עילי בוטנר ו"ילדי החוץ", אוהד שרגאי ואדר גולד, מוציאים את השיר "בוקר יעלה", סינגל ראשון מאלבומם השני. מי שלא הספיקו לו השירים מהאלבום הראשון, שחלקם הצליחו, מקבל עכשיו מנה שנייה של מאמץ יתר.
כי התוצאה כאן מתישה. בוטנר הולך בפתיחה בכוח על כביכול רוק אגרסיבי, כנראה כדי לצאת מגניב בעיני עצמו וללכוד קהל צעיר שכביכול מתחבר לזה ש"נותנים לו בראש". לזה הוא מחבר עם טקסט ברמה של הפסטיגל ("והלב אומר שצריך יותר, גם הפעם הוא יפתיע, אל הלא נודע, אל האהבה, שאלייך היא תגיע"? באמת??), ושירה בבתים באווירה של להקה צבאית, כדי שישמיעו אותו בגלגלצ, כ"שיר לחיילים". יש כאן, שוב, ניסיון ליצור להיט רוק, אבל זה נשמע אינסטנט, ללא עומק אמיתי, ללא הצדקה. והשאלה הנשאלת היא - למה זה שוב מגיע לנו?.
ליבי ליבי על אוהד שרגאי ואדר גולד, זמרים מבצעים לא רעים עם פוטנציאל לפתח זהות משל עצמם, אבל אין קשר בין מה שהם שרים אצל בוטנר לבין האישיות המוזיקלית שלהם כפי שניבטה מהשתתפותם ב"כוכב נולד". אני מחכה לרגע שיעזבו את ההצלחה של בוטנר (ואין ספק - האיש יוצר פרוייקטים מצליחים, עושה כסף, מספק פרנסה לאנשים - כל הכבוד לו), ויפתחו קריירה משל עצמם.
"הבוקר יעלה"
"ובמסע שלא נגמר, רק אתה נשאר, את כל הדרך לאורכה, ולא נשבר ולא נשבר, וכשכולם לסוף יגיעו, רק אתה עוד כאן, סופר את כל הצעדים, ונעלם ונעלם / ואם אני בוכה, ואם אני נגמרת, כמו רוח סערה, חוזרת
פזמון: והלב אומר שצריך יותר, גם הפעם הוא יפתיע, אל הלא נודע, אל האהבה, שאלייך היא תגיע / והלב אומר שצריך יותר, רק עוד קצת, אתה תראה, איך בסוף כל לילה - בוקר יעלה
ובמסע שלא נגמר, את מה בסוף נזכור?, רק כמה שאהבנו ושיש לנו לאן לחזור, מכל תלאות הדרך, הסיפור שלא סופר, נוסיף ללכת עד הסוף, כי בא הזמן כי בא הזמן / ואם אני בוכה, זה לא בגלל שרע לי, לבד אל מול כולם, תקרא לי
פזמון: והלב אומר שצריך יותר...".