אם שחר סאול לא היה זמר, הראיון הזה, הוא משער, היה אולי נערך מאחורי הסורגים. הילד שלא הסתדר עם מסגרות, הנער ששוטט בלילות ונהג להסתבך ולהיעצר, ולהבדיל - הגבר שנלחם בכל החזיתות כדי להיות בנח"ל, נחשב היום לאחד השמות המבטיחים בהיפ-הופ הישראלי. מאחוריו כבר סינגל עם נועה קירל, אלבום בכורה שעורר עניין בסצנה, עבודה עם השמות הגדולים בתעשייה וקמפיינים שמכל הדוגמנים והמפורסמים - דווקא הוא קיבל. השבוע הוא הוציא גם סינגל חדש, "לאן הולכים", וממתארח הפך למארח של דנה גרוצקי, טיטי איינאו ויהונתן מרגי, שמופיעים בקליפ. בחו"ל ראפרים מתהדרים בגאווה בביוגרפיה כזאת, בארץ צריך עדיין אומץ לדבר על התקופות האפלות. "אני לא מתחרט על העבר שלי כי הוא בנה אותי, אז נכון שזו לא הבנייה הכי נכונה וטבעית ואני לא ממש ממליץ עליה לאחרים, אבל זה מה שיש. אם הייתי ממשיך לקחת את המסלולים הלא נכונים הייתי יכול להיות בכלא".
"ראיתי דברים שילד לא אמור לראות"
כמו כל דבר שסובל משימוש יתר, גם המונח סוואג איבד מעט מזוהרו. כשסאול נכנס לחדר, עם 12 הקעקועים, זהב על החזה, חיוך של רווק ופמליה סמלית - הוא משיב עטרה ליושנה. אחד מאנשי הצוות שמתלווה אליו דואג לצרכיו האישיים, שישתה מים, שירגיש טוב, השני מוודא שסאול לא אומר משהו שהוא יתחרט עליו אחר כך. המנהלים שלו מבינים בהנדסת מיינסטרים ומכוונים אותו למרכז של המרכז. "וגם אני רוצה את זה ביג", הוא מודה. "ההורים שלי תמיד אמרו לי, תבנה תוכנית ב', אבל אם אני עושה פלאן בי סימן שאני לוקח כאופציה את הכישלון, אז אמרתי שאין מצב שאני לוקח פלאן בי, לא עכשיו, אולי בגיל 27".
מה יקרה בגיל 27?
"מבחינתי זה הגיל שאם אני אתקע במקום מבחינת המוזיקה, אני צריך לשים אותה בצד. אבל טפו טפו כבר עכשיו יכול להגיד אוקיי, זה מה שאני עושה בחיים".
סאול, בן 25, הקדים את הדד-ליין בשנתיים. הוא נולד בארץ להדס, שחקנית תימניה-ארגנטינאית מקיבוץ עין דור, ולפרוספר - איש קולנוע שעלה מקונגו. "אמא שלי נולדה פה ואבא שלי עלה לפני ארבעים שנה, שניהם יהודים", הוא מבהיר. "כשאבא היה תינוק אימץ אותו יהודי מבלגיה שרצה להציל אותו ועשו לו גיור. הוא חגג בר מצווה ועשה את כל הטקסים של היהודים".
הדס ופרוספר הכירו במסיבה של חברים, התאהבו, ונפרדו כששחר היה בסך הכל בן שנתיים. מאז נולדו לו שני אחים קטנים מאביו. "כילד כולם קראו לי פרוספר הקטן בגלל אבא שלי. הייתי מגיע איתו לסטים של צילומים, יושב על הכתפיים ומנסה לעזור לו. הוא עשה באק סטייג', צילום. אני זוכר שהתלהבתי שהוא היה מתפעל בסדרה 'שמש'; והיום הוא והצוות שלו עוזרים בהפקות של הקליפים שלי. זה כיף, אבא שלי בי".
את ילדותו ובגרותו העביר בדרום תל אביב. "ילד כהה במדינה לבנה", הוא צוחק. "כשהייתי ילד עברו לי מחשבות של - למה אני לא לבן, אבל הבנתי שזה מי שאני ואין מה להילחם בזה, וכנער כבר ראיתי את הצבע שלי כיתרון. בגלל שהייתי ילד מורד אהבתי להיות שונה ולמזלי לא הייתי צריך להתאמץ יותר מידי. הייתי קם בבוקר ואני שונה". באותה נונשלנטיות הוא מתאר גם את הצד השני של השוני. "את יודעת, שחור, כושי, לא היו חסרים שמות גנאי להשתמש בהם. בהתחלה נפגעתי, הייתי מגיב באלימות ומתעמת עם הילדים אבל כשגדלתי הבנתי שמי שעומד מולי הוא כנראה בור".
מה זאת אומרת מתעמת?
"מגיב לסיטואציה", הוא שוב צוחק נבוך. "את יודעת, נו, ילד קטן, שאוהב לריב עם מי שמחפש אותו. חוץ מזה גם המצב הכלכלי שלנו לא היה בשמיים. אמא שלי דאגה שלא יחסר לי כלום, אבל אני יודע שהיא ואבא שלי עבדו מאוד קשה בשביל להביא אוכל הביתה. היו תקופות שהיה חסר לנו בגדים ואוכל, אבל למדתי להסתגל, התרגלתי למצב".
היית משתף את אמא שלך במה שעובר עליך, במה שקורה בבית ספר?
"כילד קיבלתי חינוך אפריקאי שזה חינוך יותר קשוח, פחות לאבי-דאבי וחיבוקים, אהבה קשוחה. לא רציתי לשים את אמא שלי בפינות שהיא לא צריכה להיות בהם, הייתי שומר דברים בבטן כדי לא להכניס אותה לסרטים".
החינוך הנוקשה שהוא מתאר לא הכניס אותו לתלם. בגיל 12 הוא סולק מהבית הספר ועבר ממסגרת אחת לשנייה. "הייתי שטותניק. לא אהבתי ללמוד, גם הייתי בבית ספר סופר פלצני, הדמוקרטי ביפו, וזה הכי לא אני". בסוף הוא הגיע לתיכון אנקורי. "זה בית ספר אקסטרני לבגרויות וסיימתי בלי בגרות. שזה הישג! לא יכולתי לשבת על התחת. הייתי מגיע לבית ספר ויושב בחוץ עם חברים, או שהייתי נכנס לשיעורים, מפריע ומחכה שיוציאו אותי".
מהילדים של "סיגריות במחששה ואלכוהול בלילה"?
"בדיוק, התקופה של המרד. אלו היו שנים שהייתי מוצא את עצמי בורח מהבית, מסתובב ברחובות וישן אצל חברים. ראיתי דברים שילד לא אמור לראות".
מה זאת אומרת?
"בואי נגיד שתל אביב זה מקום שחושף אותך מהר מאוד להכל. אם זה העובדה שהייתי צריך לעבור מעל הומלסים כדי להגיע הביתה, להיחשף לאלכוהול, סמים. באותה תקופה מצאתי את עצמי בכל מיני צמתים, בחירה אחת לא נכונה והייתי יכול ממש להדרדר. היום טפו טפו אין לי כלום. כל מה שנפתח לי בעבר נסגר. אבל בשנתיים האלה של גיל שש עשרה עשיתי כל מיני שטויות, נפתחו לי תיקים, חקירות, עניינים. אני מעדיף שלא נתעסק בזה".
כמה תיקים היו?
"היו".
אלימות?
"בין היתר, אלימות, סמים. על מה יכולים לפתוח תיקים פליליים לנער? דברים כאלה".
מפחיד להיות בתחנה לבד בגיל 16.
"בהתחלה זה היה מפחיד, אחרי זה פחות. אני זוכר שבפעם הראשונה שנעצרתי, היו שני חוקרים שניסו לעשות עלי מניפולציות, בזמן שאני מנסה להיות גבר, כמו תמיד. הדבר היחיד שאני מתחרט עליו הוא הצרות שעשיתי להורים שלי ואם גרמתי עוול למישהו".
"פאק על הגבריות, נשברתי"
העבר הפלילי והפרופיל הרפואי הנמוך שהיה לו ("פציעה קשה ברגל") הובילו לשיבוצו בבסיס תל השומר, לשירות בשרשרת החיול. "לא הסתדרתי שם, לא הבאתי את עצמי, הרגשתי שאני לא תורם והייתי צריך להחליט, או שאני יוצא מהצבא או שאני הולך לקרבי. וזהו, החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולעשות הכל כדי לשנות את המצב, אחרי שמונה חודשים בבקו"ם הצטרפתי למחזור של הלוחמים בנח"ל, וזו הייתה ההחלטה הכי טובה שעשיתי".
איך אדם ש"לא יכול להסתדר עם מסגרות" מסתדר עם שירות קרבי?
"היה לי קשה אבל אני זוכר שכל פעם אמרתי, אוקיי, זה המצב, אתה חייל קרבי, היית יכול גם לא. ואז שחררתי, והיה מדהים".
המשמעת הצבאית נוסכת בו גם משמעת פנימית. וכך, דווקא כשהוא במערכת נוקשה, עם גבולות ברורים וסט של ציפיות, סאול מתחיל לכתוב שירים. "עד שהתגייסתי המוזיקה הייתה עבורי תחביב, כתבתי מעט ורק לעצמי, אבל בצבא נכנסתי לזה הרבה יותר. כתבתי המון, בערך מאתיים שירים, הייתי משמח את החיילים בגדוד, מתופף על הפחיות של התחמושת ושר. בגלל שהייתי משרת רחוק מהבית הייתי כותב בדרכים, באוטובוסים ובעיקר בשמירות כשהיינו בקו. המוזיקה נתנה לי הרבה כוח בצבא. היא עזרה לי להתמודד עם הכל".
שבוע לפני השחרור סאול כבר השיק את האלבום הראשון שלו, "אני כאן", עליו עבד עם המפיק עילי רביב ("צוקוש"), שהכיר עוד מהילדות. שניהם צעירים, אובססיביים ומוכנים להקריב הרבה כדי לפרוץ. "נכנסנו ללופ משוגע של עשייה. היינו ממש צריכים לבוא למקומות ולהתחנן שיתנו לנו להופיע בהם. השקעתי במוזיקה את הנשמה שלי, את החיים שלי ואת כל הכספים שקיבלתי מהצבא, ולא הרווחתי שקל, ובמקביל הייתי עובד המון, בתור ברמן, מלצר בים - הכל כדי לעשות כסף. בשאר הזמן כתבתי או הופעתי. היינו ילדים, הייתי השפן ניסיונות שלו כמפיק, ואני למדתי עליו לכתוב ולבצע. בשלב מסוים כל אחד כיוון את עצמו למקום אחר והחלטנו להיפרד. האמת נפרדנו בפיצוצים, אני מרגיש שאני מדבר עליו כמו על אקסית שלי.
"פתאום ממקום של עשייה בלתי פוסקת מצאת את עצמי בלי מפיק, בלי קצה חוט ובלי שקל על התחת. לא ידעתי מה אני הולך לעשות. לא היה לי כלום בידיים. נכנסתי לסוג של דיכאון. שלושה חודשים של להיות כל היום בבית, היה לי משבר כתיבה, אכלתי פחות, לא היה לי חשק לכלום. הייתי אבוד. השקעתי בקריירה את הפאקינג נשמה שלי ופתאום בבום טאק כל הפסיק. היו ימים שבכיתי. אמרתי לעצמי פאק על הגבריות, וואלה נשברתי".
מיי בוי סאול
שלושה חודשים של שברון לב הפכו לחצי שנה ונגמרו בתיוג. צעירה שהוא לא מכיר תייגה אותו בסטורי כשהיא רוקדת לצלילי השיר שלו "bam bam bam". אחריה היה עוד תיוג. ואז עוד אחד. "משום מקום אנשים התחילו להיחשף לשיר שלי, והוא קפץ למיליון וחצי צפיות". בסוף אותו החודש סאול קיבל הזנה מבעלים של מועדון בצפון הארץ להופיע מול הקהל המקומי, ושחר - עדיין שמוט מיאוש, הסכים. "הבנתי שאין לי מה להפסיד. באתי לשם בהכי חוסר חשק, נשבע לך, אבל אז עליתי לבמה, התחיל הביט וקרה לי משהו בגוף".
הרגשת אהבה.
"אנשים התחילו לרקוד ולשיר בקהל. צילמו אותי, ראיתי פלאשים בכל מקום. כל המועדון היה על הרגליים. אני זוכר שאחרי הפזמון הורדתי את המיקרופון, הסתכלתי על הקהל בעיניים ואמרתי וואט דה פאק. זה נשמע קיטשי אבל ההופעה הזו גרמה לי לראות את האור, היא הכניסה בי להט לעבודה. חזרתי לעצמי ברגע. בשניה נדלק לי המנוע והייתי צריך אפילו מאבטח אחרי שבחורה קרעה לי את החולצה".
מעבר חד.
"כן, כן. היא הייתה בת איזה שבע עשרה. הוחמאתי, אבל באנה, מה את קורעת לי את החולצה? מה את משוגעת?".
סאול נכנס לתנופת יצירה. הוא מצא מנהל חדש (רומן בוצ'אצקי) חתם ב"גאגא בוקינג" והתחיל לעבוד עם ג'ורדי (ירדן פלג) שבאותם ימים מנסה לעזור לנועה קירל למצוא זמר שיצטרף לשיר החדש שלה."כשקיבלתי את הכן על 'מיליון דולר' הבנתי שקורה פה משהו משוגע. מבן אדם שרגיל להיות באנדרגראונד פתאום אני עובד עם כוכבת הפופ הכי גדולה בארץ. מבחינתי העבודה איתה הייתה החותמת לזה שעברתי מההיפ הופ למיינסטרים. כל יום צועקים לי ברחוב "איך אני נראית", הוא צוחק.
ומה אתה עונה?
"מה אני יכול לענות? מיליון דולר, נו, שירגישו טוב עם עצמם. אבל האמת שאני כבר לא תמיד עונה, נו מה, כמה פעמים אני יכול להגיד את אותה התשובה".
השנה סאול מיתג את עצמו גם כדוגמן כשמגזין fashion forward (מבית mako) דירג אותו כאחד מהשמות המבטיחים של 2020. בהמשך גם קיבל קמפיין גדול בפרסומת למפעל הפייס והצטלם יחד עם אחותו, מיה סאול, לקמפיין של רשת פקטורי 54, כפרזנטור של המותג. "אני מאוד אוהב אופנה, אף פעם לא חשבתי שאני אהיה דוגמן או משהו, אבל יש הפתעות".
כאחד שמעיד על עצמו שהוא עבר טרנספורמציה מסצנת האנדרגראונד למיינסטרים, השבוע נודע כי הוא הצטרף לנבחרת הפרזנטורים היוקרתית של "סמסונג", נבחרת שכולה מורכבת מכוכבים מהשורה הראשונה כמו סטטיק, אנה זק ועומר נודלמן. "את מבינה כמה השנה הזו הייתה מיוחדת עבורי?".
אני מניחה שעכשיו, שאתה הרבה יותר מוכר, עם הביקורות החיוביות יש גם שליליות.
"תמיד יהיו את האלה שמחפשים את הפחות טוב, שעושים השוואות לאחרים".
תן לי לזרוק שם לאוויר: סטפן.
"בול. וזה עצבן אותי. סטפן הוא אחלה, הוא טוב, מוכשר ויש לו סטאר קוואליטי רציני. אבל אני לא סטפן. היו כאלה שאמרו שאני סטפן 2, אחי, וואט דה פאק סטפן 2. אנחנו לא עושים אותה מוזיקה, אנחנו לא דומים, חוץ מזה ששנינו כהים אין שום דבר דומה".
זו השוואה די גזענית.
"כן אבל זה לא מפתיע שבמדינה שלנו יהיו את הדברים האלה. זו מדינה לבנה לא משנה איך תציירי את זה".
רק על דבר אחד עוד לא דיברנו. זוגיות.
"אני רווק"
מחפש?
"כרגע לא, יצאתי מזוגיות של שלוש שנים לפני כמה חודשים, עכשיו מגיע לי להיות לבד. אני יותר רוצה להתרכז בעצמי, להכיר ולפתח את עצמי. לא בקטע רע, אולי זה נשמע אגוטיסטי, אבל זה מה שאני צריך".
עבדת קשה כדי להגיע עד לכאן. אתה מרגיש כמו מתחזה עדיין קצת, או שהכל מגיע לך ביושר?
"אני חד משמעית מרגיש שאני בחלום, אני לא קולט שזה מגיע לי ואני כל יום מופתע. כל יום שאני קם אני אומר תודה על מה שיש לי, במיוחד בתקופה הזו ובמיוחד בשנה הזו".
צילום: תום סיימון | סטיילינג: רן הברי | איפור: מורן ינקו | שיער רון מרציאנו | הפקה: רותם פנחס | בגדים: פקטורי 54 | ארט דיירקטור: יעל מיטרני צ'צ'יק