניה הכל ברור: זה פשוט שיר של שלומי סרנגה.
מתישהו בין סגר לסגר הוא הספיק גם לצלם הופעה לערוץ 24, עם הנגנים שלו, אבל בלי קהל. "לא נהניתי", הוא אומר ואין לו שום בעיה להודות בזה. "אמרו לי לשיר שירים שמחים, אבל אין כלום, אין פידבק, רק עשרה אנשי הפקה". כל אחד עסוק במצלמה או במיקרופון שלו. אחרי ההופעה הוא שאל את הנגנים שלו אם הם נהנו מהחזרה. הוא לא מריר לגבי זה, אפילו שהם לא צריכים חזרות ("אם הייתי יודע שאנחנו באים לחזרה הייתי מביא שירים חדשים"). הוא גם בטח לא מרגיש שבא חצי כוח – ברגע שהמיקרופון נפתח הוא לא מסוגל להיות חצי כוח, גם אם יש לו הסתייגויות כאלה או אחרות – אבל הוא לא ימהר לחזור על החוויה. באוקטובר אחר, דמיוני, אופטימי, שהוצע לו לפני כמה חודשים, הוא היה אמור להופיע בבלומפילד; אוויר פתוח, קפסולות, תו סגול. זה כבר לא יקרה, לא באוקטובר הזה.
מה אני צריך לעשות, להיות ליצן?
לפחות חזר לו החשק להלחין ולהקליט. עד לא מזמן לא הייתה לו מוטיבציה, ההשראה כוונה לאפיקים אחרים. אין לו בעיה להודות שזה נבע גם מזה שהוא פשוט התבאס, אפילו נפגע, כשהסינגלים הקודמים לא נכנסו לפלייליסט ולא קיבלו זמן אוויר. "לא רציתי להרגיש ככה עם עוד שיר. זה מעצבן. אתה מקליט, אתה עובד, אתה משקיע ויכולים לנפנף לך את השיר בשניה אחת. קל להם להגיד לך לא כשיש להם עוד 100 אנשים שמחכים אחריך בתור. אני לא אומר שכל השירים שהבאתי להם היו בהכרח להיטים או בהכרח התאימו, אבל אחד? מתוך ארבעה-חמישה? אולי יכולתי להביא משהו יותר ידידותי, שיותר מתאים לקו של התחנה. אבל אני לא אוהב את המילים האלה, 'ידידותי', 'קו'. אין דבר כזה קו". מאז עבר זמן, העצבים שלו התקררו, והוא מוכן לנסות את מזלו עם שירים חדשים. כשהוא מספר על העלבון הכבר-לא-טרי הזה במשך כ-20 דקות, הוא מתחיל לאט ושקול, אבל לאט לאט עולה קצב הדיבור שלו והוא מתחמם. "אתה באנרגיה של שיר אחרי שיר שלא קורה איתם כלום. זה עושה לי רע. אתה שומע ברדיו שירים טובים אבל גם הרבה פחות טובים ממה שאתה הבאת, ואתה פשוט לא מבין. לזמר אחד יש 20 שירים בפלייליסט בחמש שנים אבל אתה לא יכול לקבל אחד?".
לשחר חסון, כך מספרים, יש מאז ומעולם שלוש מימרות בכל מה שנוגע לעבודה, שמגנות עליו מפני לרכל יותר מדי או לרכל בכלל. אומרים לו שמשהו יצא טוב - הוא אומר "כפרה, עובדים". אומרים לו שמשהו שיצא רע - הוא אומר "כפרה, עובדים" באינטונציה קצת אחרת. שואלים אותו מה אתה חושב על הקומיקאי ההוא או התסריטאי הזה, הוא אומר "כולם טובים". מנסים לדבר איתו על מישהו מהתעשייה, הוא שולף את המימרה החשובה מכולן: "לא חשוב שמות". כך גם סרנגה. הוא ותיק מספיק וחכם מדי כדי שתוכל להוציא ממנו את השם של העורך שהרגיז אותו או של הזמר שמכניס שיר אחר שיר לפלייליסט. בטח כשהוא מבין טוב מאוד שאין פה איזו קונספירציה, אלא שב-2020 מערך השיקולים כולל גם את מספר העוקבים שיש לאותו זמר באינסטגרם. הוא השלים עם זה, אלו הזמנים. "ברגע שהשיקול הוא כזה, מה אני צריך לעשות, ללכת ל'גולסטאר'? להיות ליצן?". והיו הצעות, וזה גם לא שיש לו משהו נגד ליצנים. "אני לא מתאים לשם, בוודאות".
אבל איפה נקודת ההתנגדות שלך, בחוויה עצמה או בסוג הפרסום שבא איתה? נניח וכן היית הולך ל"גולסטאר", ל"הישרדות", ממה היית סובל יותר – מהצילומים או מהשידורים?
"משניהם. אל תעשה מה שלא מתאים לך. מי שמשתתף שם מתאים לו באופן טבעי להשתטות, וזה בסדר, אבל אני לא כזה, אני רק אחשוב איך אני יוצא. ונכון, זה כסף טוב, אני אוכל להרוויח עכשיו, מה, חצי מיליון שקל? אבל אם אני מסתכל על זה קדימה אני יכול להפסיד הרבה יותר".
להפסיד מה?
"קריירה. זה לא עניין של מיתוג. זה עניין של להיות אני. אתה לא יכול להיות אתה שם. אולי ב'האח הגדול' כן, אבל שם הבעיה היא שאתה יותר מדי אתה". בסוף הוא נותן לי הסכמה תיאורטית לשפוט בריאליטי שירה, אבל רק אם יקבל אישור מראש לא לדבר יותר מדי. "אהבתי", "לא אהבתי" וזהו, הוא לא מתחבר לכל החפירות והתיאורים המנופחים. אחר כך מתברר שהייתה גם הצעה מ"אקס פקטור יוון", אבל הוא החליט שהיוונית שלו לא מספיק טובה בשביל לנמק את השיקולים שלו, ועוד בשידור. בחדר נזרקת בצחוק ההצעה ללכת לשם, פשוט עם גימיק של קיסר רומי (למרות שאולי ביוון זה נחשב לא רגיש תרבותית), רק להניף אגודל לחיוב או להוריד אותו לשלילה, וסרנגה מבטל גם אותה בחיוך. הוא אולי משתעשע במחשבה, אבל הוא לא באמת רואה את עצמו יושב על כס ושופט אחרים.
השקענו בך כסף, התמונה שלך על הפוסטר
את השיעור על לעשות את מה שבאמת מתאים לו הוא למד בדרך הקשה. הוא התחיל לשיר מוזיקה יוונית בגיל 15, קצת אחרי שנפטר אביו, שנולד בספרד אבל היה אמרגן של זמרי מוזיקה יוונית בארץ. בגיל 26, באמצע שנות ה-90 (סרנגה יחגוג יום הולדת 47 כמה ימים לאחר פרסום כתבה זו) וקצת יותר מעשור אחרי שהתחיל לשיר באופן מקצועי, סרנגה מצא את עצמו מגיע לאתונה כזמר באחד המועדונים הגדולים בעיר. עברה עליו שנה קשה, חודש של אופוריה ו-11 חודשים של התפכחות. כשהאמרגן שלו בישראל דיבר איתו על יוון ויוון ויוון, וכמה שמחכים לו ביוון, הוא הנהן וחייך והעמיד פנים שזה החלום שלו וחתם על כל הטפסים. היום יש לו מילה אחרת לזה: "הדחקתי". כשבגיל 26 אומרים לך לנסוע ללב התעשייה של המוזיקה שאתה עושה אתה לא אומר לא, בטח אם אתה קצת נאיבי, והוא הראשון להודות שהוא היה כזה באותם ימים.
לפעמים, וזו כבר מימרה שאינה של שחר חסון אלא של איזה אוסקר ויילד, הדבר היחיד שיותר גרוע מלא לקבל את מה שרצית הוא לקבל את מה שרצית, וזה בדיוק מה שקרה לסרנגה ביוון. הוא הפך לכוכב של המועדון, ואם מישהו מפקפק בזה, יש לו קבלות (ליתר דיוק, לפזית יש, בגלריה של התמונות: הרבה פוסטרים ביוונית עם סרנגה הצעיר בגדול ובמרכז והרבה זמרים יוונים, בקטן יותר, חגים סביבו). אבל זה לא עשה אותו מאושר: "אפשר להגיד שברחתי משם. לא רציתי להופיע שם. הכריחו אותי להיות שם, אמרו: 'השקענו בך כסף, השם שלך על הפוסטר, התמונה שלך על הפוסטר, אנחנו רוצים להוציא לך תקליט'".
אז רגע, למה אתה מתכוון כשאתה אומר שהכריחו אותך?
"אתה יודע, לא כפו עליי שום דבר, אבל אמרו לי 'אם אתה עוזב עכשיו אתה כבר לא יכול לחזור'. מילאתי את המועדון חמש פעמים בשבוע אבל לא רציתי להיות שם. לא רציתי את החיים האלה ולא תכננתי אותם. לאורך כל הדרך שלי לשם היו הרבה שכנועים: יוון זה הדבר האמיתי, זה לא כמו בארץ, אתה חייב ללכת לשם. היום זה כבר לא ככה, אגב, היוונים התרחקו ממוזיקה יוונית והתעשייה נשענת בעיקר על תיירים, חצי מהם ישראלים".
אבל הבעיה האמיתית הייתה אצלו, והוא הראשון להודות בכך. "לא באתי רעב ולא באתי עם רצון מלא. הייתי עצוב מאוד ובודד מאוד. היה לי נהג, והייתה לי דירה בשכונה של העשירים שם, והיו לי ימי חופש ובעל המקום התייחס אליי כמו בן והוא היה מגן עליי אם הזמרים האחרים ריכלו עליי. הם ריכלו, כי הם היו בני 35-40 וניסו לעשות קריירה ביוון כל החיים וזה לא הלך להם, ופתאום בא מישהו, זר, ישראלי, שגונב את ההצגה, והפוסטר שלו, אז ברור שהם מדברים בחדרי הלבשה. חלק הבנתי, חלק לא הבנתי, חלק לא היה לידי, חלק הגיע אליי דרך זמרת ליווי שהייתה ידידה טובה שלי. הייתי מאוד ביישן ותמים, בקושי דיברתי. לא החלפתי מילים, לא ניהלתי שיחות, רק שרתי. אני זוכר שאמרתי לבעל המועדון - ניקוס, אני לא יודע מה הם רוצים, ואם אני מפריע למישהו אז די, אני מוכן ללכת הביתה". אבל ניקוס לא היה מוכן לשמוע, ולסרנגה לא היה הרבה עם מי לדבר או הרבה על מי לסמוך. "כשאתה על הבמה ומוחאים לך כפיים ורוקדים, אז הכל טוב, אתה שמח ומאושר. וכשאתה לא שם, אז אין לך בשביל מה לקום". סרנגה הצעיר היה יכול לטרוף את אתונה אבל הוא עשה את ההיפך. הוא טייל לבד בטבע, במעיינות, במפלים, עשה הרבה ספורט, רץ למעלה-למעלה על הגבעות, ירד הרבה במשקל, קרא הרבה ספרים (בעיקר על תזונה, בעיקר צמחונית וטבעונית – סרנגה לא נגע בבשר מאז 1998). אבל בטח לא עשה את מה שנקרא היום מינגלינג או נטוורקינג, איך שלא קראו לזה ב-1995, בעברית או ביוונית.
מה כן היה לו? רק להגיע למועדון, לתת את הלילית, להתחפף הביתה ברגע שאפשר מתישהו לקראת הזריחה ואז לישון, לישון, לישון, עד 4 אחר הצהריים, ואחר כך עד 5, עד 6, תוך כדי שמחלחלת לו בהדרגה ההבנה שהוא פשוט לא מאושר. "אמרתי שכן, אבל בתוך תוכי אף פעם לא רציתי את זה. והדחקתי. כי כולם אמרו, וואו, מדהים, הישראלי הראשון במועדונים הגדולים ביוון, וואו איך אתה מוכר קרח לאסקימוסים, אבל עד שלא הגעתי לשם - הדחקתי את זה שאני לא באמת רוצה את זה. שתקתי ושתקתי ושתקתי ולא הבנתי שכולם רוצים את זה, חוץ ממני. זה כמובן גם היה בית ספר. למוזיקה, למשמעת".
אולי גם בית ספר ללהקשיב לעצמך?
"כן, גם לזה".
אחר כך הוא לא חזר ליוון 20 שנה, כמו שעוברים לצד השני ברחוב כשרואים אקסית מיתולוגית. ואז חזר לשם בטפטופים, בהתחלה כתייר, כשזה כבר היה מספיק רחוק בשביל להיות נוסטלגי, בשביל להתלהב מזה שעדיין יש את המותג של השוקולד שהוא אהב אז, בשביל להרים גבות על כמה הכל התייקר עכשיו אחרי היורו והמשבר הכלכלי ואיך פעם היה אפשר להשיג כוס כ-זאת גדולה של אוזו ב-100 דראכמות, הן 12 שקלים, ואחר כך כבר כדי להסתובב, ואז כדי להתחיל להופיע, ואז לצורך גיחות סדורות. היום הוא כבר מחזיק להקה קבועה ביוון שמתורגלת להתאסף ברגע שהוא מגיע, שכבר יודעת לנגן את השירים שלו. לא מזמן, "קצת לפני הקורונה", סימון הזמנים החדש הזה, הוא הופיע איתם בפסטיבל בקפריסין. זה שונה מהותית מלנגן עם ישראלים, ולפעמים הוא אוהב את היסודיות והצניעות של הנגנים היוונים, אבל כשהוא אומר שבלהקה עם ישראלים "לא מקשיבים למאסטרו, כל אחד הוא המאסטרו", הוא אומר את זה יותר בחיבה מאשר בתסכול.
היום שבו פגשתי את קזנג'ידיס
ו"אחרי הקורונה", העת החדשה השנייה? אחרי הקורונה הוא מקווה להחיות את המופע המצליח שהעלה בפסטיבל ישראל, מחווה לזמר שהוא ההשפעה הכי גדולה שלו מילדות, הזמר היווני סטליוס קזנג'ידיס – גם ביצועים לשירים שלו וגם סיפור חייו, המסופר בקטעי וידאו ארכיוניים וגם בקריינות מוקלטת בקולו של סרנגה עצמו (שגם נמצא על הבמה, אבל רק בשביל המוזיקה). העבודה על המופע הזה, גדול ושאפתני וקונספטואלי יותר מכל מה שהוא עשה בקריירה שלו לפני כן, שאבה אותו בדיוק בשנים האלה בהן הוא לא התעסק בשירים חדשים. "הייתי יכול לבצע את השירים האלה בסביבה יותר טבעית להם, מול מי שכבר אוהב ומכיר קזנג'ידיס והם היו שרים את הפזמונים ומוחאים כפיים בדיוק בקצב הנכון, אבל אז מה עשיתי?".
בפסטיבל ישראל הוא מצא קהל של מזרחים ואשכנזים ויוונים וצעירים ומבוגרים וסתם סקרנים, והתלהב להכיר להם מוזיקאי שלא הכירו. גם אשתו של קזנג'ידיס הגיעה לבכורה לפסטיבל, מה שריגש את סרנגה במיוחד. "פסטיבל ישראל", הוא אומר בזהירות, "הוא מקום לא אופייני למופע כזה. עם 90 אחוז קהל שלא בהכרח הכיר את השירים יכולתי ליפול. האנרגיה הייתה יכולה להיות שונה כי זה קהל שעדיין לומד את השירים האלה אבל האנרגיה הייתה מטורפת, כאילו הם גדלו על זה. אני פשוט לא ידעתי למה לצפות. אחר כך כשהגענו עם המופע הזה לקהל של יוונית, גם שם פחדתי, כי אמרתי - הם באו לשמוע את השירים, מה עכשיו החפירות עם השירים והסרטונים והדיבורים? חשבתי שהם יגידו - באנו למחוא כפיים, לרקוד, לשיר, מה עכשיו הרצאה? פחדתי שהקטעים האלה יפילו, אבל הם הרימו. כולם בכו".
על שורש האובססיה האישית שלו לקזנג'ידיס הוא לא ממש מרחיב. הוא מעדיף לספר איך הוא פגש אותו פעם אחת ויחידה ובלתי נשכחת, שש שנים לפני שהלך לעולמו, בשלב שבו כבר סיים את הקריירה וחי בהתבודדות יחסית בכפר קטן. לפזית יש, כמובן, תמונה שלהם ביחד בשלוף. שבועיים אחרי הפגישה סרנגה לא לדבר על שום דבר חוץ מזה שהוא פגש את קזנג'ידיס ושאליל נעוריו הקשיב להקלטות שלו מבצע את השירים שלו ואמר שהוא לא בטוח מי מהם שר. "זה היה הכל בשבילי. לא הייתי צריך את האישור הזה מאף זמר אחר בעולם, רק ממנו". ועל הטעם האישי שלו הוא אומר "כילד אהבתי מוזיקה של זקנים" (סרנגה נולד ב-1973, רק כמה שנים קצרות אחרי שקזנג'ידיס הקליט את האלבום האחרון שלו), והוא נזכר שהוא היה הילד ששומע את התקליטים הישנים, "היו לי תקליטי 45, עם החור הגדול באמצע", והוא אומר שבתיכון ובצבא וגם אחרי הוא אהב גם את קווין ואת פרדי מרקורי ואת אלטון ג'ון ואת אירוסמית', והוא אומר שגם הבן שלו, בן ה-17, שומע מוזיקה יוונית באוטו, רק שהוא שומע אותה מיוטיוב. ואז הוא אומר משפט אחד חולף: "כשאבא שלי נפטר התחלתי לשיר קזנג'ידיס". וזה הכל. זה בעצם כל הסיפור.