בין שלל ההספדים למאיר שלו, שהלך לעולמו השבוע, הסתתר סיפור מדהים שסיפר כתב "ידיעות אחרונות" אלעד זרט: כשהתבשר הסופר על מחלתו, ביקש לדעת כמה זמן נשאר לו לחיות, כי בדיוק התחיל לכתוב רומן חדש. לרופא הוא אמר "לוקח לי בערך שנתיים-שלוש לכתוב רומן". כששמע שאין לו לא שנתיים ולא שלוש, חזר שלו הביתה וגרס את הרומן הלא גמור, ועוד סיפר לזרט בשמחה: "עשיתי פה בבית מסיבת גריסה המונית, כדי שלא תוכלו להוציא משהו אחרי מותי. אני לא משאיר לכם שום הפתעות".

לבדרנים, כותבים, זמרים ומלחינים חשובה השליטה על היצירה שלהם. גם אם הדוגמה של מאיר שלו, שלא היה מוכן להשאיר שום "הפתעות" ושאריות שיתפרסמו לאחר מותו, היא קיצונית, היא מעבירה נקודה חשובה: לאמנים מגיעה סוכנות על היצירה שלהם – סוכנות שנמצאת בשחיקה במשך שנים: החל מאלבומים של חומרים גנוזים וסקיצות של זמרים וזמרות שיוצאים לאחר מותם, דרך חיבורים משונים בין המתים לחיים, כמו חברי הביטלס שנותרו בחיים והקליטו שיר "יחד" עם סקיצה גנוזה של ג'ון לנון, ועד לפלאים טכנולוגיים ביזאריים כמו ההולוגרמה של טופאק ש"הופיעה" יחד עם דוקטור דרה וסנופ דוג בפסטיבל קואצ'לה ב-2015.

בתהליך ההדרגתי הזה נשללת החירות האמנותית של אותם יוצרים, החל מההחלטה אם להוציא שיר או לא, דרך ההחלטה אם לנגן עם חברי להקה שכבר מזמן עזבת וסירבת להתאחד עמם, ואפילו שימוש בגופו ודמותו של ראפר שמת לפני כעשרים שנה. השחיקה הזאת מגיעה לשיא חדש היום (חמישי), עם שחרור "כאן לעולם", "דואט" שמפגיש בין זוהר ארגוב ועפרה חזה, שני ענקי תרבות ישראליים, באמצעות טכנולוגיה של אינטליגנציה מלאכותית.

ההבדל הגדול בין הדואט החדש לבין הדוגמאות הקודמות הוא, שלאותם אמנים מנוחים היה קשר כלשהו, קלוש ככל שיהיה, ליצירה: ג'ון לנון אכן כתב את אותם השירים; טופאק "הופיע" עם שירים שהקליט ושחרר בחייו, וההולוגרמה רק סיפקה לו ביטוי ויזואלי על במת הפסטיבל. לעומת זאת, את השיר "כאן לעולם", שתאגיד השידור "כאן" חשפו היום, עפרה חזה וזוהר ארגוב ז"ל לא שמעו מעולם: הוא נכתוב עשורים ארוכים אחרי מותם על ידי הכותבים רון ביטון, רועי מכלוף וטל פורר, שהיו במקרה הטוב ילדים קטנים בעת שארגוב וחזה חיו ופעלו. איש לא שאל אותם אם השיר מוצלח בעיניהם, אם המילים והלחן הם משהו שהיו רוצים לעמוד מאחוריו, או אפילו אם היו רוצים לשתף פעולה בדואט.

המבצע הממוצע דוחה אינספור שירים שמגיעים אליו מכותבים וכותבות שונים, ושירים ולפעמים אלבומים שלמים נגנזים לאחר שהוקלטו בגלל חוסר שביעות רצון. גם אם לא היו מלחינים וכותבים אלא "רק" מבצעים, ניכר היה שלארגוב וחזה היה סטנדרט אמנותי גבוה בבחירת השירים שלהם. התוצאה של אותם סטנדרטים גבוהים, בשילוב עם כשרון וכריזמה של פעם בדור, היא הקטלוג האמנותי המדהים שלהם שממשיך לרגש אותנו עד היום.

משפחותיהם של ארגוב וחזה אישרו את שיתוף הפעולה הזה, וקשה להאשים אותם: לשמוע שוב את הקולות של יקיריהם שרים מילים חדשות זה, לצערם ולצערנו, הכי קרוב שהם יגיעו לפגישה מחודשת איתם בעולם הזה. טכנולוגיות חדשות של אינטליגנציה מלאכותית עושות את זה בדיוק: משתמשות בתמונה, בקול ובמילים של אנשים שהלכו לעולמם כדי לתת הזדמנות נוספת ליקיריהם לפגוש אותם, או לפחות ייצוג דיגיטלי נאמן ככל האפשר למי שהיו. אבל, וזה אבל גדול – כשמדובר ביצירה של אמן חוקי המשחק אחרים, וצריך לגשת אליה בחרדת קודש. הדברים הנ"ל נכתבו כולם בטרם נשמע השיר עצמו, כי מידת ההצלחה של השיר, כמה הוא "טוב", לא רלוונטית לדיון העקרוני, שהוא: האם אפשר לשים בפיו של אמן מילים שבכלל לא רצה לשיר, לא היה מודע לקיומן ולא תכנן לשיר אי פעם?

הדואט של חזה וארגוב מכובד וממלכתי, אבל ההתפתחויות האחרונות מובילות לשאלה הבלתי נמנעת: מה ימנע בהמשך מבני דמותם של זוהר ארגוב, עפרה חזה או אלוהים יודע מי עוד להשתתף בפרסומת לסלקום, לתנובה או לגולדסטאר?

כעת כשהוא יצא לאוויר העולם, אפשר לעזוב את הדיון התאורטי ולהתייחס לשיר עצמו בעין ביקורתית, לטוב ולרע. לצערי, יותר לרע. אפשר לומר באכזבה או אולי באנחת רווחה שהטכנולוגיה שהאינטליגנציה המלאכותית מביאה עמה, מתקדמת ומרשימה ככל שתהיה, לא משתווה לדבר האמיתי. זוהר ארגוב, זמר עם קול גדול מהחיים (אמיתיים או דיגיטליים) ומניירות ייחודיות, קול שרועד ובתורו מרעיד את הלב, מרודד לחיקוי רובוטי, שגם אם הוא מרשים טכנית הוא לא מתקרב לנשמה, לזיעה, לכאב, שבקולו של ארגוב האמיתי. הקול המסתלסל, המתפתל של זוהר הופך נוקשה.

עפרה חזה 2.0, גרסת הסייבורג, לא מחזיקה את התווים הגבוהים של הפזמון בצורה משכנעת. בפיהם של שני הזמרים, ששרו שורות אלמותיות ופואטיות כמו "כה זרה את לי ולמה" או פיוטים תימניים בעלי מסורת מפוארת, מושמות כעת שורות קלישאתיות וגם עילגות כמו "זה כבר לא אותם הזמנים". ניכר שטל פורר, שהפיק את השיר, נתן לו עיבוד קלאסי מלא בכלי נשיפה ומיתר, בסגנון הבלדות המזרחיות היפהפיות של שנות השמונים, וייתכן שבפיהם של זמרים אמיתיים, חיים, בשר ודם, התוצאה הסופית הייתה יכולה להיות מוצלחת הרבה יותר.

כמו הסינתיסייזר, תוכנת הפוטושופ, ואפילו הקולנוע בעצמו, כל טכנולוגיה חדשה שמשנה את העולם נתקלת בתחילה בפחד וסירוב לקבלה ונבואות זעם – וזה גם המקרה של אינטליגנציה מלאכותית. אבל חשוב להבין שמדובר בסך הכל בכלי – כלי שיכול לסייע לאמנים וכותבים, אבל אחד שכשהוא מקבל את קדמת הבמה מחוויר לעומת יצירה אנושית אמיתית. החל מסוף המאה הקודמת, עם סרטים כמו "שליחות קטלנית" ו"המטריקס", פחדנו מהיום שבו המכונות יהפכו לבני אדם וימרדו בנו. החשש האמיתי, בעיניי, הוא זה ההפוך: האינטליגנציה המלאכותית הופכת אותנו לרובוטים. שבלוניים, מקובעים, עם כאילו-ניצוץ של יצירתיות שמחוויר בהשוואה ליצירה אמיתית, שבאה מהקרביים, מהבטן.

בהודעה לתקשורת לקראת יציאת השיר, אמר סמנכ"ל חטיבת הרדיו של כאן כי הדואט "מבטא את ערכי תאגיד השידור הישראלי - מצד אחד חדשנות פורצת דרך, ומהצד השני כבוד למוזיקה הישראלית ולגדולי יוצריה ומבצעיה". התאגיד הוא אכן נכס צאן ברזל של תרבות ישראלית באופן מפעים ומעורר השראה, שאכן נותן כבוד לעשורים של יצירה ישראלית וגם מצעיד אותה קדימה עם הפקות מקור מדהימות. במקרה של "כאן לעולם", לעומת זאת, הכבוד לגדולי התרבות הישראלית קצת הולך לאיבוד. הכבוד האמיתי נמצא בעשרות השירים שהקליטו בימי חייהם, וראוי ששם הוא יישאר.