"עם ארבעת אלפים איש או רק ארבעתנו", היא אחת השורות האיקוניות של רביד פלוטניק, כזו שהפכה למנטרה בקרב המעריצים שלו. כשכתב אותה לפני משהו כמו חמש שנים (עוד כשהזדהה כנצ'י נצ'), אפילו הוא עדיין לא חלם שימלא את היכל מנורה. ואז זה קרה. פעמיים. אמש הוא עלה לבמה מול כ-12 אלף איש (כשבפעם הקודמת היו כ-8,000).

בזמן שרוב האמנים רצים להתגאות בסולד-אאוטים, לפני כשבועיים פלוטניק העלה פוסט בפייסבוק שנחשב לחריג: "נותרו 1,504 כרטיסים להיכל מנורה (שבתכלס זה די הרבה, בינינו אין מה למהר)". מעין הצהרה לתעשייה - אפשר לעשות את זה גם אחרת.

פלוטניק הוא לא בדיוק כוכב או סלב, אבל אלפי ישראלים מעריצים אותו. אנחנו לא רגילים לזה, בטח לא בעידן הפופ של היום, שבו המילה מעריצים הוחלפה בעוקבים. איכשהו הוא הצליח ליצור לעצמו מעמד של אמן באיזורים שבין ברי סחרוף לדודו טסה, אבל עם מנעד שכולל הרבה מעריצים צעירים. הוא עבד קשה בשביל זה, עוד כשהופיע מול ארבעה אנשים בעין חרוד או מוזיאון פתח תקווה מול כמה מאות. וזה היה די מדהים לראות אותו קוצר את הפירות.

רביד פלוטניק בהיכל מנורה (צילום: תמר חנן)
רביד פלוטניק בהיכל מנורה | צילום: תמר חנן

במשך כמעט שעתיים פלוטניק ביצע את השירים שכתב במהלך הקריירה. חוץ מהאלבום הראשון שלו שיצא ב-2011, הוא לא דילג על אף תקופה: מ"איידישע ראסטה מאן" ו"בור ועם הארץ" שהמעריצים הוותיקים זוכרים, דרך "מלך הראפ של המזרח התיכון" ו"כלב מי שלא אוהב אותך", שהפכו ללהיטי סצנת ההיפ הופ, ועד ללהיטים שכל המדינה דקלמה כמו "כל הזמן הזה" ו"כפרה שלי".

הופעות לרוב נמדדות על פי אירועים שיילכו עם הצופה הלאה, רגעים שעליהם יספרו לחברים (או יעלו לסטורי), והיו לא מעט כאלה אתמול. הביצוע של "חסידה צחורה", שפלוטניק כתב על אמו המנוחה, עם שי צברי על הפזמון, היה ליטרלי סוחט דמעות. פלד קיבל את הכבוד המגיע לו כאחד מהחלוצים של סצנת ההיפ הופ כפי שאנחנו מכירים אותה היום, ואיזה כיף לשמוע את "אלפים" בבמה שמגיעה ללהיט הזה. קרולינה הפתיעה עם הביצוע של "כפרה שלי" ו-So Far, ואורטגה, מי שהיה בעבר הצלע של פלד ונחשב גם הוא לאבן יסוד בהיפ הופ הישראלי היה בחירה הולמת לביצוע בית ב"מלך הראפ של מזרח התיכון". אבל השיא היה כשחברי הפרויקט של רביבו עלו לבמה לבצע את גרסת המועבט של "קנדריק". משהו באווירת החפלה עוזר לשיר ההערצה שמוקדש לאחד הראפרים המצליחים בעולם לעבור חלק יותר בגרון.

ואולי "מעריצים" זו לא המילה המדויקת בשביל להגדיר את מי שהתפקדו אתמול במנורה. "חיילים" מתאימה יותר. במשך יותר מעשור גייס פלוטניק מאמינים - מעריצי היפ הופ מושבעים עוד מימי מועדון הג'י ספוט, וכאלה ששמעו את השירים ברדיו נונסטופ והתחברו למסרים שלוקחים את עצמם ברצינות תהומית, אבל מהולים בסתלבט של פלוצים וגרפסים. אחרי החזרה הגנרלית לפני כשנה, אתמול זה כבר היה הדבר האמיתי, על במת 360: תצוגת התכלית של צבא האמת של רביד פלוטניק.

הקהל הגיב לפקודות: כשאמר להם להרים ידיים - הם נופפו בכל הכוח. כשנתן להם להשלים את המילים - הם צרחו את חייהם. כשביקש עזרה ב"חסידה צחורה" (השיר שכתב על מות אמו) - הם היו שם לתת לו את הגב שהיה צריך בזמן אמת כשהתמודד עם האבל. "אלעד", השיר שכתב על המתופף שלו, מסביר הכי טוב את היחסים בין פלוטניק לקהל שלו: למעלה מעשרת אלפים איש שואגים במשך משהו כמו שלוש דקות את השם של המתופף ואת השורה "יא ווארדיקה, איזה אחלה גבר".

את החיים האישיים שלו הוא שומר פרטיים ככל האפשר, אבל כשנודע שהוא נכנס לזוגיות עם השחקנית מאי גרני, מדורי הרכילות התרגשו לשתף תמונות משותפות שלהם. "גברת טיקטוק" המפורסמת נחשפה רק לפני כשבוע ולא על ידו, אלא על ידי מושא השיר עצמה. על הבמה הוא מרגיש בנוח יותר לספר למעריצים איך גרני הכינה לו עוגה ליום ההולדת ("עמלה שעות, כל המטבח היה ממרח לוטוס") והוא הפיל אותה, אחרי שהספיק לקחת רק כמה ביסים. "שנה אחרי שהשיר הזה יצא ("גברת טיקטוק"), מצאתי עם מי ללכת לים, עם מי לאכול חומוס", אמר לפני שהקדיש לגרני את "תה עם נענע". יחסית לראפר שמתעד כל מחשבה שעולה לו לראש, גם המפחידות יותר, זה היה הרגע הכי חשוף שלו על הבמה.

אבל כשהגיטרה החשמלית של "סמוראי" החלה להתנגן, משהו באוויר השתנה. היכל מנורה הפך פול און לשדה הקרב של ג'ון סנואו בקרב הממזרים. כל השירים שהוציא במשך השנים, כל הכישלונות, ההצלחות, הגרעפסים, הדכאונות, המאבקים נגד עצמו והמלחמה ב"מדיה שמצפצפת" - כולם התכנסו לרגע אחד שבו הקהל צורח פזמון שלם: "גם אם הבאתי בכי, דם ודמעות, השחזתי חרב אלף לילות, אין בי שום ספק, אין אולי. אני עדיין אש יוקדת, עדיין סמוראי". ברגע הזה עמדו על הבמה רביד פלוטניק, נצ'י נצ', ו"ילד הפלא שמנצ'יק קטן שבא מהג'י ספוט" -כולם ביחד, חסרי מילים.