סעידה סולטנה
השיר הראשון שהתחיל את המסע הבלתי ייאמן הזה, שלא העזתי אפילו לחלום או לדמיין אותו, נולד בטעות. זה קרה בלילה חורפי בתל אביב של תחילת שנות התשעים. התחלתי את החיים החדשים שבחרתי לעצמי, גיליתי את חיי הלילה. חברותיי הטובות, שלישיית משפחת סעדיה, הכירו לי את עופר ניסים שהיה אז התקליטן של מועדון התיאטרון. זה היה מועדון הגייז היחיד בארץ, מרתף אפלולי שרק מי שנכנס אליו הכיר. אנדרגראונד. שירזי ניהל אמנותית את להקת הדראג של המועדון, עם בגדים מהבית, פאות זולות ומילים גסות שמושתלות על שירים מוכרים. כוכבת המופע הייתה נתי נתן, נתנאלה. "סעידה סולטנה" אמור היה להיות השיר שלה - אבל היא לא הגיעה. עופרה התקשרה אליה והכוכבת הודיעה שבגלל מזג האוויר הסוער היא לא יוצאת מהבית. "מי אצלך?", עופרה שאגה, "עם מי את?". היה ברור שנתנאלה צדה בחור, אבל למרות השאגות היא נותרה בשלה. עופרה ניתקה ושאלה אותי: "אולי את תשירי את סעידה?". הסכמתי. הקהל קיבל את השיר ואותי בווליום גבוה מהמצופה של התלהבות. אז שרתי אותו שוב ביום שישי שאחרי, ובזה שאחריו, והשיר הפך ללהיט של המועדון. הפעם הראשונה ששמעתי את עצמי ברדיו, אצל עופר נחשון, הייתה מרגשת יותר מכל מה שיבוא שנים אחר כך.
כשהגיע הזמן לצלם את עטיפת הסינגל לא היה לנו כסף לצלם, סטיילינג, איפור. החולצה נגנבה מהארון של אחותי ונגזרה לחולצת בטן, הצמיד והחגורה משוק הכרמל. הפאה מ"ברוריה" המיתולוגית בדיזנגוף סנטר. שי לקח אותי לחוף הים וצילם אותי במצלמת פלסטיק. היום אני לא מבינה איך, אבל באותו יום הרגשתי הכי יפה שהרגשתי אי פעם. מלכת העולם. אם היו אומרים לי אז ש-30 שנה אחר כך אשחזר את התמונה ההיא עם צוות הביוטי הכי יקר בארץ - או שעדיין אעניין מישהו בכלל - הייתי צוחקת.
דנה אינטרנשיונל (שושו)
התחלתי כדנה. רק דנה. השיר השני כבר נקרא "דנה אינטרנשיונל", ומאז שם המשפחה התקבע. השיר מספר באנגלית, בעברית ובערבית עילגת שהכרנו מהסרטים הערביים, על בחורה בשם דנה אינטרנשיונל. היא חולמת על מאהב שיקח אותה לטייל מסביב לעולם, שירעיף עליה אהבה וכסף. "אנא חרמנה ואלמנה", "ג׳יב לי טקסי, איים פילינג סקסי, דנה אינטרנשיונל". אנשי הממסד המוזיקלי של אז התעלמו, חלק זלזלו וצחקו. אבל עופר נחשון, והפעם גם דידי הררי, אימצו אותו. הקהל במועדונים ובאירועים התאהב והפך אותו ללהיט. העם אמר את דברו. חברת תקליטים עצמאית בבעלות איתמר חובב, האח של גיל והנכד של אליעזר בן יהודה, הציעה לנו לעשות אלבום שלם. לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. חשבתי שזה השיא, ולא העזתי לחלום על יותר.
מגיל צעיר חלמתי על במה, אבל כשהחלטתי להיות דנה הייתי בטוחה שאצטרך לוותר על החלום. לא העליתי בדעתי שהקהל הישראלי יקבל מישהי כמוני. והנה, יש לי תקליט. קיבלתי את העובדה שאני זמרת דאנס, ושזה המקסימום שאני יכולה להגיע אליו. ההופעה הראשונה מחוץ לתל אביב הייתה במועדון הפורום בבאר שבע. כשהקהל קיבל אותי שם באהבה לא האמנתי. נסענו לשם עם מצלמת וידאו, וכשחזרנו צפינו בהקלטה שוב ושוב. איך יכול להיות שהם מקבלים אותי ככה? היו לי אז שני שירים, ושרתי כל שיר פעמיים. יצאנו מבאר שבע מאושרים. הרגשנו שכבשנו את העולם.
פטה מורגנה
שיר הפופ הראשון שלי. היום זה נשמע מוזר, אבל אף כותב מוכר לא הסכים לכתוב לי. מנגינה של זאב נחמה התגלגלה לידינו. יואב גינאי כתב את המילים, ודייק לתאר את מי שהייתי אז. הזיה, פטה מורגנה. "הנזירה המושלמת, וחשפנית משוררת, כל יום שונה ואחרת". בטלוויזיה הישראלית סירבו לתת למישהי כמוני להופיע. זה היה מעליב, אבל לא ויתרנו. בסופו של דבר רבקה מיכאלי פסקה: "דנה היא הרבה יותר מגימיק ואני רוצה אותה בתוכנית שלי". מצאתי את עצמי במדורת השבט של ישראל בשישי בערב. כדי לרכך אותי, החליטו להביא שלל דוגמניות במין תצוגת אופנה של המעצב דני מזרחי שליוותה את השיר. הייתה שם גם דוגמנית צעירה ומהממת במיוחד, גלית גוטמן שמה. החיבור היה מיידי וטבעי. החוכמה שלה, הקבלה וההכלה, ריגשו אותי. זו הייתה תחילתם של אהבה וקשר שנמשכים עד היום. יש מעט מאוד אנשים בתעשייה הזו שאני באמת אוהבת, שהם באמת אנשים. גוטמן היא אחת מהאנשים האלה, והיא גם יפה היום לא פחות מאז.
ישנן בנות
המפץ הגדול. הרגע שבו הפכתי לזמרת של ממש. שירזי הביא את הרעיון לחדש את השיר הזה, שבוצע במקור על ידי שולה חן בלהקת הנח"ל. ההארדקור של הישראליות השורשית, כל מה שאני לא ייצגתי. בסוף לילה אחד חזרנו הביתה משיטוט ברחובות תל אביב במכונית של שי כרם, שהיה הצלע השלישית שלי ושל עופרה. השעה הייתה חמש בבוקר, ובגלי צה"ל השמיעו כמדי יום, עד היום, את המנון צה"ל לפתיחת יום שידורים חדש. שי אמר פתאום שיהיה נחמד לשתול את ההמנון ב"ישנן בנות". כשעופרה קמה למחרת בבוקר, כלומר בשש בערב, היא הכניסה אותו לשיר. אז גם צילמתי את הקליפ הראשון בקריירה. מיטב הבנות של העיר, כל הטרנסיות התל אביביות של אז (ובראשן גילה גולדשטיין, זכר צדיקה לברכה), ליוו אותי בתהלוכה לילית צבעונית בתל אביב. עד היום זה אחד השירים הכי אהובים ומושמעים שלי, ועד היום הוא כל כך נכון. ישנן בנות כאלו, וישנן בנות כאלו, ואני איני כזאת, אבל כולנו בנות. אני אומרת תמיד שהבנות הן הכוח האמיתי שמניע את העולם. הן אלה שמביאות חיים, והן אלה שצריכות להוביל ולשלוט. ואני כל כך שמחה שזכיתי להיות בצד של הבנות.
אני לא יכולה בלעדיך
המפגש הראשון עם המאסטרו צביקה פיק. אחרי שיאים של להיטי ענק שהלחין לעצמו ולאחרים (עפרה חזה, שרי, ריקי גל ועוד המון), זו הייתה תקופת בצורת בקריירה שלו. ההצלחה בתחום שלנו היא עניין חמקמק. באה כשבאה, הולכת בלי להסביר למה וחוזרת שוב, או לא חוזרת בכלל. אבל שלא כמו הזמרים האחרים בני דורו, צביקה לא ויתר מעולם. התעקש ולא הפסיק לנסות. תמיד אמרתי שיש לו עור של פיק. עד אז, כאמור, אף אחד מהמוזיקאים המצליחים לא הסכים לחבור אליי. שי, שהיה אז עורך עיתון והזרוע בחבורה שאחראית על קשרי החוץ, הצליח לשכנע את צביקה לעבוד איתי. צביקה הביא את השיר "אני לא יכולה בלעדיך". מנגינה פיקית טיפוסית, מין לחן של להקת אבבא עם תיבול רוסי. השירים של צביקה הם קלאסיקות פופ מקומי שנוגעות ומרגשות היום לא פחות מפעם. זכיתי לקבל ממנו שיר כזה. הוא זכה להיות חתום שוב על להיט ענק. הקשר בינינו, קשר של שנאה ואהבה, של פרגון וקנאה, יצא לדרכו.
באותה התקופה הייתה לי אהבה גדולה, ניסים. אהבתי אותו בעוצמות שלא הכרתי. הוא היה חשוב לי יותר מכל הקריירה, יותר מהפרסום ומהשירים. הוא גרם לי להרגיש נאהבת באמת. איתו הרגשתי בחורה רגילה, דנה שרציתי להיות. השיר הזה היה לא רק שיר שהצליח בענק. הוא גם היה היה השיר שלי ושלו. האהבה הזו נגמרה כמה שנים אחרי בנסיבות טרגיות. בהופעות אני צוחקת שצביקה עשה לי נאחס על חיי האהבה עם השיר הזה. מאז לא הייתה לי אהבה.
סקס אחר (שיר קדמשנתי)
בשנת 1997 ערן צור העלה את "אתה חברה שלי", מופע משירי יונה וולך. על הבמה הייתה גיטריסטית יפהפייה בת 17, רונה קינן שמה. אלי אברמוב, איש להקת "הקליק" המהפכנית, הפיק מוזיקלית. ערן צור איש חכם מאוד, דבר די נדיר בעולם של הזמרים והזמרות. הוא הציע לי להתארח במופע ולחדש איתו את השיר "סקס אחר". הוצאנו אותו גם כסינגל לרדיו. הוא לא היה הצלחה גדולה בזמן אמת אבל מושמע עד היום. זה אחד השירים שלי שאני הכי מחוברת אליהם. אני מרגישה שיונה וולך כתבה את הטקסט עבורי באופן אישי.
"רומזים לנו שיש סקס אחר. טוב שמישהו יודע על זה. אם יש סקס אחר, הביאוהו לכאן, ונדעהו נדבר גלויות, יש או אין". דרך השיר הזה הכרתי את השירה של יונה וולך. יש בה כל כך הרבה הרבה אומץ, תוכן להטב"קי, אמיתות בסיסיות על טבע האדם. יש בה מילים שכולם חוץ ממנה פחדו להגיד. הייתי מתה להכיר אותה, לדבר איתה, אבל פספסתי. היא נפטרה צעירה מדי ואני הגעתי אל העולם הזה מאוחר מדי, והקשר בינינו ישאר לעולם רק בשירים. אני מתה לעשות אלבום שלם משיריה. אני מאמינה שלפני שאני אלך מהעולם הזה לתמיד, גם זה יקרה.
דיוה
השיר ששינה לי את החיים, וכנראה גם לעוד הרבה אחרים. זה התחיל בטקסט שיואב גינאי שלח בפקס, והציע להגיש לוועדה שבוחרת את השיר לאירוויזיון באותה השנה. לא ממש התחשק לי. שנתיים קודם שרתי את "לילה טוב אירופה" בקדם והגעתי למקום השני. זה היה הלילה השחור של חיי, בכיתי את הנשמה שלי ימים אחר כך. הטקסט של "דיוה" שכב במגירה ודהה, וברגע האחרון יואב ביקש רשות להעביר אותו לצביקה פיק. צביקה הגיע יום אחרי, התיישב עם הגב אלינו על הפסנתר ושר לנו אותו. ברגע שהוא התחיל לשיר, עופרה, שי ואני קיבלנו התקפת צחוק, לא ברור למה. נחנקנו והתפללנו שצביקה לא יסתובב. יואב לחץ שנקליט סקיצה ונשלח. הקלטנו. שלחנו. השיר התקבל על חודו של קול אחד בוועדה. ארקדי דוכין היה המתחרה שלנו. עמוס אורן התעקש על ארקדי. גל אוחובסקי נלחם איתו, כמו שרק היא יודעת. נועם סמל היה הקול שהכריע. השיר התקבל. הפעם, אחרי שנים שבהן כל מי שעבד איתנו ניצל אותנו כלכלית, החלטנו שאנחנו הולכים על זה לבד. שי הביא את הכסף (אני לא חושבת שמישהו השקיע ככה באירוויזיון אי פעם), ויצאנו לדרך חדשה ועצמאית.
מגזין ה"רולינג סטון" פרסם לא מזמן רשימה של 20 שירי הגייז האייקונים של כל הזמנים. דיוה נמצא שם. זה הסגיר של הסיפור של השיר הזה. לפניו יש זכייה באירוויזיון, קריירה בינלאומית, רגעי האושר הגדולים של חיי וגם רגעי העצב והתסכול. אני מודה שקצת נמאס לי לדבר על "דיוה". הוא קצת נקלע לסיטואציה, והוא גם ממש לא השיר הכי אהוב עליי בקריירה. לכן בחרתי להראות כאן גרסה פחות מוכרת שהקלטתי לפני שלוש שנים עם תומר בירן, וליווינו בקליפ שמביא את השיר מכיוון אחר וקצת עצוב. זה מוסתר היטב, אבל יש במנגינה הזו יש המון עצב. הדיוה הזו, הגדולה מהחיים, היא תחפושת אחת גדולה. מתחתיה מסתתרת מישהי שהחליטו בשבילה שהיא דיוה. והיא בכלל לא ידעה שהיא כזאת.
ניצחתי
האלבום הראשון בארץ אחרי האירוויזיון. אחרי "דיוה" לא הייתי כאן, לא בגופי ולא ברוחי. שנתיים אחרי הזכייה באירוויזיון חזרתי סוף סוף לארץ, ופתאום התחשק לי אלבום בעברית. הייתי בצומת דרכים בחיים ובקריירה. לא יכולתי לעשות את מה שעשיתי לפני דיוה. עופר ניסים, המפיק המוזיקלי של כמעט כל מה שעשינו, נפרד מאיתנו. זה היה קשה וכואב, חלק מהגוף שלנו נלקח. בתקופה ההיא גם הרבה משמחת החיים שהייתה לי נעלמה. דווקא אחרי ההצלחה הגדולה מחוץ לישראל הייתי פתאום הרבה יותר עצובה. בתוך הבלבול הזה נזכרתי באלי אברמוב. הוא צירף את דני דותן, סולן "הקליק" ומי שכתב את הטקסטים שאברמוב הלחין ללהקה. זה היה מין טיפול פסיכולוגי קבוצתי שכנראה הייתי צריכה. דני התחיל לכתוב טקסטים, אלי הלביש עליהם מנגינות והפקה מוזיקלית. יואב גרא, אחד מטכנאי הסאונד החשובים בארץ, הצטרף אלינו. ככה, במשך חודשים, יצרנו את האלבום "יותר ויותר". נפרדתי מהריש המתגלגלת, ושרתי בפעם הראשונה גם על החלקים הכואבים.
היו פעמים שהייתי חוזרת מהאולפן ומתפרקת, בוכה עם עצמי כל הלילה. ידענו מראש שאנחנו לא הולכים הפעם על להיטים ושההימור גדול. רק שיר אחד מתוך האלבום יכול היה להצליח ממש, "ניצחתי". הוא אכן הצליח, והפך לסוג של המנון. "אני לא יודעת מה חושבים אחרים. על הדרך שבה הלכתי לא חשוב לי מה אומרים. אני ניצחתי". אני זוכרת שנורא התביישתי להגיד ש"ניצחתי". נראה לי יהיר מדי. בקשתי מדני דותן שישנה את זה ל"ניצחנו". משהו כללי יותר. דותן, עקשן שאין דברים כאלה, לא היה מוכן לשנות. נכנעתי, אבל עד היום לפעמים קצת קשה לי עם זה.
Love Boy
אחרי האלבום "יותר ויותר", ועוד אלבום שהיה כישלון מפואר למרות שהיו בו כמה מהשירים הכי יפים שעשיתי, הגיעה שוב התפוצצות גדולה. אלבום חדש, "הכל זה לטובה". אלי אברמוב על ההפקה המוזיקלית, הפעם ביחד עם זיו גולנד. פתאום חזר לי האומץ. "קוביות בצבע שוקו, אומר צרפת אבל הוא די מרוקו". "יש לי טריק קבוע, פעמיים בשבוע, יש לי לאב בוי". באותה התקופה קרן פלס פרצה ושרה על "איתי" שעזב אותה אחרי הלילה ולא אכפת לו ממנה או מהרגשות שלה. "לאב בוי" היה שיר תשובה מבלי שתכננתי את זה. הוא מדבר על זה שגם אנחנו הבנות יכולות ליהנות מגבר ללילה. כשהקלטנו את השיר, אלי וזיו ביקשו ממני לאלתר טקסט ויצא לי "היי בייבי, כמה זה עולה לי, בוא למאמא". אני שרה את זה בחצי קריצה, אבל כן, יש שם רמיזה לנער ליווי. אני יודעת שהיום זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל זה השיר. האם אני התנסיתי בזה באופן אישי? לא. אני לא יכולה ליהנות עם מישהו שלא באמת נמשך אליי. אבל כמה מחבריי הטובים ביותר, וכנראה גם שלכם, עושים את זה.
בקליפ משתתפים מיקי בוגנים ודורית בר אור, שני אנשים שאני אוהבת במיוחד. שניהם לא התיישרו מעולם עם מוסכמות חברתיות, הלכו בדרך שלהם למרות שזה לא היה קל. מיקי, שהיה חבר שלי עוד בימי הנעורים בגן החשמל והוא הגבר הכי גבר בעולם, הפך למעצב השיער והמאפר הכי מצליח בארץ. אימפריה אמיתית. דוֹדוֹ היא סוג של טרנסית בגוף של אישה ביולוגית. חכמה, חצופה, שוברת מוסכמות ומוכשרת באופן חריג, והפכה מאז למעצבת האופנה הישראלית המצליחה בעולם.
עיר שלמה
משבר גיל הארבעים של זמרות פופ זה החורבן האמיתי. תמיד, בכל מקום ובכל שפה, זה אותו הדבר. זה מתחיל צעיר ויפה ורענן ושמח, מעריצים אותך, רוצים להתלבש כמוך ולעשות את התסרוקת שלך. ואז פתאום את בת 40, הפוסטרים והתמונות עם יותר ויותר ריטושים. הגוף הופך לכבד יותר והתנועות לקלילות פחות. אם חצית את גיל ארבעים, קצת פתטי לשיר על מועדונים וריקודים ומועבט. עבור המון זמרות בעולם זה השלב של היאללה ביי, והן עוברות להזדקן באפלה. את השיר הזה, עם השורה "תנו לי שם של פסיכולוג", עשינו כי זו באמת הייתה התחושה שלי. לצערי לא קיבלתי עד היום שם של פסיכולוג טוב. זה היה ממתק פופ שאהבתי נורא. כשהוא יצא התאכזבתי. לא התחברו אליו, הוא בא ומיד נעלם. ידעתי שאם גבר היה שר את זה, זה היה מצליח יותר. זמר עולה על ג'ינס וחולצה, מסרק שיער ועולה לבמה. זמרת צריכה להתכונן שש שעות. רמי קליינשטיין יכול לעלות לשיר עם קרחת. ריטה חייבת שעתיים סידור שיער. לא פייר.
ילדים זה שמחה
לפני חודשיים, בג"ץ הוציא פסיקה חשובה ותקדימית בנושא הפונדקאות, בזכות עתירה של בני הזוג איתי ויואב פנקס-ארד. באופן אישי אני יודעת שממש לא מתאים לי להיות אמא. כמובן שאני בעד הזכות של כל אחד להיות הורה, אבל הייתי שמחה אם גם הקול של מי שלא רוצים יהיה לגיטימי ומקובל. לפני כמה שנים עיריית תל אביב ביקשה שנקליט את השיר הרשמי ליום הגאווה. הפעם החלטנו ללכת על משהו אחר. לא שוב המיניות, המסיבות, הבחורים שרוקדים בתחתונים על המשאיות בלב המזרח התיכון (לא שיש לי בעיה עם זה). בחרנו את השיר "ילדים זה שמחה" שכתב יהושע סובול, והלחין ושר שלמה בר מלהקת "הברירה הטבעית". השיר הזה נכתב ובוצע במקור כשיר מחאה. ריטה חידשה אותו ברוב פאתוס. קשה להתחרות בריטה ווקאלית. קשה להתחרות באותנטיות של שלמה בר. אבל הרגשתי שכשאני אשיר את השיר הזה, המילים שלו יקבלו משמעות חדשה. צילמנו לו קליפ עם הבמאי עומר טובי, עוד סוג של גאון, ועשינו את זה בבית כנסת. גילמתי שם אמא שמביאה את בנה לקריאה בתורה של בר המצווה שלו. זה היה אחד הדברים המרגשים שעשיתי בחיי. האמירה הזו, שאלוהים שייך לכולם, ובית הכנסת הוא בית התפילה של כולם - גם שלי - לא מובנת מאליה עד היום.
לצערי היו לא מעט, גם בתוך הקהילה, שחשבו שזו פרובוקציה. שנגעתי במקומות שאסור לגעת בהם, שחיללתי את הדת. הופתעתי. הילדים שמשחקים בקליפ הם ילדים דתיים באמת. הקריאה בתורה היא לא הצגה ולא זרה להם. גם אני, בילדות, הייתי הולכת עם סבא שלי לבית הכנסת בשבתות. כל כך אהבתי את התפילות והניגונים, ואפילו עברתי לפני התיבה בקול דק וזך שקיבל מחמאות מהמתפללים המבוגרים (שלא חשדו שהוא דקיק מדי). הוצאנו את השיר, ובשבוע הראשון שלו הוא היה לשיר הכי מושמע בתחנות הרדיו בארץ. הייתה תחושה שהדבר הנדיר הזה, ששיר הופך ללהיט ענק, עומד לקרות. אבל בשבוע השני נחטפו שלושת הנערים בגוש עציון. הארץ נרעשה והשיר נגנז. היה ברור שאי אפשר להשמיע "ילדים זה שמחה" כשילדינו נחטפו.
מי האיש
להיות זמרת פופ זה משהו שנתפס לפעמים בטעות כקליל, חסר אמירה. במיוחד בארץ שלנו. נעמי שמר כתבה פעם, "השמחה שלי היא המחאה שלי". לפעמים יש בשמחה לא פחות עומק מאשר בעצב. אני יודעת שהכוח שלי הוא לשמח, לתת תקווה בעליצות שאני משפריצה בשירים. במהלך השנים, קרה מעט מאוד שאמרו לי "ריגשת אותי עד דמעות". אחרי "מי האיש" קיבלתי את זה פתאום במנות גדושות, וזה היה לי מוזר ומביך. השיר הוקלט לרגל מצעד הגאווה בירושלים. עלו כל מיני הצעות, ואז שי נזכר בשיר הזה, ששרו בבית הספר הדתי שלו כשהיה ילד. בהתחלה זה נראה לי מוזר ולא שייך, אבל כשהוא השמיע לי אותו הבנתי כמה זה נכון. דווקא לירושלים, לאלה שמתנגדים למצעד שם ולאלה שבעדו, שיר שהמילים שלו לקוחות מתהילים. "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו". לא משנה מי אתה, מה הנטיות שלך, הדת, הגזע המין. תהיה בן אדם טוב. זו קלישאה אבל זה נכון להיום כמו ללפני אלפי שנים, כשכתבו את זה.
Cinque Milla, Loca, Down on Me
שלושת השירים שמגדירים אותי. אלה השירים שהם באמת אני. שיוצאים לי מהבטן בג'יבריש, אנגלית, איטלקית. מארינה מקסימיליאן אמרה לי שגדלה על צ'ינקווימילה וריגש אותי שהיא הבינה את המוזרות שלו. זה שיר מאוד מיני. המון פעמים שאלו אותי מה פשר המילים המוזרות. אני לא אתרגם, אבל באופן כללי השיר מדבר על מסיבה משוגעת שאני מגישה בה בננות וקוק. עכשיו תקשיבו לו שוב, ושכל אחד יבין ממנו מה שהוא רוצה. לוקה, שנכתב באנגלית ובספרדית, אומר משהו כמו "בואו כולם להרגיש את הכוח". אנרגיות של משוגעת. וגם הקליפ שלו לא דומה לשום דבר. דאון און מי, כשמו וכפשוטו, אומר "תרד לי". אבל אלה לא שירים של להסביר אותם או לדבר עליהם. אלה שירים שמרגישים אותם, והם מדברים לסוג מסוים של אנשים, לא לכל אחד. לצערי אלה לא שירים שיכולים להיות להיטי מיינסטרים, אבל הם כן השירים שהייתי רוצה שיושמעו בהלוויה שלי.
צילום: רון קדמי | הפקה וסגנון: שירזי שמעון | סטיילינג: מור בל | איפור: איציק ואקיל | שיער: שגיא דהרי | ריטוש תמונות: שגיא דהרי