"הרגשתי שיש בשיר הזה התערבות אלוהית", כך מתאר אבי אבורומי את הדרך שעבר "לאהובי", השיר שהקדיש לזכרו של החייל עמית בן יגאל, שנהרג בשנה שעברה מאבן שהשליך פלסטיני במהלך פעילות מבצעית. עוד לפני התקרית ולפני שכל המדינה נחשפה לסיפור הכואב של בת זוגו אושר, אבורומי הקליט שיר קטן מנקודת מבט של אישה שמחכה לאהובה שלא יחזור. "לא ידעתי מה לעשות עם השיר הזה. כל השירים שלי כתובים על משהו, על דברים שעברתי בחיים, והשיר הזה לא היה כתוב על שום דבר. דמיינתי מישהי מחכה למישהו והוא לא מגיע. זה היה מוזר, פעם ראשונה בחיים שלי שאני כותב שיר כזה".
כששמע את ההספד קורע הלב של אושר לאהובה שנפל, הוא הבין מיד שהשיר מצא את ייעודו. "ראו איזה זוג יפה הם היו וכמה הם אהבו, זה היה פשוט מצמרר. חשבתי לעצמי שאולי אני אתן להם את השיר, אם הם בכלל ירצו לקחת אותו, ושלחתי לאושר הודעה. מסתבר שעמית ואושר היו מגיעים להופעות שלי, שזה בכלל עשה לי צמרמורות בכל הגוף. אמרתי לאושר, זה שיר שלך, שלך ושל עמית זכרונו לברכה. השיר יצא והרגשתי שכל המדינה מחבקת אותו, שכולנו מחבקים את עמית. זה אחד הדברים היפים בעם היהודי, אתה רואה את כולם לב אחד, פתאום העם היהודי זה לב אחד גדול".
אבורומי נולד כמוסלמי והתגייר במהלך שירותו בצה"ל. הוא לא מסתיר את עברו, גם אם שום דבר לא יסגיר שאינו יהודי ישראלי מלידה. למרות שהוא בבירור מחובר יותר ליהדותו מאשר כותב שורות אלה, עדיין הרגשתי צורך להעלות את השאלה המתבקשת.
כשאתה אומר שהעם היהודי הוא לב אחד גדול, אתה מדבר על "הם" או על "אנחנו"?
"אנחנו, חד משמעית אנחנו. תמיד יש לנו את העצבים ואת האותנטיות המוזרה הזאת שאין בשום מדינה בעולם, רק אצלנו, שזה גם משהו יפה בפני עצמו. וכשכולם מתאספים וכולם לב אחד, אין דבר יותר יפה מזה".
הוא נולד באילת לפני 25 שנה, הוריו עברו לעיר מנצרת ומשפרעם. "ההורים שלי רצו להתנתק, למצוא את הפינה שלהם ולהתחיל את החיים. הם עברו לאילת כי הם רצו לצאת מהאזור הזה של ערבים-יהודים ולהיכנס לאזור שהכל סבבה, חופשי, אפשר לעשות מה שרוצים, אין עניינים. אילת הייתה המקום המושלם, כי באילת אפשר באמת להתרחק. הרוב המוחלט היו יהודים וזה התאים להורים שלי. הגעתי לגן יהודי, מעון יהודי, הכל בעברית. בתעודת לידה השם שלי הוא אברהם, אבל כבר בגן קראו לי אבי ומשם זה נתפס".
בבית דיברו עברית?
"בבית היו מדברים בעברית כל הזמן, אמא שלי ואבא שלי לפעמים היו מדברים ביניהם בערבית כדי שאני לא אבין. היום אני מבין ערבית, אבל לא מדבר שוטף. הם רצו שאני אגדל בצורה שאין לדת חשיבות. שאני אוכל להשתלב בחברה, שאני אוכל להחליט בעצמי מה נכון לי ולא סתם 'נולדתי מוסלמי אז אני מוסלמי'".
אתה מכיר את החגים והטקסים המוסלמיים?
"אין לי מושג. לא חוגגים אצלנו בבית חגים, לא עושים שום דבר. ביום שישי בערב אמא הייתה מכינה לי חביתה, אכלתי אותה עם קטשופ והיינו ממשיכים את הערב. המורים היו באים אלי בבית ספר ושואלים, 'אתה צריך מחר חופש אבי?'. הייתי שואל אותם, 'מה יש מחר, יש משהו שלא עדכנו אותי?'. לא ידעתי שום דבר, 'אה, יש עיד אל פיטר'. הייתי יכול בכיף לעקוץ חופשים מבית הספר. אבל אמא שלי הייתה נותנת לי שתי סטירות ואומרת, 'איזה חג, על מה אתה מדבר'".
מרגיש יהודי
בעיר יהודית לחלוטין, הוריו רחוקים מהדת וחבריו כולם יהודים, אבורומי החל להתקרב בילדותו למסורות שפגש בבתי חבריו. "מצאתי את עצמי בערבי שישי עושה קידוש אצל החבר הכי טוב שלי רותם. הייתי יושב אצלו, עושה קידוש, חגים. זה התחיל להיות כבר בנוהל, אני יודע שאת החג אני עושה אצל מישהו, לא בבית".
יחד עם החיבוק של הסביבה היהודית, הוא החל לתהות על מקומו כנער מוסלמי שמרגיש יהודי כמו חבריו. "בגיל 13 החברים שלי התחילו לעשות בר מצווה ואני לא בר מצווה ולא נעליים. אני זוכר שאמרתי לאמא שלי, 'אמא, לכולם יש בר מצווה, מה איתי?'. זה היה השלב שבעצם התחלתי לשאול את עצמי מי אני. התחלתי להבין שלא משנה איך אני אסתכל על זה, אני כן שונה וזה הפריע לי מאוד. הרגשתי הרבה יותר יהודי ממוסלמי. עשיתי חושבים בגיל 16 והגעתי למסקנה שאני רוצה להתחיל לעשות גיור".
איך אמא שלך קיבלה את זה?
"אמא שלי מאוד הבינה אותי, זה לא הפתיע אותה. היא אמרה לעצמה, 'אני גידלתי את הבן שלי כיהודי, אני שלחתי אותו לגן ולבית ספר היהודי ואני בפורים חיפשתי אותו'. אמא שלי רצתה בעצמה לבצע תהליך גיור כשהייתי בן 16-17, כי ברגע שהאמא מתגיירת אז כל הבנים הופכים אוטומטית ליהודים, אבל היא הייתה צריכה גם לעבוד וזה היה לה קשה מדי".
במהלך השירות הצבאי הוא השלים תהליך גיור אורתודוכסי דרך קורס נתיב של צה"ל, עבר את המבחנים השונים בבתי הדין הרבניים, חי עם משפחה דתייה וקיים אורח חיים דתי, "כל התקופה הזאת הייתי דתי עד הסוף, שזה אומר כיפה, ציצית".
הצורך לעמוד כל הזמן בבחינה לאורך התהליך הפריע לך?
"תמיד כיבדו וחיבקו, אבל אין צורך לשקר, אחת התכונות הקשות שיש בתהליך גיור זה כל הזמן לבחון. באיזשהו מקום זה כן מרתיח אותך, 'למה אני צריך להוכיח להם שאני רוצה להיות יהודי?'. אבל זה חלק מהבדיקה, זה חלק מהגדולה של היהדות, לבוא ולבדוק כמה אתה באמת מרגיש יהודי. בגלל זה קיבלתי את זה, כי אני ידעתי שאני נכנס פה לדת הכי טובה שיש".
אחרי כשנתיים השלים את התהליך המחייב וקיבל תעודה שמאשרת את יהדותו. "היום אני גר צדק, זה גר שאין לו קשר דם ליהדות. יהודי לגמרי, כשר למהדרין. אמא שלי אמרה לי, 'אתה פותח למשפחה הזאת שושלת של יהדות, ואדם היה האדם הראשון שבעצם התחיל את הכל, אז זה השם שאתה צריך להוסיף, תקרא לעצמך אדם'. וזה באמת השם שהוספתי כשם שני".
איך הרגשת כשהפכת לבסוף ליהודי?
"לא הרגשתי אדם שונה, אבל בלב שלי שמחתי המון. הייתה הקלה, כי עשיתי וי על משהו שאני יודע שחשוב לי בחיים. כבר מגיל קטן ידעתי שזה אחד מהדברים הכי חשובים שרציתי להגשים בחיים שלי, להיות יהודי".
המשכת באורח חיים דתי גם אחרי הגיור?
"המשכתי לשמור שבת, להתפלל, להניח תפילין, עד היום אני מניח תפילין. אני עדיין שומר הרבה מהמצוות, אבל הגעתי למסקנה שאני ואלוהים נמצאים במערכת יחסים מורכבת. אני אוהב אותו ומאמין בו ומקשיב לו, ואני בטוח שהוא מבין אותי, שאני לא עכשיו שומר שבת ומבצע את כל המצוות. אבל את הדברים שרוב האוכלוסייה מבצעת אני מבצע, וגם קצת מעבר לזה".
אתה מרגיש שזה שהתגיירת עוזר לקריירה שלך?
"לא יודע אם זה עוזר, לא נראה לי שמישהו יושב ואומר, 'וואו זה הבחור שהתגייר, בוא נשמע את השיר שלו'. לא נראה לי שזה כל כך מעניין, נראה לי מיותר, אנחנו ב-2021, זה קצת אפילו קצת פתטי לשנות את עצמך בשביל הסביבה. עשיתי את זה נטו בשביל עצמי, בשביל שאני ארגיש שלם עם עצמי ואהיה יהודי, כי אני מרגיש יהודי, זה הכל".
הילד הזה מאילת
כשחבריו לשכבה קיבלו את צו הגיוס הראשון, לאבורומי לא היה ספק שהוא הולך לשרת בצה"ל כמו כולם. הוא הגיש בקשות ללשכת הגיוס, אבל הטיפול בהן התעכב ומועד הצו הראשון כבר הגיע, "באילת כל השכבה נוסעת ביחד לצו ראשון, בגלל שזה בבאר שבע וזאת נסיעה רצינית אז כולם נוסעים ביחד. עדיין לא היה לי מכתב או הזמנה, שום דבר. באתי למורה חיילת שלי באותו יום ואמרתי לה, 'אני נוסע איתכם'. נסעתי איתם עד לבאר שבע, הגעתי ללשכה, נכנסתי פנימה, שאלתי את הפקידה, 'מי פה האחראי? עם מי אני מדבר, אני רוצה להתגייס'', חשבתי זה אחמ"ש".
וזה עבד?
"חיכיתי שם שלוש שעות, כל החברים שלי כבר סיימו את הצו הראשון, אני עוד בלשכה והאוטובוס מחכה רק לי. בסוף קראו לי, אני נכנס לתוך חדר, יושבת מולי בחורה עם שלושה פלאפלים על הכתף, אמרתי לה, 'אני רוצה להתגייס, בסדר, נשמה? למה אני צריך לרדוף אחריכם שלושה חודשים. לקחת את המשבצת שלי, איפה שרשום אבי אבורומי, לעשות וי ולגייס אותי, מה הבעיה?'. ואז התחילו שאלות, 'למה אתה רוצה להתגייס?', 'מי ההורים שלך?', 'איפה הם גרים?', 'איפה נולדת?', 'מה עשית ב-17 שנה האלה?'. לבדוק מה המטרה פה, אם יש מניע".
>>רוצים עוד? הירשמו לניוזלטרים של קבוצת mako<<
הקצינה הציעה לו להתנדב בצה"ל, אך הוא התעקש להתגייס לשירות מלא וקיבל לבסוף את מבוקשו. במהלך השירות, הוא החל להעלות ליוטיוב שירים שכתב והלחין. השירים תפסו תאוצה באילת ומחוצה לה, עד שחברו ומנהלו באותה תקופה, רון בננו, שכנע אותו להעלות הופעה בבית היוצר בתל אביב. אבורומי לא חשב שיצליח למלא את האולם בן 200 המקומות, אבל תוך שעתיים כל הכרטיסים נמכרו. "התרגשתי כמו ילד בן ארבע. התחיל לרעוד לי הקול, פחדתי לעשות פדיחות, איזה זיוף, שהמיקרופון ייפול לי מהידיים. אמרתי לעצמי 'הרבה דברים יכולים לקרות'".
אז מה עשית?
"כל פעם שהתרגשתי והרגשתי שאני עומד לשכוח איזה בית, ישר הייתי נותן לקהל את המיקרופון והם היו משלימים אותי. הרגשתי כמו איזה כוכב בהוליווד. הייתה כימיה מטורפת, התחלתי להתאהב בהם, התחלתי להתאהב בהופעות. בסוף ההופעה ירדתי למטה, תמונות עם כל הקהל, בנות דוחפות אחת את השנייה. לא האמנתי למה שאני רואה בעיניים שלי".
עד אז לא חשבת שתהיה זמר?
"לא, ממש לא. אמרתי לעצמי שאני אוהב לשיר, יש לי גם גוון קול יפה, אבל זמר? זמר זה מילה גדולה. אתה צריך לעבוד קשה כדי להגדיר את עצמך כזמר, אני היום לא מגדיר את עצמי כזמר זמר".
מה הרגע הכי זכור בקריירה שלך עד כה?
"השיא היה זאפה הרצליה. היה סולד אאוט, אחת ההופעות הכי מרגשות בחיים שלי. לקראת השיר האחרון הקהל עלה, 400 איש עלו על הבמה, אני רואה סרטונים מאז ואני מחזיק את הראש, מה קורה פה? אני, הילד הזה מאילת, האהבל הזה שמסתובב עם ארבעה חברים. אני. הזיה".
רעש קטן בלב
עוד לפני שחגג את יום הולדתו ה-13, אבורומי איבד את אביו למחלת הסרטן, "יום אחד אמא שלי חוזרת הביתה, פותחת את הדלת בוכה, היא חזרה מבית חולים והיא מתחילה לצעוק לאלוהים, 'השארת לי רק אותם', מסתכלת עלי ועל אחותי. זה היה זעזוע".
הוא היה חולה תקופה ארוכה?
"כבר כשהייתי בן תשע גילו את המחלה אצלו, סרטן. ניסו לטפל בזה, הרבה כימותרפיה וטיפולים ונסיעות, שנים מאוד קשות. זה היה קשוח מאוד, אבא שלי ואני היינו חברים ממש ממש טובים".
יצא לך להיפרד ממנו?
"הוא עשה לי שיחה יום לפני ואמר לי, 'אתה הולך להיות זה שצריך לדאוג לכולם. אתה ילד עדיין, אבל אני יודע מה אתה שווה. אני נותן לך את המושכות ואני רגוע'. אחרי שאיבדנו אותו, הכל נכנס לי במכה אחת לתוך הראש. לא הצלחתי אפילו לבכות, הבנתי שהחיים שלי הולכים להשתנות. הפסקתי להיות מפונק, התחלתי להזיז את עצמי, ללכת לעבוד, לסדר את הבית, לשמור על אחותי. לעשות את כל מה שאבא שלי היה צריך לעשות. הייתי צריך להתבגר מאוד מוקדם וזה מה שהפך אותי לגבר".
אם אבא שלך היה בחיים, הגיור היה עובר באותה צורה במשפחה?
"חד משמעית. הוא היה באותה עמדה כמו אמא".
למרות שמשפחתו תמכה בתהליך הגיור שעבר, במבט חיצוני קצת מוזר לדמיין אותם בשני צדדים שונים של הגדר הדתית והלאומית. הוא עדיין קרוב באותה המידה לאמו, אחותו ואחיו הקטן, ומספר שהדת לא מרחיקה ביניהם. בנוגע לשאלת הלאום, אבורומי מסרב אפילו להכיר בהנחת היסוד של השאלה.
אתה מרגיש שבמעבר הדת גם ויתרת על הזהות הערבית?
"לא. לא הרגשתי ערבי אף פעם וזה גם לא נכון להגיד עלי. לא נולדתי בשום מדינה ערבית ואין לי איזשהו קשר עם ארצות ערב. אתה יכול להגיד עלי שהייתי מוסלמי, זה דת, זאת הגדרה אחרת. ישראלי מוסלמי, זה מה שהייתי. הייתי ישראלי ובדת שלי מוסלמי, ועכשיו אני ישראלי ובדת שלי אני יהודי. אני לא מתכחש לעצמי, אני אומר לך שהייתי מוסלמי, אבל ערבי? זה לא נכון עובדתית".
אם היית שוודי שהתגייר…
"אז היו מסתכלים על זה אחרת לגמרי, בסדר גמור. ככה במדינה מסתכלים על זה, אין בעיה, אני מקבל את זה לגמרי. אם אנחנו חיים במדינה כזאת שאנחנו לפעמים צריכים לחשוש על החיים שלנו בגלל ארגוני טרור כאלה ואחרים, אז אני לא יכול לכעוס, לא יכול לשפוט".
יש אפליה כלפי ערבים בישראל, אתה יודע את זה.
אני מגנה את הגזענות בכל צורה שהיא, יש ערבים שתורמים למדינה בצורה הכי גבוהה שיש. אחותי לצורך העניין לא הייתה צריכה להתגייס, והיום היא משרתת בצה"ל בגאווה. אנחנו מדינה יהודית ונמצאות בה כל מיני דתות, הרבה ערבים והמון מהם תורמים, נמצאים פה ועושים את המקסימום כדי להוכיח שהם בסך הכל חיים את החיים שלהם בשקט".
הרבה ערבים מוסלמים לא מרגישים חלק מהחברה הישראלית כי החברה דוחה אותם. לדוגמה, לא משכירים להם דירות.
"אני חושב שדעות קדומות הן הטריגר. אם אתה צריך להשכיר דירה למישהו ויש לו פתאום מבטא של ערבי, אז הדעה הקדומה קופצת. אצלי היתרון שאין לי רושם ראשוני של מוסלמי שהתגייר, מסתכלים עלי כמו כולם. אבל זה אחד מהדברים שאנחנו צריכים לטפל בהם במדינה. לצערם של הערבים במדינת ישראל שכן תורמים למדינה, יש ארגונים ואוכלוסיות שאין מה לעשות, הם עושים בלגן. ברגע שהם עושים בלגן, יותר קל להסתכל על זה בהכללה".
אבל הסטיגמות האלה יכולות גם להיות מופנות אליך כמוסלמי לשעבר.
"אני מקבל את זה, זה אחד הדברים שאני נושא איתי, אין מה לעשות, אחד הדברים שמגדירים אותי כשונה. אז אני אחיה עם זה. זה תמיד יבוא ויעשה איזה רעש קטן בלב, אבל יעבור".
אתה עדיין מתמודד לפעמים עם תגובות לא נעימות?
"כן, זה קורה הרבה פעמים. היה לי אירוע שישבתי עם חברים. שותים, נהנים, ופתאום מישהי שואלת 'מי אתה, מה אתה'. אתה מספר לה והיא מעקמת פרצוף בשולחן של עשרה אנשים. אז מה, אני אקום ואלך משם? אמרתי לה שהכל בסדר, הכל תקין, זאת הדעה שלך, לא חייבת לאהוב אותי. את לא מכירה אותי, כנראה לא תכירי גם, אבל בסדר גמור. עכשיו אני יודע מי את, את יודעת מי אני ואפשר להמשיך את הערב, נקסט".
טוויסט של החיים
גם אם אבורומי מתעקש שהתגייר אך ורק בשביל עצמו, הוא מודה שהמשמעות של הצעד ביחס לבנות זוג פוטנציאליות "תמיד היה קצת בראש". כיום כשהוא מפורסם למדי בשכבת הגיל שלו, וכמובן גר צדק כהלכה, הרקע שלו כבר כמעט לא מהווה מכשול בתחום הרומנטי. בצעירותו לעומת זאת, הסיפור היה מעט יותר מורכב. "בתיכון תמיד הרגשתי שאני בא לבנות עם חיסרון, שאני צריך להראות שאני שווה. עשיתי את מה שאני יודע, לדבר, לצחוק, לשיר. הרבה פעמים הצלחתי וגם היו פעמים שלא הצלחתי וקיבלתי את זה".
איך התמודדת עם הנושא?
"אתה מההתחלה בא ומציב את העובדות על השולחן, בבקשה גברת, את רוצה, בבקשה. לא רוצה, הכל בסדר. באילת לא הייתה בעיה כי זאת עיר קטנה, רוב האנשים הכירו אותי, ידעו שאני הולך להתגייר, ידעו שאני הולך להיות יהודי. אבל כשהייתי ניגש לבחורה בפעם הראשונה, תמיד הייתי בא ומציב קודם כל את העובדות האלה. לדעתי הן צריכות לדעת. גם היום אני מציג את זה, 'תראי, הייתי מוסלמי והתגיירתי'. ויצא לי להיות במצב עם מישהי שלא יכלה לצאת איתי כי התגיירתי. מישהי חילונית שזה לא היה מקובל על ההורים שלה".
כשאתה פוגש מישהי במועדון, אתה עוצר ואומר "תקשיבי רגע, סטופ, אני חייב לספר לך שהייתי מוסלמי"?
"חד משמעית כן. בטח. ואם זה מפריע לה? ואם אני אגלה רק אחר כך שזה מפריע לה? גם קרה לי גם פעם או פעמיים שהבחורה לא באה איתי בסוף הביתה, אמרה לי 'שמע, פחות מתאים'. יש פה עניין של דת, וכשמגיעים עניינים של דת ואמונה, אז אתה לא יכול להתווכח".
אבל מבחינת הדת אתה יהודי.
"נכון מאוד, אבל אני לא אריב איתה על זה עכשיו באמצע מועדון. אם זה מפריע לה, אני אשב ואנסה לשכנע אותה? אני אומר לך את האמת, אין לי מה לחפש עם הבן אדם הזה, אני גם מבין את זה באותו רגע. אני לא שוכב עם כל אחת. סליחה, בגלל שאני גבר אני לא יכול להגיד שמישהי לא מתאימה לי? אם אני לא מתאים לך מהסיבה הזאת, אז את לא מתאימה לי בכללי".
תצא עם בחורה לא יהודייה? זה טוויסט.
"זה טוויסט של החיים. תשמע, התגיירתי ואין סיבה שאני אוכל לצאת עם בחורה לא יהודייה, אני לא יכול. אם אני מאמין בדת היהודית, אם אני רוצה להקים בית יהודי במדינה הזאת, זה חלק מהדברים שאני צריך לקחת איתי".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: ישראל רחמני | איפור ושיער: ניב דהאן