היה טיפוס מבעבע, נחום היימן. כשחזר לארץ אחרי שהות ארוכה מלונדון, באמצע שנות השמונים, באתי לראיין אותו בביתו ביפו. אני חשבתי שנדבר על שירים חדשים או ישנים, היימן רצה רק לדבר על המיזם שהיה אז מרכז חייו, ספרייה לקטעי מוזיקה לסדרות טלוויזיה. הוא חזה כבר אז את התפוצצות עולם הסדרות, וחשב שיהיה נכון להכין בנק של קטעים, שכל יוצר טלוויזיה יוכל להשתמש בהם תמורת תשלום. קטעי מוזיקה לסצנות מותחות, לרגעים רומנטיים, למשברים וכו'.

הוא הסביר בהתלהבות, שהעורך והבמאי היושבים בחדר העריכה יוכלו לבחור ולהתאים קטעים וכך לקצר את תהליך היצירה. במיוחד בסדרות שהן יותר "תעשייתיות" כמו אופרות סבון. אין לי מושג מדוע העסק הזה לא צלח. ברור שהוא גם לא הפך את היימן למיליארדר. אבל תנו לו לפחות קרדיט על זה, שבתקופה שטלוויזיה עוד נחשבה לז'אנר נחות, שאנשי קולנוע רציניים מתנשאים עליו, הוא כבר היה שם בכל הכוח, מנסה לפצח את השיטה.

נחום היימן, שכולם קראו לו נחצ'ה היה מה שקוראים "טיפוס". הוא אהב נשים, אהב יין, ואהב יותר מכל מוזיקה. את שנותיו האחרונות הקדיש לפרויקט תיעוד של מוזיקה ישראלית. הוא הפיק כמה עשרות דיסקים ובהם כל מיני פנינים מההיסטוריה המוזיקלית של ישראל. היו שם דברים עלומים כמו "עולמו של ז'ק ברל", תיעוד מופע בהשתתפות ריקי גל שעלה על הבמות ב 1970, דיסק ובו שירים ומערכונם נידחים של אורי זוהר, הפסקול של ההפקה המקורית של "בוסתן ספרדי, וגם דיסקים של "מקהלת צדיקוב" ו"חבורת רננים", שתי מקהלות שפעלו בישראל בהצלחה גדולה בשנות השישים. עשרות שעות של מוזיקה, הוא הציל במו ידיו.

אבל מעבר לאנקדוטות, ולעובדה שהיה האבא של סי ובילי, היימן ייזכר בעיקר כמלחין חשוב, שהותיר אחריו ערימה די מפוארת של קלאסיקות. בתחילת הדרך הוא היה איש אקורדיון, שכתב מנגינות לישראל הצעירה. בהמשך הפרק הזה הוא הכיר את נתן יהונתן והלחין רבים משיריו. "חופים (הם לפעמים)" ו"שיר אהבה ישן" הם היהלומים שבהם.

אבל הפרק המעניין בחייו של היימן הגיע בשנות השבעים כשהחליט לכבוש את העולם. זה נחשב אז לא מאוד פטריוטי, אבל היימן רצה לכבוש את אירופה. הוא נסע לצרפת. למייק ברנט, שהיה אז כוכב ענק, הוא כתב שיר מקסים בשם "ערבה". כשברנט נסע לסיבוב הופעות בישראל, הוא כתב לו גם את השיר היחיד שהוא הקליט בעברית "ערב טוב". בגרמניה חבר לכוכבת הישראלית היפיפיה דליה לביא, שהפכה שם לזמרת מצליחה וכתב לה שירים שצעדו במצעדי הפזמונים. היימן כתב גם לזמרות כמו ננה מושקורי ומארי לה פורה אבל לא הפך לכוכב באירופה. מה שכן, הוא הפנים איזו פופיות קונטיננטלית, שאנחנו מכירים דרך השירים שכתב בהמשך לחוה אלברשטיין.

המפגש בין היימן לאלברשטיין, הוא הפרק החשוב ביותר בחייו כמלחין. זה התחיל עוד בארץ, בסוף שנות השישים, כשהלחין לה את "נחל התנינים" למילים של אהוד מנור. וזה היא הגיע לשיא ב"כמו צמח בר". אבל הרגע המושלם של שניהם, והפחות מוכר, הגיע דווקא בתחילת שנות השמונים כשאלברשטיין הקליטה את "אני הולכת אלי", דיסק שכולו משירי היימן, שגם עיבד והפיק מוזיקאלית. הדיסק הזה לא הניב להיטי ענק ולכן לא נחשב לאחד המפורסמים שלה, אבל יש בו ביצועים נהדרים לקלסיקות של היימן, בעיבודים מרשימים ויפים עם ניחוח חו"ל. אם אתם רוצים להקדיש שעה יפה להיימן, כנסו הבוקר לשרות החדש של "אפל מיוזיק", תמצאו את האלבום הזה תחת חווה אלברשטיין (בדקתי, הוא נמצא) ותיהנו לכם.

היימן לא היה איש קל. הוא גם לא היה איש רגוע. הוא זכה בפרס ישראל, ובהרבה כיבודים בחייו, ואני מניח שעכשיו גם ינציחו אותו בדרכים רבות. אני מקווה שבתוך ההמולה איש לא ישכח את מה שבעיני הוא התרומה הכי משמעותית שלו לחיים שלי לפחות, שירי המחזמר לילדים "זרעים של מסטיק". נדמה לי שכל מי שגדל באזורים שלי, בשנות השישים, מצטעף כשהוא שומע את דליה פרידלנדר שרה "בקיץ הבא, בקיץ הבא, נרוץ לגבעה בכל יום, ועל כל גבעה ועל כל ענף, יבשיל לנו מסטיק אדום". רק בשביל זה מגיע לו שיקראו על שמו איזה הר.