כבר שנתיים שהשם הילה רוח הוא אחד השמות הרותחים בסצנת האינדי בארץ. החזות המגניבה, הקול המיוחד ובעיקר הטקסטים והלחנים יצרו אצלנו את מה שנראה כאחת התופעות הנדירות בנוף המקומי - נערת רוק אמיתית. אלבום הבכורה שלה "רופאה במערב", זכה לאהדה ענקית מהמבקרים ובמקום השני במצעד השנתי של קול הקמפוס, ובהופעותיה התכופות היא מתחזקת קהל מעריצים נאמן שמתרגש, מתפרע ויודע את כל המילים בעל פה.

אחד משירי הקאלט בהופעות שלה הוא "סרט או פיצה", שכתב דני הדר ולא מופיע באלבום עצמו. לקראת הופעה ייחודית שלה בבארבי שתתקיים ב-11.4, הבאנו לכם הצצה לחזרה שלה עם הלהקה לשיר הזה. ומה כל כך מיוחד בהופעה? מדובר ב"הופעת רצפה" - במקום להיות על הבמה, הילה תהיה קרובה מתמיד באמצע רחבת המועדון כשמסביבה הקהל.

הפקה: מגזין אף - לאו ליברמן | במאי, עורך: נמרוד קרן צילום: יניב גלזר | עיצוב: יותם קלנר | צולם במסגרת Snifff one shot 

"עשיתי הרבה הופעות רצפה בלבונטין, תמיד היה לי ממש כיף", מספרת רוח. "אני מאוד בלחץ מלעשות את זה בבארבי, שהכל יעבוד כמו שצריך, שאף אחד לא יהרוג אותי. יש קטע ממש מגניב בזה שהקהל נמצא סביבך, שהלהקה נמצאת במעגל, זה כמו דייט לוהט עם הלהקה שלי ועם הקהל. קצת יותר מקרוב. כשזה טוב אז זה הכי טוב שהיה לי".

עוד ב-mako מוזיקה:

איך הגעת לשיר את "סרט או פיצה" בהופעות?

"הכרתי את המוזיקה של דני הדר לפני המון זמן, לפני איזה שמונה שנים שמעתי את 'מה המצב מצאתי צב' והוא הפך להיות הגיבור שלי בקטע ממש קיצוני. אני חושבת שהוא גאון. אחרי זה פגשתי את דני והתחברנו, ונהייתי הבסיסטית שלו בלהקה 'האקסית' אז הוא ממש מרשה לי להשתמש בשיר שלו. אני אוהבת את חוסר האונים הנשי והגברי שיש בטקסט הזה, האנושיות המטופשת".

בתור חובבת קולנוע, את מעורבת ביצירה של הקליפים שלך?

"אני מעורבת אובססיבית מאוד, גם בהגות ובתסריט. עם מגזין 'האף' זו הייתה ההזדמנות הראשונה שלי ממש להיכנס פנימה. ממש עשינו את הכל ביחד. אני מרגישה שזה מאוד מדבר את העולם שלי כי הם עובדים איתי. אין ספק שלראות סרטי אימה בלי סוף מגיל חמש עזר לי להיבהל יפה בקליפ ל'דובה גריזלית'".

בשבוע שעבר הופעת בפסטיבל "האישה הכי יפה בעיר" ליצירה נשית. את מתייחסת לנשיות שלך כיוצרת?

"אני מתייחסת אל עצמי כחייזר, למען האמת. הפסטיבל הזה זה אחלה כי אני אוהבת פסטיבלים ואני אוהבת להופיע, אני חושבת שהחלק שבו אני אישה הוא פשוט מאוד נמצא שם כי אני אישה אבל זה לא הפרונט של הדבר, זה אף פעם לא היה. הפרונט של הדבר זה בן אדם בעולם ושירים".

מה תהליך העבודה? את חושבת על כל שיר בפני עצמו או על אלבום כמכלול?

"אני חושבת על חבורת שירים ששייכים אחד לשני באיזשהו אופן, כנופיה. מנסה להבין אותה ולאפיין אותה. בדרך כלל זה מעצם זה שהם אחד ליד השני בתקופה מסוימת, אז הכנופיה הזאת יודעת מי היא. אני יודעת את זה מלהפיק אלבומים של אחרים - סך הכל צריך להקשיב למה החומר רוצה מעבר לכל השאיפות המגלומניות האינסופיות שמנסים בדרך. השירים רוצים כל מיני דברים, צריך להשביע את רצונם במידה מסוימת, וגם לריב איתם. צריך לעבוד איתם".

נוח לך בנישת האינדי או שיש לך שאיפות לפרוץ למיינסטרים?

"אף פעם לא נוח לי באותו מקום. אני נורא אוהבת את מה שקורה, הייתה לי שנה אדירה עם האלבום האחרון. נראה לי שזה הולך בכיוונים סבבה, לא יודעת אם מיינסטרים או לא. על גלגלצ אני לא חושבת הרבה מדי. אבל אני בקטע שעוד אנשים ישמעו את המוזיקה ויזרקו עליי דולרים. פחות באג'נדה, יותר בקטע של 'עוד'. אני לא מצליחה להסתובב בלי רעב לעוד משהו".