אין לי סימוכין לכך, אבל אני די בטוח שיהונתן מרגי לא נוהג לאחר לאולפן. במעט שנותיו בתעשייה, מאז שזרח על המסך לראשונה ב"הכוכב הבא" לפני 4 שנים, יצא לו שם של מקצוען, של פרפקציוניסט. כזה שחרף גילו הצעיר (21) מתייחס לעבודה שלו במלוא הרצינות. דווקא הפעם, בעודי מחכה בשעת צהריים עם המפיק ישי סוויסה ועם נציגת משרד היח"צ שנשלחה לשמור על הטאלנט, מרגי מגיע באיחור קטנטן של רבע שעה, ומיד מתנצל. להגנתו, זה באמת לא באשמתו. משלוח ארוחת הצהריים שהזמין ממעדנייה ליד הבית התעכב ומנע ממנו לצאת בזמן. גם הפעם, חוסר המקצועיות לא היה שלו.
לא עוברות שתי דקות לפני שמרגי וסוויסה מתחילים לדבר על מוזיקה. בזמן שהוא מוציא את האוכל מהשקית הוא מספר לסוויסה שהוא שמע שוב את השיר "שמיניות" של כהן. "שיר מדהים", הוא אומר ומפרט: "תמיד הדברים הכי טובים נכתבים על ידי ראפרים". השיר שעליו השניים עובדים בסשן הזה נקרא "Bicycle", לפחות נכון לעכשיו. זה שיר פופ-ארנ'בי מודרני באנגלית שיצר יחד עם נגה ארז ואורי רוסו ("הייתה איתם כימיה מהרגע הראשון, הם מוכשרים ברמה לא נתפסת"). הוא מיועד לצאת בתאריך עתידי לא ידוע, במסגרת החוזה הבינלאומי שחתם עם "סבן מיוזיק גרופ" של חיים סבן לפני כשנה וחצי. "אני עוד עובד על למצוא את הצבע שלי", הוא מספר על החומרים באנגלית. "עובד ממש על המוזיקה כל יום. אתה יודע, אני צריך לטוס לשם שוב, להקליט את החומרים ו..."
רגע רגע, קראתי אותך נותן בראיונות בדיוק את אותה התשובה לפני שנה וחצי. משהו התקדם?
"המון השתנה מאז. גם מבחינת המוזיקה עצמה וגם מבחינת ההבנה שלי של מה אני רוצה להיות בחו"ל. ה-DNA של המוזיקה שם בנוי אחרת לגמרי. אני מרגיש שמרגע שיצאתי לעולם, בין אם שמתי לב לזה או לא, נפרצה איזו תקרת זכוכית. שאני יכול לעשות כל מה שאני רוצה ותמיד יהיה לזה קהל, פשוט כי יש יותר אנשים. פה בארץ, לא באשמת אף אחד, אין הרבה אנשים. אם מישהו אוהב לעשות קאנטרי יהיה לו קהל בארץ, אבל הקהל יהיה מאוד קטן והוא לא יוכל לעשות מזה קריירה. שם אפילו לסגנון הכי נישתי יהיה קהל".
אז קהל יש. מה עם המוזיקה? מה השוני בין החומרים בעברית לאנגלית?
"הדברים באנגלית הם הרבה יותר...", הוא מתחיל את המחשבה, עוצר לפאוזה קצרה ומשנה כיוון. "האמת היא שלאחרונה אני מרגיש שגם בארץ אני יותר מתקרב למה שאני עושה באנגלית, כי הבנתי שאני צריך לעשות דברים שמספרים כמה שיותר עליי, על משהו עמוק שלי, שמבוססים על דברים שאני באמת אוהב. מה שמאפיין את החומרים לארה"ב זה שאני לא בא לרצות אף אחד. אני חושב ששומעים שאני עושה משהו שקודם כל מרגש אותי".
על פניו ארצות הברית זה חברות יותר גדולות, אמור להיות לחץ גדול יותר. דווקא שם אתה מרגיש יותר משוחרר?
"לא מהחברות", הוא צוחק, "אבל מעצמי כן, כי בארץ יש איזו תקרה מדומיינת. אני באמת מאמין שברגע שאעשה את הדבר שהכי מרגש אותי זה יעבור החוצה. זה הכי חשוב לי. כדי שאחר כך, בין אם זה יצליח או לא, אני אוכל להגיד 'אוקיי, מה שזה לא היה, זה הייתי אני, ואם עשיתי טעות עשיתי אותה בתור עצמי ולא בניסיון להיות מישהו אחר'".
סוג של איזון
הסשן הנוכחי מוקדש ברובו להקלטת גיטרה בעזרת חבר של מרגי, גיטריסט בשם בן בר. סוויסה מכוון את המיקרופון, מנגן את השיר כדי לרענן את הזיכרון, מהדק כמה דברים מהסשן האחרון. מרגי יושב לצידו מול מסך המחשב, מעורב בכל שינוי. ביחד השלושה מנסים להבין איזה סגנון נגינה הכי מתאים - אולי פריטת אצבעות עדינה, אולי שימוש במפרט, אולי סגנון קצוב סטייל שלמה ארצי. סליחה, סטייל פוסט מאלון, כהגדרתם. "זו הפעם הראשונה שהבאתי חבר שלי מהבית לסשן", הוא מסביר. "אני בדרך כלל מעדיף להרחיק בין הדברים, יש בי משהו שמפחד שזה יפגע בקשר איתם. אבל בסוף הם יבינו, הם חברים שלי כל כך הרבה שנים".
חברים מהתיכון?
"כן, שם הכרתי חצי מהחברים הכי טובים שלי. כולם מוזיקאים, ככה יצא. זה חיבור חזק מאוד, שאני הכי שמח שיש לי אותו בנפרד מכל מה שאני עושה בחיים. זה מקום לברוח אליו. קשה לשמור על קשר עם אדם שאין לך הרבה נושאי שיחה איתו. אני מרגיש שאני מתפתח מיום ליום ברמה שלפעמים גם לי קצת לא נתפסת, ואתה חייב אנשים שרואים את התהליך הזה שאתה עושה. אחד הדברים שאני הכי אוהב בהקשר שלהם זה שאף פעם לא לוקחים אף אחד ברצינות, גם לא את עצמך. ומצד שני, כשיש משהו רציני כולם מתייצבים. זה סוג של איזון כזה שאני מאוד אוהב".
ולא נמאס להם מכל ה'תצלם אותי עם מרגי'?
"אני לא מרגיש שמציקים לי כשזה קורה, אבל אני חושב על האנשים שסביבי, החברים שלי, המשפחה שלי שמנסה ללכת ברחוב עם אחותי הקטנה ועוצרים אותנו מאתיים פעם. אני אומר לעצמי 'אבל היא צריכה להגיע הביתה, מה אתם רוצים ממנה? אני, תעשו איתי אלפיים תמונות'. זה משפיע בצורה ישירה על כל האנשים שקרובים אלי, אבל אף פעם לא קיבלתי מהם תחושה שהם מתבאסים".
יש לך בכלל זמן לעצמך?
"האמת היא שבתקופה האחרונה יצא לי להגיד כמה פעמים 'בואנה, אני אף פעם לא עושה דבר שקשור רק אלי'. אימונים, כדורגל, הפסקתי עם הכל. בהרבה מקרים בסדר העדיפויות אני שם את הדברים של עצמי בצד, וזו יכולה להיות טעות".
מתי למשל שיחקת כדורגל לאחרונה?
"האמת שלא מזמן, עם חברים. לפני כמה שנים לא הייתי הולך למקום שמשחקים בו הרבה אנשים. זה חלק מתהליך שעשיתי, סוג של השלמה עם הסיטואציה. זה בסוף משהו שבחרתי אותו, אין שום מקום להתבאס פה. זה חלק מהדבר, ומזל שזה חלק מהדבר, בסוף אני לומד להתמודד עם הסיטואציה ממקום של מחשבה יוצרת מציאות. אם אני מפחד ללכת למקום מסוים אז יהיה בו רע, אם לא, אז לא יהיה בו רע".
אז אתה מרשה לעצמך יותר בשנים האחרונות?
"כן. נועה ואני הולכים למסעדות, ואם החברים עוברים בקניון אז זה בסדר, אני אבוא איתם".
אתה ונועה פחות או יותר שני האנשים העסוקים בארץ. מתי אתם בכלל מספיקים להיפגש?
"בעיקר בערבים, בסיום של יום. לפעמים זה אצלי ולפעמים אצלה. חשוב לנו לקבל משני העולמות, משתי המשפחות. מדי פעם אנחנו שמים לעצמנו יום מסוים שנעשה בו משהו, נגיד קובעים שביום הזה בשבוע הבא נלך לאיזה מקום. אם אנחנו לא קובעים ומכניסים ליומנים של שנינו זה קשה מאוד. חוץ מזה ברור שאנחנו גם מדברים כל הזמן ומנסים להתראות הכי הרבה שאפשר, כי בסוף זה המקום שאתה רוצה לברוח אליו".
מה אתם עושים ביחד, מה ההאנג? אני לא ממש מדמיין את נועה קירל ומרגי עושים נטפליקס אנד צ'יל.
"וואו, זה בדיוק מה שאנחנו עושים. אנחנו הכי חנונים. מה הדבר הכי חנוני שאתה יכול לדמיין? זה מה שאנחנו עושים".
אז מה הדבר האחרון שראיתם בבינג'?
"'כוכב הלכת המופלא', אתמול בלילה. יושבים ורואים איך לוויתנים אוכלים בים ואנחנו כזה 'וואו, איזה מטורף. את קולטת שזה קיים במקום שאף אדם לא הגיע אליו, איך צילמו את כל זה?'. שני חנונים".
אני רפרנס מהלך
אין לי ספק שאינספור חנונים מתרעמים ברגע זה ממש על הניכוס של הכינוי, בעיקר כי הוא בוצע על ידי אחד מכוכבי הפופ הגדולים בישראל, ומתייחס גם לזוגתו, כוכבת פופ עצומה בעצמה. אבל ברור שהוא לגמרי מאמין בזה, וגם שהוא מאוד רוצה להוכיח שהוא יותר מבובת קן. זה לא פשוט כשאתה נשמע מלוטש, נראה ללא רבב ואוחז בזוגיות פוטוגנית. לא פשוט, אבל אפשרי; ג'סטין טימברלייק עשה את זה מושלם, ג'סטין ביבר הצליח באופן חלקי, וגם לאנשים ששמם לא ג'סטין יש סיכוי.
מרגי בהחלט יכול לשבור את התבנית, בעיקר כי הוא מגבה את היומרה בעבודת אולפן, מעורב בכל חלקי האמנות שלו. הוא יודע בדיוק מה הוא אוהב, מדריך את החבר הגיטריסט לעבר הצליל המדויק שהוא שומע בראשו. ברגע שיש טעות הוא הראשון לשים לב. בשלב מסוים הם עוצרים לשמוע קצת רפרנסים כדי לחשוב מחדש על תפקיד הגיטרה. "יש כמה חבר'ה שאני עובד איתם שאומרים עלי שאני רפרנס מהלך", הוא צוחק ומסביר את הפרקטיקה. "שלא משנה מה ישימו. יקפוץ לי לראש איזה שיר. בכל אחד מהשירים יש איזה רפרנס. נגיד ב'אנג'ל' הפתיחה זה בהשראת ריי צ'ארלס".
כשאני מציין בפניו שיש מי שתופס השראה כזו כגניבה, הוא ממהר להתגונן. סדק ראשון בעטיפה המהוקצעת. "בוא, מי שלא גונב לא חכם. זה מה שמדהים בעיניי, השראות מתגלגלות ממקום למקום וזה תמיד יוצר משהו חדש. כל ילד שאתה רואה ברחוב הוא בסוף הכלאה של שני אנשים. זה הדבר המדהים במוזיקה. בדרך כלל מי שקורא לזה גניבה זה אנשים שלא עושים מוזיקה. אני שואב השראה ממלא דברים. אם גרוב מסוים של תופים עובד לך בשיר מסוים, מה הבעיה להשתמש בזה? זו הדרך שלי לספר לכם מה אני הכי אוהב".
זה היה הרגע היחיד בכל המפגש שלי עם מרגי בו הוא איבד קצת מהקוּלנס המפורסם שלו, גם אם התעשת במהרה. נדמה שהדבר היחיד שמעורר בו צורך להתגונן הוא כשעולה מידת ביקורת כלפי המוזיקה עצמה. אולי זה כי הוא לא רגיל לזה; מבין כוכבי הפופ של השנים האחרונות, הוא נחשב לקונצנזוס מוזיקלי בין הקהל והמבקרים, הבטחה שכולם בונים עליה. מרגי, בתגובה להר הציפיות הזה, רק מעבה עוד יותר את השריון התדמיתי שלו. הוא שוקל מילים בכובד ראש וסבלנות, עונה על שאלות מאתגרות במקצועיות לא פחותה מזו שהוא מציג באולפן.
למחרת בבוקר אנחנו נפגשים שוב במשרדי גאגא בוקינג, חברת הייצוג והניהול של יואב גרוס ואורון כלפון, שיחד עם אביו פדי מנהלים אותו. פדי גם יושב איתנו בחדר הישיבות המצוחצח שהוקצה לנו, יחד עם מנהל יחסי הציבור של מרגי, נציגה מדובר צה"ל ודוקומנטריסטית שהוצמדה לו מטעם המשרד. בראיון שלנו אמנם נכחו 6 אנשים, אבל לא נראה שהנוכחות העמוסה מפריעה למרגי לדבר. הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה לומר.
אני מודה, הופתעתי ממידת המעורבות שלך באולפן אתמול. זה ככה בכל אספקט בקריירה?
"כן. בכל דבר, לא רק במוזיקה. אני לא יכול אחרת כי, לא יודע, זה חשוב לי. זה תמיד קונפליקט, כי לי זה נראה הכי בסיסי, אבל מתברר שלאנשים מסביבי זה לא. אומרים לי 'למה אתה מתעסק עם משהו כזה, אף אחד לא ישמע את זה'. מה זה אף אחד לא ישמע את זה? אני עושה את הדברים בשביל שמישהו ישמע ויגיד 'שמעתי או לא שמעתי'? זה אף פעם לא בשביל זה".
ובכל זאת, יש שלב שאתה אומר לעצמך 'אני סתם מתעסק בזה יותר מדי'?
"המון. אבל בסוף אני תמיד חושב שזה משתלם. עצם העובדה שהרגשתי שלם עם משהו, עוברת בצורה מאד חלקה לקהל. אני חושב שכל העולם היום כזה, שמאוד ברור לכולם מה אותנטי ומה לא. אנשים רגילים לזה", הוא אומר ותוך כדי מדגים בידיו גלילה בפיד אינסופי. "לרשתות, לטיקטוק. עושים ככה, עוברים סרטון ועוד סרטון, ואז משהו גורם להם לעצור. למה הם עוצרים? לדעתי כי הם מרגישים שלרגע מסוים מישהו מביא משהו אותנטי. אני יודע שההקפדה שלי על פרטים תשתלם בסוף, כי ככה התוצר הוא לגמרי אני בכל חלקיק קטן שלו".
זה לא מתיש בשלב מסוים?
"לא. זה קשה, אבל אני לא מרגיש שזה שוחק. יכול להיות שבגלל שזה מוזיקה זה גם מזין אותי תוך כדי שאני מוציא את האנרגיה, וזה מתאזן. במוזיקה אני יכול לעשות את זה כל החיים. ככה לפחות אני מרגיש עכשיו".
יש לי גב
גם אם הוא עצמו לא מרגיש שחוק, לפרפקציוניזם יש מחיר. לפני חודשיים וחצי מרגי הוציא קליפ מאולתר, לפחות למראה, לשיר שלו "סגול בהיר". כל מה שרואים בו זה צילום מסך של מילות השיר בעודן נכתבות באפליקציית הפתקים באייפון, וכ-20 שניות שצולמו בסמארטפון ובהן מרגי (עם שיער סגול בהיר, ברור) יושב על ספה ומביט בטלפון. פחות מוצר של אחד מכוכבי הפופ הגדולים בישראל, יותר קליפ של יוצר אנונימי שעדיין לא למד להפעיל תוכנת עריכה בסיסית. הקליפ החפיפניקי הזה נולד, מתברר, כתוצאה מגניזת הקליפ המקורי שמרגי צילם. "כשאני עושה שיר, במיוחד אם הוא כל כך קרוב ללב שלי, אני חייב שהוויז'ואל יתמוך בו וירים אותו למעלה", הוא מסביר. "ואם אני מרגיש שהקליפ פחות טוב מהשיר, אז מבחינתי עדיף להוציא בלי קליפ. אני לא אוציא עד שאני לא ארגיש שזה מושלם".
זה מעניין, כי בשיר ובקליפ שיצא היה משהו שאומר שאתה פעם ראשונה קצת משחרר, מוציא משהו בחופשיות.
"נכון, ואני מאמין שכל התהליך נוצר בשביל שמה שקרה יקרה בסוף. יובל מעיין שכתב איתי את השיר ואני הסתכלנו ממבט על השיר הזה, ואמרנו 'מה אנחנו הכי רוצים שאנשים ירגישו מזה? מה זה בשבילנו?' והבנו שבשבילנו הדבר הכי חשוף וכן בעולם. חשבתי, איך אני מעביר את זה בצורה הכי פשוטה? אז העליתי את הקליפ עם הפתקים".
והקליפ שנגנז, זה קליפ שממש צולם עם צוות וכל המסביב?
"כן", מרגי אומר. "הרבה כסף", זורק מהצד אבא פדי, אולי דווקא בכובעו כמנהל.
אז הנה בעצם השאלה האמיתית. אתה בפרונט, המוזיקה במרכז, אבל מאחורי כל זה יש צוות גדול. כשאתה עושה החלטה אמנותית כזו אתה מרגיש את המשקל של הצוות עליך? של הצד הטכני?
"לא. אני חושב שזה אחד הדברים שהכי בורכתי בהם, שאני אומר עליהם תודה כל הזמן. קודם כל יש לי את אבא שלי, שזה בן אדם שבבסיס, בדיפולט, מבין אותי יותר טוב מכולם והוא הכי בעדי. חוץ ממנו יש לי עוד אנשים שכמעט מעולם לא יצאו נגד החלטה אמנותית שקיבלתי. בורכתי, יש לי חופש אמנותי ויש לי גב".
אותו גב, ואולי גם אותו שריון, כולל כאמור גם את אביו פדי. עצם העובדה שהוא עדיין מעורב בקריירה של בנו עד לרמת ליווי לראיון מראה עד כמה הוא חלק מרכזי בצוות. אבל אם זה לא מספיק לכם, הנה כמה מילים על האיש. לפדי מרגי יש רקע מוזיקלי ובעיקר ניסיון יוצא דופן בעיצוב ובמיתוג. הוא מרצה בכיר לעיצוב במכון הטכנולוגי חולון, יש לו היסטוריה כארט דיירקטור בכמה ממשרדי הפרסום הגדולים בארץ, וכיום הוא בעל חברת האסטרטגיה והמיתוג "Talking Brands". ואם בראשית דרכו של יהונתן הפוקוס הופנה לאם המוזיקאית (הזמרת מיטל טרבלסי), כיום כבר ברור שאבא שלו הוא, כמו שמרגי מכנה אותו, הנשק הסודי.
סליחה שאני שואל אותך את זה מולו, אבל בא לך להשתחרר מזה לפעמים? שחס וחלילה לא תהיה בריטני.
פדי מקדים את בנו ועונה בזריזות: "ברגע הראשון שהוא יגיד שהוא רוצה להשתחרר מזה, זה יקרה. תוך שנייה".
הבן כבר יותר נחרץ, ושוב צצה התגוננות קטנה. "ממש לא! נראה לך? אין לי יכולת לעשות את הדברים שאני עושה בלי שיש לי אותו. הוא תמיד שם, באמצע הלילה או מוקדם בבוקר. אני קורא לו 'הנשק הסודי' כי זה לא מובן מאליו. זה לא קורה לכל האמנים".
נראה לי שאני בעיקר שואל מה המחיר של חיים כמו שלך, עם הפמליה הזאת לצידך.
"יש הרבה דברים שיש להם מחיר. גם זה שאני חי בעולם שבו אני לא יכול לעשות כל מה שאני רוצה, גם המחיר הישיר לכל הסובבים אותי. בסוף זה הדבר שהכי פוגע בי, כשאני רואה שזה משפיע עליהם. הם לא בחרו בזה. סתם דוגמה, חבר שלי דיבר באינסטגרם עם איזה בחור שאני, בגלל שאני כבר לא תמים בעולם הזה, יודע שכל מה שהוא רצה זה להגיע אלי דרכו. אמרתי לו 'פקח את העיניים לגבי זה, שים לב שהוא מאלה, הוא מנסה להגיע אלי דרכך'. זה מבאס אותי שאני צריך לבאס את החברים שלי לפעמים, כי למה הם צריכים להיות חשופים לכל מיני שטויות של עולם הפרסום. אני אוהב מוזיקה, אבל פחות אוהב את תעשיית המוזיקה".
עולם אחר
עוד לפני שיפרוץ באמריקה הוא מתכנן להוציא אי.פי נוסף – השני שלו אחרי "מה יהיה" מלפני שנתיים. את הפרט הזה אני מגלה כמעט במקרה, כשאנחנו צוללים לשיחה על דה וויקנד, וההתקרבות שלו בשנים האחרונות לסאונד אייטיזי. "אנשים לא שמו לב שתמיד היה לו את זה", אומר מרגי. "זה גם משהו שקיים מאוד בי, האייטיז הזה. אני לא יודע להסביר את זה, כי הרי לא גדלתי בתקופה, אבל עכשיו שמתי לב שתמיד אהבתי את הדברים שהיה בהם אפיל אייטיזי, בין אם זה סינת'יסייזרים או תופים מהירים כאלה. הגרוב הזה תמיד היה בי. בגלל זה החלטתי שאני הולך לעשות אי.פי בארץ שמתבסס על התקופה הזו".
על האי.פי הוא עובד עם המפיק ג'ורדי כבר יותר משנה, והוא צפוי לצאת בתחילת אוקטובר, בלי נדר. השיר "אנג'ל", סינגל הדיסקו-פאנק שכתב עם סטטיק ושיחרר בראשית יולי, הוא הסנונית הראשונה ממנו. חוץ ממנו יהיו שם גם שירים שכתב עם רון ביטון או עם הראפר מיכאל סוויסה, אחיו הצעיר של ישי. "חוץ מזה יש לי עוד הרבה שירים מוכנים, אבל אני עדיין לא יודע מה מתאים לאי.פי. אחד הדברים שחשובים לי ביצירה של פרויקט זה שיהיה איזה סיפור. שלא יהיה שם שיר רק כי אני אוהב אותו, שיהיה סיפור שעוטף את כל הדבר הזה. שזה יהיה קצת כמו להיכנס לכמה זמן לעולם אחר".
אתה חושב להוציא מתישהו גם אלבום של ממש?
"לא יודע, זה מעניין. יכול להיות שהאלבום הראשון יהיה בכלל באנגלית, אין לי מושג. אלבום זה כאילו קטע. איפשהו אני קצת שומר את התחושה הזאת של האלבום הראשון לאיזה רגע מיוחד, לא יודע למה. מרגיש שעוד צריך לעלות לאנשהו".
לעלות? מה עוד חסר לך?
"המון עוד חסר לי. אני עדיין בדרך למה שחלמתי, זה עוד לא קרה. אני בדרך לבמות ולתוכניות הכי גדולות בעולם, לעשות מוזיקה עם האנשים הכי גדולים בעולם. אני בדרך להביא את מי שאני לכמה שיותר אוזניים. אני רוצה להגיע למצב שיש לי כמה אלבומים מצליחים מאוד בעולם, אני יושב עם החברים הכי קרובים שלי בווילה במקום רחוק לאיזה שבוע שרק כותבים בו מוזיקה, ואני יודע שאין לי מה לדאוג. שאני יכול רק לעשות את המוזיקה שלי ולא לחשוב על שום דבר. כל מה שאני עושה זה בשביל הרגע הזה. לעשות מוזיקה עם אנשים שאני אוהב בלי שום התפשרות".
אתה מרגיש שעדיין יש התפשרות?
"אני מרגיש שזו המילה שכל החיים שלי אני מנסה להימנע ממנה. בכל מה שאני עושה, הפחד הגדול ביותר שלי זה פשרה".
עם כל הפרפקציוניזם שלך, אתה יוצא קצת איירון מן. איפה הסדקים?
לראשונה בכל השעות שבילינו ביחד הוא נתקע, מגמגם קלות ונשאב לתוך הכיסא בחוסר נוחות ניכר. "אלה תמיד שאלות שקשה לי איתן", הוא ספק עונה, ספק מצליח להדוף אותי כמו איירון מן. "אלה דברים שדווקא אנשים אחרים רואים. אני לא ממש יודע...".
אני אשאל אותך אחרת. אתמול באולפן דיברנו על הדוקו של בילי אייליש, על זה שהוא מעולה דווקא כי היא חשפה את הרגעים הקשים שלה. בדוקו עליך, תוכל לחשוף את הרגעים האלה?
"חד משמעית. אחת הסיבות שאני חושב ככה היא שאני עובר תהליך יומיומי ומאוד מוחשי. אני בטוח שכשיהיה דוקו, בעוד שנים מעכשיו, לא תהיה לי בעיה שיראו גם רגעים רעים, כי זה מה שהביא אותי למה שאני היום. אני לא מרגיש שיש לי בעיה לדבר על זה אם יש איזה סדק, בכלל לא. אבל אין משהו שקופץ לי כרגע".
אני מסתכל על התדמית שלך, על מה שאתה והמערכת משדרים החוצה. אפילו ב-PPS, סדרת הנוער שבה כיכבת, שיחקת רובוט כל יכול ונטול סדקים.
"נכון, ומבחינתי זה היה התפקיד המושלם. לקחתי את דמות הרובוט הזה כסוג של מטאפורה. גם כשאנשים רואים בן אדם בצורה מאוד איירון-מנית, בסוף הוא יכול להיות הכי רגיש, יותר רגיש מכולם".
צילום: עידן ברזני | סטיילינג: לירון עיני | איפור: נגה טמיר | שיער: אור צעירי | בגדים: דיזל ו-outside society