מעוררת השראה: במשך 15 שנים היוצרת והזמרת דנה לפידות ניהלה חיים כפולים. לצד הופעות וכתיבה של להיטים כמו "מנגינה", היא התמודדה עם התמכרות לאלכוהול שהתפתחה בעקבות דיכאון והפרעות אכילה. היום (שלישי) היא שיתפה בפתיחות בראיון ב"מדברות על זה" בסטיגמה שבאה עם ההתמכרות, ברצון הפנימי שלא יגלו ואיך הצליחה להתגבר על הקושי ולשקם את החיים.

לצד כתיבה לכוכבים כמו שלומי שבת וליאור נרקיס, לפידות הוציאה לאחרונה שיר חדש ובוחרת לחשוף את הסיפור מעורר ההשראה שלה מתוך תקווה כי הדברים שעברה יסייעו לאחרים ואחרות הנמצאים במצב דומה.

את עובדת על אלבום ומופיעה, ובמקביל חושפת עצמך בלי לפחד, מה גרם לך להיפתח?
"אני בתהליך טיפולי מאוד ארוך שלא נגמר וגם לא ייגמר. מתוך חיבור שלי לעצמי ומדברים שאני רואה מסביב, החלטתי שבא לי לתת לנושא הזה במה ולשפוך אור על מקום מאוד סטיגמטי ואפל. אנחנו מדברות על מחלת ההתמכרות שזו מחלה מאוד קשה שגורמת למוות ועדיין יש עליה סטיגמה חשוכה".

איזו?
"ברגע שאתה מספר לאדם 'רגיל' שאתה מכור הוא ישר רואה את הנרקומן מהתחנה המרכזית. אנשים לא מבינים שכולנו מכורים לדברים שונים. דבר שני, גם אנשים סופר איכותיים ואינטליגנטיים יושבים במכוני גמילה בגלל הקושי להכיל את החיים. באיזשהו מקום זה דבר שחרה לי בתור מישהי שהסתירה את זה במשך 15 שנים".

זה ממש חיים כפולים.
"זה לגמרי חיים כפולים, ואני מרגישה את זה בהכול. בכתיבה שלי, ביצירה שלי".

יש רגע שאת זוכרת שבו את מסתירה את זה ממישהו קרוב, בן זוג או הורה?
"כל הזמן. בשלב מסוים פשוט לא נכנסתי לזוגיות, וכל מי שרק ניסה אז עשיתי הכל כדי שלא יגלה. הרגשתי שאני נמצאת ב'לופ' של עצמי ולא יכולתי שמישהו אחר יפריע לי".

את אמא לשניים, איך עושים את זה לצד ההתמכרות?
"יש לי את הדרך שעברתי שהיא שלי, והיום אני אפילו מדריכה קבוצות על הדרך שלי. אני בתוך הדבר הזה כבר 15 שנים עם המון שלבים בטיפול - הכחשה, הסתרה ואפילו הרס עצמי מטורף. היה שם רצון למות ודיכאון מתחת לתהומות שבכלל לא ידעתי אם אני יכולה לצאת מהדבר הזה".

ותוך כדי, כל הזמן הזה אנחנו רואים אותך מופיעה.
"נכון. במקביל להתמכרות אני כל הזמן מופיעה, משמחת אנשים באירועים, כותבת ומלחינה. במקביל אני נשפכת ומגיעה לתהומות שרק הקרובים אליי ביותר ידעו".

מעבר להתמודדות הפרטית, לפידות התייחסה לשכיחות התמכרויות שונות בקרב אומנים, ותיארה כיצד בכל זאת הצליחה למצוא את הכוחות לצאת לדרך חדשה.

כמה זה מאפיין אומנים?
"מאוד. אפשר לראות את זה ב'מועדון ה-27'. אנחנו האומנים ממש מהמרים כפייתיים ומכורים לאהבת הקהל. זה רכבת הרים מטורפת שבמהלכה אתה לא יכול להכיל את ההצלחה, אתה לא יכול להכיל את הכישלון, אתה הולך לאיבוד בדרך".

אז מגיעה הפנייה לסמים או לאלכוהול?
"כן זה כדי להרגיע את החרדה, אבל זה מפרק אותך מבפנים ופורם לך את כל החיבורים הפנימיים. לאורך השנים זה מוביל לבור עמוק מאוד. כל מחלת ההתמכרות זה בור עמוק שכדי 'להתמלא' הוא ממלא אותו עם משני תודעה".

מה הרגע הכי נמוך שהגעת?
"אצלי זה התחיל מדיכאון, ואחריו בולימיה. במהלך הבולימיה, השתייה התיישבה בדיוק עליה ועל החרדה ולא הגבתי לאלכוהול בצורה נורמלית של אדם ששותה בסיטואציה חברתית. בן אדם לא יקום לפני שהוא יגיע לתחתית".

איך אחרי 15 שנים קמים וחיים?
"אני גיליתי על עצמי שיש לי המון כוחות נפש שקיימים בי. היו שנים שכבר לא רציתי להיות כאן ואמא שלי החזיקה לי את החיים. היא אמרה לי 'לך אין כוח להחזיק את החיים, אני אחזיק לך אותם'. זה פשוט היה ככה.  אבא שלי היה בודק לי את הנשימות כי הייתה סכנה לדום לב. בהתחלה הייתי מאושפזת ב'תל השומר' באשפוז קשה במחלקה להפרעות אכילה, ובחוץ יוצא שיר שלי ברדיו ונהיה שיר השנה. אני יכולה לומר שקיבלתי המון תקווה לקום".

יש לך טיפ למישהי שנמצאת במצב דומה למצב שבו היית?
"בסופו של דבר אני אומרת שכולנו היינו במקומות נמוכים בחיים, אבל הכל מתחיל בדימוי העצמי. כשמישהי מבינה שיש לה בעיה בדימוי העצמי והיא מודה בבעיה, היא חייבת לפנות לטיפול ואפשר לצאת מכל דבר. לא קיימת מלחמה שאי אפשר לנצח בה".