ווכטר, פרימוורה, זיגט – הישראלים כבר מכירים בעל פה את שמותיהם של פסטיבלי המוזיקה האירופאיים, והם נוהרים אליהם בהמוניהם. מה שפעם היה מנת חלקם של מעטים, "המשוגעים לדבר" שטסו לפסטיבל כזה או אחר בכל קיץ, הפך בשנים האחרונות לטרנד של ממש. חברות תיירות שכל פועלן הוא הטסת ישראלים לפסטיבלים הללו (ולהופעות של אמנים בחו"ל באופן כללי) הוקמו, ונראה שהקהל המקומי פיתח צמא לפסטיבל כחול-לבן.
נכון, יערות מנשה ואינדינגב הם פסטיבלים ותיקים ופופולאריים, אבל הם לא עונים על הצורך של הבאת כוכבים חו"ליים מהשורה הראשונה. לוואקום הזה ניסה להיכנס פסטיבל מטאור, שעשה לא מעט כותרות בתקופה האחרונה הודות לשורת ביטולים של אמנים שהיו אמורים לקחת בו חלק – ובראשם לנה דל ריי, שעבורה זה ביטול שני של הופעה בישראל. ולמרות זאת, ואולי גם קצת בזכות, את שאגות השמחה האדירות של הקהל בפסטיבל שהתקיים בסוף השבוע סמוך לקיבוץ להבות הבשן בצפון, קשה היה לפספס גם מקילומטרים.
הפסטיבל נפתח בצהרי יום חמישי וננעל היום (שבת) בשעות הערב המוקדמות, ובסך הכל לקחו בו חלק כ-130 אמנים ישראליים ובינלאומיים שהופיעו על 6 במות שפוזרו בשטח הפסטיבל. רובם המכריע של באי הפסטיבל בחרו ללון בשטח קמפינג שהוקצה לטובת האירוע, במה שהפך לסוף שבוע אחד לעיר אוהלים. נכון, זה לא וודסטוק, אבל האווירה וההתרגשות בהחלט הורגשו באוויר, בין אם בקרב הצעירים שהיוו את רובו המכריע של הקהל, או בקרב ההורים האמיצים אך המעטים שהביאו לפסטיבל את ילדיהם.
זו הפעם הראשונה שבה מתקיים הפסטיבל בארץ, ולדברי ערן אריאלי, האיש מאחורי נרנג'ה ומטאור, הוא מתוכנן להיות רק הראשון במסורת ארוכת שנים. ברור שיש למארגני האירוע עוד הרבה מה ללמוד – כפי שאפרט בהמשך, אבל בתום יומיים של מעט שעות שינה אבל הרבה מוזיקה טובה, אפשר בהחלט להגיד שהצליח להם לא רע בכלל.
בפן המוזיקלי, בין האמנים הרבים שהופיעו בפסטיבל ניתן היה למצוא שמות ישראליים מוכרים כמו אסף אמדורסקי, בלקן ביט בוקס או ברי סחרוף, אבל גם אמנים חדשים יחסית, צעירים ובועטים. להקת הרוק המסך הלבן לדוגמה, הצליחה להרים את הקהל במופע חסר מעצורים שהיה יכול להימשך גם הרבה אחרי, לולא היו מורדים מהבמה באגרסיביות עקב מגבלות לו"ז. גם ההרכב האינסטרומנטלי טטרן סיפק מופע אנרגטי שהוכיח שמשהו בפס הייצור של הרוק הישראלי עובד טוב – טוב מאוד אפילו.
בגזרת האמנים הזרים ניתן היה למצוא את הראפר דנזל קארי, שביצע מחווה לראפר XXXTentacion שנורה ומת לפני כשלושה חודשים והפתיע את הקהל בקאבר לשיר "Chop Suey" של להקת סיסטם אוף א דאון. ראפר נוסף שהקפיץ את הקהל הוא פושה טי, שניצל כמובן את ההזדמנות לשיר על הביף המתוקשר עם הראפר דרייק. בניגוד לקארי, פושה טי הלך על בטוח ושר בעיקר להיטים שבהם התארח או שירים חדשים – כנראה מתוך חשש שהקהל הישראלי לא יתחבר לחומרים הישנים. המשותף לשני הראפרים וגם לאייספ פרג שהופיע ביום הראשון, הוא העובדה שהם הצליחו להגיע ללב לבו של המיינסטרים הישראלי גם בלי תחנות הרדיו המחבקות. ההיפ הופ הפך כבר מזמן למלך של עולם המוזיקה בעולם, והקהל הישראלי, גם אם באיחור קל, מגיב.
אחד מרגעי השיא בפסטיבל נרשם כשסנסציית הרשת דודו פארוק עלה לבמה – אבל ירד ממנה כעבור זמן קצר עקב בעיות סאונד (ואז עלה בחזרה). לא ברור אם מדובר באקט של פרימדונה, מחאה אומנותית או סתם פרובוקציה, אבל פארוק, שביצע את הלהיטים האהובים והמצליחים מהיוטיוב –"ערק, ערק, ערק", "חגורה שחורה" ו"יחסים של המין", הצליח שוב להוכיח שהוא מזמן כבר לא עוד פרודיה, אלא תופעה של ממש. אפשר להתחבר אליה ואפשר שלא, אבל מה שבטוח, זה שאי אפשר יותר שלא לשים אליה לב.
הופעה נוספת שראויה לציון היא של להקת מרסדס בנד, להקת הרוק הוותיקה שגם 20 שנה אחרי שהוקמה, מצליחה למשוך מעריצים נאמנים שיודעים בעל פה את המילים לשירים, הפרובוקטיביים בחלקם. כנהוג, גם הפעם הסולן גל תורן סיפק הופעה סנסציונית ובלתי נשכחת, במהלכה עלה לבמה כשהוא לבוש במעין שמלת-חלוק בית חולים.
בגזרת הת"ש, חייבים לחלק כמה ציונים פחות טובים למארגנים, בעיקר על אזור המאהל, שהיה קטן וצפוף להחריד. קליטת Wifi, שהובטחה באתר של הפסטיבל לא נראתה, וגם המזון, שהיה אמנם מגוון ביחס לז'אנר וכלל ג'אנק על כל גווניו לצד אופציות טבעוניות ואפילו ג'חנון בבקרים, תומחר גבוה מדי – עובדה מבאסת למדי, בטח ביחס לכך שמחירי הכרטיסים היקרים לכשעצמם נעו בין 250 ל-670 שקלים. והיו גם השירותים הכימיים, סיוט שכל מי ששהה אי פעם במחנה קיץ של תנועת נוער כזאת או אחרת מכיר, אבל זו כבר לא אשמת המארגנים.
גם כאן נאסר על הכנסת אלכוהול בבקבוקי זכוכית, מה שהפך את באי הפסטיבל ל"קהל שבוי" של דוכני המקום, שכאמור, הציעו אוכל ושתייה במחירים יקרים למדי. שיטת התשלום שהונהגה במקום כללה הטענת צמיד אישי בסכום כסף מסוים, ששימש לקנייה בדוכנים השונים. במידה ונשאר עודף בצמיד בתום הפסטיבל, ניתנה אפשרות לקבל החזר כספי - אולם, רבים מדווחים על בעיות בקבלתו.
גם בגזרת הליין אפ נרשמו מספר עיכובים ותקלות: ההופעה של דודו טסה, שתוכננה ליום שישי, בוטלה במפתיע. "כשפסטיבל מטאור פנו אלינו אתמול וביקשו שדודו טסה והכוויתים יופיעו במקום להקת אוף מונטריאול בבמה המרכזית הסכמנו ללא היסוס. אנחנו מברכים על היוזמה התרבותית של הפסטיבל. בדרכנו לצפון היום התבשרנו על ידי הפקת הפסטיבל שאין באפשרותה לספק את הצרכים הטכניים בעבור קיום המופע ולכן היא לא תתקיים", נכתב בעמוד הפייסבוק של הזמר. ביטול ההופעה של הזמר גררה מספר עיכובים נוספים בהופעות שתוכננו ליום שישי - כך לדוגמה של להקת ג'יין בורדו, שעלתה לבמה באיחור של כשעה. בפסטיבל עם לו"ז כל כך צפוף, המשמעות של כל ביטול כזה עלולה להיות בעייתית.
באי הפסטיבל ששרדו את התנאים הפיזיים הלא פשוטים, כולל חום, אבק ותורי ענק בכניסה, נהנו מ- 48 שעות של חגיגה מוזיקלית יוצאת דופן. העובדה שהפקת הפסטיבל סירבה מראש להגדיר אותו בז'אנר מסוים (הוא לא היה ממש אינדי, אבל גם לא לגמרי אלקטרוני, והיה גם לא מעט היפ הופ בעניין) הקנתה להם מצד אחד פתיחות לקהלים שלא בהכרח היו פוקדים אותו אם היה מכוון לסגנון מסוים, אבל יצרה גם בלבול מסוים. לשנים הבאות נאחל לפסטיבל מטאור לגדול, להתפתח וגם למצוא זהות ייחודית, שתמצב אותו בתור אירוע המוזיקה המוביל בישראל.
סייע בהכנת הכתבה: דור מאיר מועלם