עולם המוזיקה שופע דמויות אקסצנטריות וסיפורים על אמנים ואמניות בעלי אופי בעייתי/יוצא דופן/מעורר גיחוך לאורך ההיסטוריה. החל ממקרים אמיתיים, כמו ההפרעות הפסיכופתולוגיות של מוצרט, וכלה בפארודיות דוגמת ספיינל טאפ. אבל כשמוזרויות וסטיות באות לידי ביטוי במוזיקה עצמה, אין ספק שהעסק נהיה יותר מעניין. כשזה מגיע לקונאן מוקסין - אין כמעט כתבה, ראיון או ביקורת עליו שלא מופיעים בהם המונחים "מוזר" או "ביזארי" בהקשר למוזיקה שלו, או אליו. אם לנסות לתאר אותו בשתי מילים, כמו שהיטיב לנסח יניר האחמ"ש: בנאדם הזיה.
מוקסין, שנחשב ל"תשובה הניו זילנדית לאריאל פינק", פרץ לתודעה ב-2011, כאשר אלבומו הראשון "Forever Dolphin Love" יצא וזכה לשבחים רבים. האלבום מיצב אותו כיוצר ייחודי שמשלב אינדי פופ עם צלילות פסיכדליות עמוקות, סאונד גיטרה כמעט בלתי ניתן לחיקוי וקול גבוה שמאופיין במין רוך עקום. האזנה ל"Forever Dolphin Love" נעה בין חוויה מלחיצה למהפנטת, ובעיקר בלתי נשכחת. ניתן להגיד את אותו הדבר גם על אלבומו השני "Caramel" מ-2013, שהביא איתו אווירה יותר אקספרימנטלית אבל גם יותר סקסית.
בשבוע שעבר יצא אלבום הבכורה של Soft Hair - הפרויקט המשותף של מוקסין והמוזיקאי הבריטי סאם דאסט (אותו הכיר מוקסין כשחימם את להקתו Late of the Pier), שמוגדר על ידי השניים בבנדקאמפ כמוזיקה "מושכת בצורה שמעוררת אי נוחות". רק מההגדרה הזו אפשר ללמוד קצת על צורת המחשבה של Soft Hair, ואולי גם על קצב העבודה שלהם: לקח להם כמעט עשור לשחרר את האלבום הזה. הם לא ממש נגעו בחומרים מאז שהקליטו אותם ב-2009, וגם לא ממש תקשרו אחד עם השני באופן רציף אלא רק דרך מיילים עם הלייבל שקשורים בלוגיסטיקות ותכנונים לגבי הוצאת האלבום.
באופן כללי, קונאן מוקסין מתנהל תוך ציפה מסוימת בחלל: בראיון ל"גארדיאן" הבריטי לפני כ-3 שנים, הוא דיבר על העובדה המפתיעה שהוא כמעט ולא צרך מוזיקה או הקשיב לשום דבר במשך כעשור. אפשר לומר שהמוזיקה שלו מושפעת בעיקר מדברים שספג בנעוריו, וחלק ניכר ממנה היא פשוט המצאות מקוריות שלו. ובאמת, קונאן מוקסין לא נשמע כמו שום דבר שעשו לפניו.
הסיפור של מוקסין, שנולד כקונאן טאנט הוספורד, מתחיל בניו זילנד - שם גדל בכפר קטן בשם טי אוונגה, בחוף המזרחי של האי הצפוני. הוא סיפר בהזדמנויות שונות שכילד אהב מאוד לנגן בגיטרה, וכבר מגיל צעיר היה מקשיב לג'ימי הנדריקס, סליי סטון ובי.בי. קינג. מוקסין מעולם לא למד מוזיקה באופן רשמי, אבל התנסה בנגינה בלהקות שונות במהלך התבגרותו, כאשר לפני כעשור הקים את הלהקה Connan and the Mockasins, ממנה בסופו של דבר נגזר שם הבמה שלו (אגב, לא סתם בחר בשם Mockasins - אחד מתחביביו היה יצירת ותפירת נעליים, מוקסינים, לגמרי בעצמו. יש הרבה זמן פנוי כשאתה גדל בכפר בניו זילנד). הוא הגיע עם הלהקה ללונדון, שם כמה לייבלים שמו עליו עין ובאופן טבעי בעסקי המוזיקה ניסו למשוך אותו עם כסף, אבל כמובן שגם להגיד לו מה לעשות ועם מי לעבוד. בתור בנאדם די מופנם שלא בנה על איזו קריירה מוזיקלית מפוארת - כל העסק הזה די ביאס אותו, והוא חזר לניו זילנד.
כיאה למסלול החיים של אדם לא רגיל, גם נסיקת הקריירה המוזיקלית של מוקסין קרתה מסיבה מפתיעה: אמא שלו. בחברה שבה הורים רבים יעדיפו לראות את ילדיהם עולים על הפודיום ומקבלים תואר במקצוע שנחשב פרקטי, אמא מוקסין היא זו שעודדה אותו להקליט ולהוציא את אלבומו הראשון, מהסיבה הפשוטה ש"הוא יצא יפה". באותם ימים, סיפר מוקסין, הוא היה שבוי בתפיסה שאלבום צריך להקליט עם מפיק וטכנאי מקצועיים באולפן מקצועי עם ציוד מתאים, אבל התמיכה מצד אמו עוררה בו התרגשות ועזרה לו להחליט שהוא יעשה בדיוק מה שהוא רוצה, וייצור מוזיקה שלא תישמע כמו שום דבר אחר שנוצר לפני כן. הוא הקליט בבית את האלבום "Please Turn Me Into the Snat", ומפה לשם החומרים שלו הגיעו לידיו של המפיק והדי.ג'יי ארול אלקן. הוא התאהב בהם, ורצה להוציא את האלבום בלייבל שלו Phantasy Sound. ב-2011 האלבום יצא בלייבל של אלקן תחת השם "Forever Dolphin Love".
מוקסין ממש לא ציפה שהמוזיקה שלו תתקבל בשום מקום. המפגש עם ארול אלקן היה גורלי מבחינתו, בין היתר כי פתאום היה צריך לשבור את הראש על איך להוציא את האלבום מהפורמט הביתי ולהפוך אותו להופעה. מדובר במהלך שהשתלם לו, כי בשנים הבאות מוקסין צבר כמה מעריצים בעלי שם בעצמם: בק, ביץ' האוס ואפילו רדיוהד - שבחרו בו כמופע הפותח בטור האוסטרלי-ניו זילנדי שלהם. באחת מנסיעותיו ב-2013, כאשר שהה בטוקיו, מוקסין הקליט בחדר המלון שלו את שירי אלבומו הבא - "Caramel". כבר צוין שמוקסין הוא אדם מוזר, לכן בשלב הזה קשה לקבל בהפתעה את העובדה שהאלבום נוצר רק כי התחשק לו להוציא אלבום בשם הזה. ב"Caramel" מופיעים כמה וכמה קטעים אקספרימנטליים - לא תמיד מובנים או מתקשרים במיוחד - אבל נכללים בו גם כמה שירים סקסיים וקליטים שלא יוצאים מהראש, ונשמעים לעתים על-זמניים.
משהו בהפקה של מוקסין, בייחוד ב"Caramel", נוטה לכיוון הסליזי - אבל באופן מפתיע אף פעם לא מעורר סלידה. אפילו להיפך - קל מאוד לדמיין את שיריו בסצנה חושנית באחד מסרטי "אוסטין פאוורס". אבל אם נתנתק לרגע מהאימג' המשעשע, בחלק משיריו יש מימד שמושפע מ"מלודי נלסון" של סרז' גינסבורג (בין אם במקרה או שלא, בפועל הפך מוקסין לידיד ולשותף מוזיקלי של שרלוט גינסבורג). הפן המיני מאוד נוכח במוזיקה וגם בחלק מהקליפים של מוקסין - יותר ברמיזה מאשר בעיסוק ממשי במיניות, אבל בהחלט קיים. מעניין שבמובן הזה הוא לא הושפע באופן מובהק מהמוזיקה של פרינס: בראיון סיפר פעם שכשהיה ילד, היה מביך לאהוב את המוזיקה של פרינס בגלל העיסוק הישיר שלו במין ובמיניות. אז הוא פשוט הקשיב למייקל ג'קסון במקום.
האלבום החדש של Soft Hair (שקרוי על שם ההרכב) מציג השפעה של ארנ'בי, אבל עדיין עם נגיעות פופ פסיכדלי סקסי. הגיטרה הדומיננטית של מוקסין הוחלפה בסינתיסייזרים, ומגיחה מדי פעם לביקורים חטופים. הצליל המסונתז מגיע בעיקר מכיוונו של החצי השני של הפרויקט, סאם דאסט (במקור סמואל איסטגייט) - מוזיקאי ומפיק ותיק בתחומי האינדי והמוזיקה האלקטרונית בבריטניה. הוא נודע בעיקר כמנהיג להקת הדאנס-פאנק/אינדי רוק Late of the Pier, שבאזור 2008 היה סביבה דיבור חזק בסצנת האינדי בממלכה המאוחדת ומחוצה לה לאחר שהוציאה אלבום בכורה מוצלח שזכה לביקורות טובות (בהפקת ארול אלקן). כשהלהקה חדלה מפעילות ב-2010, דאסט החל להשקיע את מרצו בפרויקט הסולו האלקטרוני LA Priest, שבמסגרתו שחרר בשנה שעברה אלבום בלייבל העל Domino. בין המוזיקאים שנמנים עם ההשפעות על יצירתו הם פרינס, דיוויד ביירן וארתור ראסל. גם הוא, כמו מוקסין, מותח את גבולות הדמיון ויוצר מוזיקה שקשה להגדיר או להשוות לדברים שבאו לפניה.
הביזאריות של מוקסין ודאסט מגיעה לשיאים חדשים באלבום, שמונה 8 קטעים. הטקסטים נעים על הסקאלה שבין חושניים לפרוורטיים, ובין כמעט-עמוקים לממש לא רציניים. קשה לפעמים לדעת אם השניים ביקשו ליצור אלבום פיל גוד עם טאץ' אישי שלהם, או שכולו דאחקה אחת גדולה. מה שכן - למרות שהאלבום הוקלט כבר לפני 7 שנים, הוא נשמע לחלוטין עדכני וטרי. וכדי לשדרג את החוויה, מומלץ ביותר לצפות בקליפ שהוציאו לסינגל הראשון מתוך האלבום, "Lying Has to Stop" - אם אי פעם תהיתם איך נראה ונשמע מפגש בין בארי ווייט ללונלי איילנד על מלא וויד.