בואו נודה על האמת: אחד הדברים שהכי כיף לעשות בהופעה של להקה אהובה זה ללמוד את המילים לכל השירים (את רובן בכל אופן), ולהפגין יכולות ליפ סינק מרשימות בקטעים שלאף אחד אין כוח לשנן, לצד הצטרפות בקול גדול בפזמונים. אבל מה קורה אם הלהקה עושה מוזיקה בלי מילים? איך מצטרפים בפזמון? ומה אם אין באמת פזמון?

במקרה הזה, הטריו "טאטרן" מוכיח שגם בלי מילים אפשר לסחוף קהל שלם. כבר 4 שנים שהם יוצרים ומופיעים עם מוזיקה אינסטרומנטלית בלבד. זה התחיל כמפגש בחדר חזרות בין שלושה נגנים צעירים ומוכשרים - אופיר בנימינוב (בס), תמוז דקל (גיטרה) ודן מאיו (תופים). כל אחד פנומן בתחומו. החיבור היה מיידי, ומשם הוא התפתח להופעות רבות במקומות קטנים בתל אביב. הדיבור על "טאטרן - ההרכב האינסטרומנטלי החדש שכולם חייבים להכיר" לא איחר לבוא, השמועה נפוצה מפה לאוזן ומפוסט לטיימליין, ולאט לאט הגדילו חברי הטריו את מעגל המעריצים ואת גבולות הגזרה. מאז, טאטרן נמצאים בנסיקה מתמדת, אבל השנה האחרונה הייתה מהפכנית: הם הספיקו לנגן מול אלפי אנשים ברחבי הארץ - מבמות בפסטיבלים הכי ידועים ועד להופעות מפוצצות בבארבי, לטוס להופעות בחו"ל, להקליט ולהשיק את אלבום הבכורה שלהם - Shvat - ואפילו להיות מושמעים בגלגלצ. זו ללא ספק הייתה ה-שנה של טאטרן. אז מה השתנה מאז צאת האלבום לפני שנה?

אופיר: "נראה לי שזה תמיד הרגיש ככה, אבל פתאום מרגיש כאילו הכל עלה, התבגר. האלבום כבר מרגיש כמו סוג של היסטוריה. ממש מגניב שעשינו אותו, אבל אנחנו כבר ממש הלאה בחיים שלנו. כאילו הוא קצת תמים כזה. לא?"

תמוז: "דווקא השירים עצמם, רובם מאוד רלוונטיים לנו. אנחנו מנגנים אותם היום בשיא הכוונה, פשוט יש בהם רוח אחרת, רוח משתנה. אנחנו גם ככה משתנים כל הזמן, מוזיקלית ואישית, וכל הזמן בתנועה, אז עכשיו זה כמו לראות תמונה שלך מפעם - כזה שמנמן עם שיער ליפה כזה".

השיחה מלאת הדימויים והמטאפורות מתקיימת בסלון דירתו היפואית של אופיר, יום אחרי הופעה מוצלחת ומלאת אנרגיות באירוע הסגירה של ה"תדר" במוזיאון תל אביב. איתנו יושב גם המנהל של טאטרן, אייל בסון, שלאורך כל הראיון לא נח לרגע ומתקתק במרץ בלפ טופ. לשאלתי איך היה להם במוזיאון, עונים השלושה שהיו המון אנשים והייתה אווירה כיפית, ושממש אהבו את הקונספט של הופעה בגן הפסלים. אופיר אפילו מגדיל ואומר ש"היו שם פסלים ממש לטעמנו".

טאטרן (צילום: יואב קדם,  יחסי ציבור )
הקהל של טאטרן. אחלה חבר'ה | צילום: יואב קדם, יחסי ציבור

אז העניין הזה שנקרא "טאטרן" לגמרי קורה - ערב אחד זה אלפי אנשים בגן הפסלים, ערב אחר זו הופעה סולד אאוט בבארבי. זהו, זה הפך לשגרה מבחינתכם?

אופיר: "זה לא מרגיש שגרתי. כרגע יש לנו פחות הופעות, אבל מצד שני יש טווח זמן שבו אנחנו דוחסים המון הופעות. פעם זה היה לכל אורך השנה הופעה פה הופעה שם... ועכשיו זה פשוט גוש של הופעות כל פעם. היינו מופיעים נגיד בתל אביב במקומות שיש בהם 200-300 איש. ואז יצא שאנחנו עושים הופעות של 1,000 איש כל חודשיים".

עכשיו כשאתם קובעים הופעה בבארבי, אתם כבר יודעים שהיא תהיה מכורה עד הכרטיס האחרון?

תמוז: "נראה לי שאנחנו תמיד חושבים ש"טוב, הפעם לא יבוא אף אחד". תמיד יש בינינו מן דיבור כזה, שנגיד דן אומר "הפעם יבואו 50 אנשים, אני מרגיש את זה". ואז בסון אומר לו "עזוב, אל תדאג, אל תחשוב על זה". בקיצור, זה אף פעם לא מרגיש באיזי. בהופעת ההשקה הראשונה בבארבי זה היה נראה לנו מופרך לחלוטין לצפות שיבואו יותר מ-200 אנשים".

מי מגיע להופעות? מה מאפיין את הקהל שלכם?

תמוז: "יש הרבה טינאייג'רז, הורמונים... הם מאוד מעוניינים בצד הטכני - מצלמים את האפקטים, לומדים לנגן. הם נורא שם. אז הרבה פעמים הם באים לעמוד מקדימה וזה מה שחווים מהם. אבל יש הרבה אנשים גם באזור הגיל שלנו".

אופיר: "אני זוכר שבהתחלה הייתה איזו קבוצה של אנשים שממש ליוותה אותנו כל הופעה, ואז לאט לאט הם התחלפו ונוצרה קבוצה חדשה. ואז נוצרו כמה קבוצות כאלה, שכל תקופה מסוימת הם באים לאיזה רצף עצום של הופעות, וכל פעם זה משתנה".

תמוז: "אני חייב להגיד גם שהם אחלה חבר'ה. פשוט אנשים ממש חמודים וטובים וחכמים וסבלניים, ושמים לב לפרטים. אותי מרגשים גם דברים קטנים, נגיד שמישהו בא להופעה ואומר אחר כך מה הוא חווה ומה הוא הרגיש, זה נורא מעניין. בדיוק עכשיו אחרי ההופעה בגן הפסלים, מישהו אמר לי שהוא טייל וטיפס על איזה הר בדרום אמריקה, וכל הדרך שמע את המוזיקה שלנו".

לאן בעולם לא ציפיתם שתגיעו עם המוזיקה שלכם - והגעתם אליו?

אייל: "ארגנטינה".

דן: "אבל לא הגענו לארגנטינה".

אייל: "לא הגענו פיזית. אבל בארגנטינה ומקסיקו יש קהילות ואנשים שמגיבים ואוהבים".

תמוז: "אני לא מצפה לכלום, אישית. בקטע טוב".

אופיר: "גם אני לא מצפה. אני פשוט פתוח. מה שיהיה - יהיה, מה שלא - אנחנו מנגנים. זה מה שחשוב להתעסק בו. בזה שהמוזיקה תקרה טוב ושאנחנו בעניין של לנגן וליצור, ואיפה שננגן את זה - כולנו נהיה מרוצים".

טאטרן התחילו לנגן ביחד ב-2011. אופיר יזם את המפגש המשולש אחרי שניגן עם תמוז ועם דן בהזדמנויות שונות, וחשב שעשוי להיות חיבור מעניין ביניהם. הוא קבע חזרה, הביא איתו כמה מנגינות שהלחין, ומשם הכל התגלגל. כששואלים אותם לגבי הסגנון שלהם - חברי טאטרן בעצמם לא רוצים להגדיר אותו, ושמחים להשאיר לאחרים לשבור את הראש על חלוקה לז'אנרים. המוזיקה שלהם נוגעת בעולמות הג'אז, רוק, פרוגרסיב, מוזיקה אלקטרונית ועוד, שכל אחד מחברי ההרכב הביא מעולמו שלו. אבל מה שמייחד אותם בנוף המוזיקה המקומי הוא היעדר המיקרופון בקידמת הבמה. כיום פועלים בארץ הרכבים אינסטרומנטליים מצוינים נוספים, דוגמת טייני פינגרז, קותימאן אורקסטרה, ליירז, RPS Surfers ועוד, ולטאטרן בהחלט יש מקום של כבוד בסצנה הזאת.

בשנה האחרונה נכנס קטע שלכם (Strawberry Fields, גרסת כיסוי לביטלס) לפלייליסט של גלגלצ. אתם מרגישים שבמיינסטרים יש היום יותר פתיחות למוזיקה שלא מעמידה בפרונט זמרת או זמר?

אייל: "בעיקרון, טאטרן עשו את ההשקה של האלבום בבארבי - שהייתה סולד אאוט מטורף עם מאות אנשים שלא הצליחו להיכנס - עוד לפני ש-Strawberry Fields הושמע בגלגלצ. הוא נכנס איפשהו בדצמבר ואני כן חושב שזה הוסיף משהו, זה בעיקר יצר פתח לאוכלוסייה שלא בטוח הייתה נחשפת ללהקה כל כך מהר. וגם הבחירה להכניס את Strawberry הייתה בחירה הגיונית, כי זה משך לאנשים את האוזן. אני זוכר שהייתה לנו הופעה בחיפה אחרי ההשקה של האלבום, והיו שם שתי בנות שאמרו שהן באו במיוחד מאשקלון - לחיפה! - אחרי שהן שמעו את טאטרן ברדיו ואז חיפשו באינטרנט עוד, ואז הן שמעו את המוזיקה ובאו".

אז טקסטים כנראה שלא נשמע ביצירה שלכם. אבל עלתה פעם מחשבה על שיתוף פעולה עם נגנים נוספים?

דן: "לארח זה משהו מאוד קליל. ויש בעייתיות עם הנושא הזה כי כשאנחנו כותבים קטע, הוא נוצר בצורה מאוד אורגנית וטבעית אבל לא בצורה קלילה. זה לא שאנחנו באים, מנגנים ואז יום למחרת יש כבר קטע, ואז הולכים ומופיעים איתו. זה יכול לקחת בין חודש - וזה הכי קצר שאני זוכר שהיה לנו - לחצי שנה. ואז פתאום לארח מישהו, במשהו שהתעקשנו בו על כל שמינית והפסקה - אין לו כל כך מקום להגיד שום דבר. וזו בעיה".

אופיר: "זה כמו להיות בזוגיות ואז להוסיף עוד מישהו לשלישייה, ואנחנו עוד לא מוכנים לזה".

בשונה מהנוקשות היחסית באג'נדה המוזיקלית של טאטרן, השיחה שלנו דווקא זורמת. אבל הם מודעים למחיר שהשאיפה לשלמות גובה מהם, ומנסים לאמץ גישות משוחררות יותר של מוזיקאים אחרים. "ראינו הופעה של להקה", דן מספר, "אני אפילו לא זוכר מי הם היו, והם פשוט עלו לנגן בקטע של 'בואו ננגן', זה הוייב. הם פשוט תפסו את הכלים, ניגנו, וזה לא משנה שיש איזה פאשלה, זה פשוט לא רלוונטי. זה אווירה, זה סקס, זה קורה עכשיו והם חרמנים על העניין הזה."

אופיר: "יש איזושהי הופעה של ג'ון קולטריין עם הרביעייה שלו, שאת רואה שהוא רוצה זה להגיע לאיזה צליל מסוים - שהוא לא יכול להגיע אליו. הוא לא יכול - אבל הוא עושה הכל בשביל להגיע אליו. זה אשכרה מה שהוא רוצה לבטא, הוא רוצה לצעוק את הצעקה הזאת. אז את רואה אותו טועה מלא, ויש לו המון פאשלות, וזה נשמע מכוער כבר - אבל זה "וואו", וכל כך הרבה כוונה. זה לא משנה כל הטעויות וכל מה שמסביב. אז בהמשך למה שדן דיבר עליו, הרבה מהגישה הזאת אנחנו לוקחים".

אופיר: "כי יש לנו את המחלה שלנו, של פרפקציוניזם שהוא לרוב טכני".

קולטים את זה גם באלבום שלכם, הוא לא נשמע כאילו הקלטתם כל קטע בטייק אחד. שומעים את המחלה.

דן: "הרגע שבו הבנתי שחציתי את הגבול וזה מחלה מדי היה באחת ההופעות. יש קטע שאני מנגן בו עם פעמונים על הסנייר, והם נפלו לי. עכשיו, אני יכול להגיד 'אוקיי, מה זה משנה שהסאונד של הסנייר טיפה שונה'. אבל לא יכולתי. זה שיגע אותי, ואין שם איזה רגע להרים את הפעמונים כי אני מנגן שם כל הזמן. פשוט עצרתי, הרמתי את הפעמונים והמשכתי לנגן. ואז חשבתי שמשהו לא בסדר איתי. עצרתי באמצע הנגינה בשביל להרים את הפעמונים, זה או.סי.די ברמות הכי גבוהות. והבנתי שהפוקוס שלי לא במקום הנכון. הייתי באיזה טירוף מוחלט על הסנייר ולא מעניין אותי כלום. אז פשוט צריך לנגן, להתבטא, ואם עכשיו השתנה משהו - צריך לזרום".

כדי להשלים את החוויה שהיא המוזיקה של טאטרן, רצוי מאוד ללכת לפחות להופעה אחת שלהם. מעבר למוזיקה שמשתלטת על כל הגוף ולתקשורת הפנימית המיוחדת ביניהם, קשה לפספס עד כמה הם נהנים לנגן ביחד. אין הרבה דברים מהנים בהופעה כמו לראות את ההנאה של מי שעל הבמה. אבל חלק לא מבוטל ממה שמניע את כל הסיפור הזה הוא, כידוע, הקהל. רבות ההופעות של טאטרן שבהן הנוכחים משדרגים אותן. אבל לא תמיד זה המצב.

תנו לי חוויה אחת מהופעה שלכם שממש הייתם מעדיפים לשכוח.

תמוז: "לי יש משהו - פעם מישהו התחיל לזיין לי את הרגל באמצע הופעה".

דן: "באמת?!"

תמוז: "באמצע הופעה, על צליל הסיום, אני מתכופף לאפקטים ופתאום רואה מישהו שפשוט תופס לי את הרגל ומתחיל לזיין לי אותה. האמת היא שנעלבתי עד עמקי נשמתי. פתאום הבנתי מה זה כשקוראים למישהי 'כוסית' ואז היא נעלבת, באמת הרגשתי שהוטרדתי".

אופיר: "היה גם איזה עניין ב... איך קוראים לקיבוץ הדפוק הזה, עם כל ההזויים? (השם שמור במערכת) אז אנחנו מנגנים שם, וכשאנחנו מנגנים זה כמו מוזיקה קלאסית - אנחנו 200 אחוז עכשיו במוזיקה, ואי אפשר שמישהו יבוא לדבר איתנו. היו שם כמה אנשים מאוד מבוגרים בהופעה הזאת, ואז בא איזה סבא אחד -  ואנחנו כולנו בתוך זה, באמצע ג'אם - ועושה לי: 'המתופף שלכם נורא טוב. אתם לא הלהקה הכי טובה ששמעתי, אני רואה שאתם רוצים להיות כמו לד זפלין ופינק פלויד וכל אלה, וזה לא זה. אבל המתופף שלכם נורא טוב'. היה לי קשה קצת".

ומהצד השני - דבר מדהים ובלתי נשכח שקרה לכם בהופעה?

תמוז: "לי יש איזה רגע ספציפי שאני זוכר מהופעה, נראה לי השלישית שלנו כ'טאטרן' אי פעם. באחד הקטעים שלנו היה חלון לאילתור, והוא התחיל כמן סולו תופים - כמשהו די מובנה. ופתאום בהופעה הזאת, ברגע הזה - כאילו נפתח שער למימד חדש, וכולנו ידענו בלי להגיד כלום שעכשיו קורה משהו אחר, לא מה שתכננו. ואז פשוט התחלנו לנגן דברים אחרים לגמרי, והיה מן סנכרון כזה חסר מילים, קוסמי כזה. מאז זה מה שאנחנו עושים. ואפילו לא דיברנו על זה כל כך. זה הרגיש שטני קצת".

טאטרן (צילום: יואב קדם,  יחסי ציבור )
טאטרן בהופעה. נפתח שער למימד חדש | צילום: יואב קדם, יחסי ציבור

על מה אתם עובדים עכשיו?
אופיר: "עכשיו אנחנו בעיקר בהופעות. ומשתדלים לכתוב כל הזמן."

תמוז: "אנחנו מוציאים בקרוב אלבום לייב שהוקלט בהופעה ביוני האחרון. זה פשוט עוד תיעוד של התפתחות של סאונד ושל גישה, ויהיו שם גם כמה קטעים חדשים".

כרגע אתם מכוונים את רוב היצירה שלכם לצינור שמוביל לטאטרן?
דן: "כשאנחנו כותבים שיר, אם מנסים להתאים את זה לטאטרן אנחנו יכולים להיתקע פתאום. ואנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שאנחנו יכולים גם ליצור משהו יפה שלא קשור לכלום. אסור למנוע מזה לצאת, צריך פשוט לנגן את זה כמו שמרגיש הכי נכון באותו רגע. אחר כך נחשוב מה עושים עם זה".

לכל כתבות המגזין